בזמן שערך חפיפה, טרם כניסתו לתפקיד, מפקד גדוד שמשון, סא"ל איתי זיגדון, לא חלם לרגע על תסריט מטלטל כזה שיערער את אמות הספים של היחידה ושל המדינה כולה. חייל מגדודו, השייך לחטיבת כפיר, לקח ברחובות חברון החלטה וגמר בירייה מהדהדת את חייו של מחבל ששכב פצוע על הארץ.
בחודש אפריל 2016, כשבוע אחרי שאלאור אזריה הפך ללוחם הכי מתוקשר בישראל, נכנס זיגדון ללשכתו החדשה ושבר את הראש בשאלה איך מחזירים גדוד שעבר טראומה לשגרה מבצעית מתוחה.
"קרה משהו ואי אפשר היה להתעלם", הסביר סא"ל זיגדון כשנפגשנו. "אלאור הוא חייל שהיה אצלנו בגדוד, מחזור שלם שירת איתו מהיום שקשר בפעם הראשונה את שרוכי נעליו הצבאיות. היו לי הרבה שיחות עם לוחמים ששאלו על הגיבוי שניתן להם בעתיד, התעניינו מי הזר שנחת עליהם פתאום. לקח זמן עד שהתחברנו, אבל חודש אחרי היה אירוע שבו מחבל הגיע לפילבוקס ונוטרל. לא הייתה חקירת מצ"ח ולא נרשם אירוע בעייתי. ללוחמים היה חשוב להאמין בי, אבל לא הייתה להם בעיה עם הוראות הפתיחה באש".
הסברת להם שצריכים להיות צדיקים מהאפיפיור?
"כשאני נכנס לבית כדי לבצע מעצר ורואה ילדה בת שנתיים וחצי, בגילה של בתי, אני צריך לתת תשובה ערכית למדוע אני עושה את זה. תשובה לעצמי, לחיילים. זה האיזון שכל הזמן צריך לייצר. האם אני צדיק מהאפיפיור? זה לא משנה. אני לא משווה את עצמי למחבל שבא לדקור חיילים בעמדה. אני מסתכל על עצמי אל מול המורשת, המקום שגדלתי בו, היהדות. כדי להמשיך בפעילות ברמה הכי ערכית, הכי טהורה שאפשר, אני חייב לשמר משהו. אלאור הוא מקרה פרטני שאתה לא רוצה לראות אותו קורה שוב".
בני 8 עם סכין
לצדו של זיגדון ישבו המג"דים הנוספים בחטיבת כפיר: מפקד גדוד דוכיפת, סא"ל יניב מלכה; מפקד גדוד נחשון, סא"ל עומר כהן; מפקד סיירת חרוב, סא"ל אורן צבר; וסא"ל איתמר דשל, מפקד גדוד נצח יהודה, שמורכב מחיילים דתיים חרדים.
חטיבת כפיר היא זו שאוכלת ביומיום לא מעט קש. היא מתמחה באזורים הסוערים של יהודה ושומרון, חיה בין החיכוכים המדממים וכבר הפסיקה לספור את הפיגועים שחוותה במהלך השנים.
במהלך משפטו של אזריה נשאלה לא פעם השאלה מה יעשו החיילים עכשיו, האם יפחדו לירות כשיצטרכו, האם אותו משפט ישנה עדיפויות וסדרי עולם בצה"ל?
"אני אומר לך בראייה גדודית, ובטח גם חבריי המג"דים מרגישים ככה, שאין חייל שחושש לבצע ירי", מבטיח סא"ל זיגדון. "הוכחנו את זה מספרית לפי חקירות מצ"ח. לא נפתחו חקירות מאז. אירוע אזריה הוא פרשה עצובה שהעמידה במבחן את החברה הישראלית ופחות את האירוע עצמו ואת הוראות הפתיחה באש. חיילים מבינים מה צריך להשיג. לפני שנה היה לנו בגזרת עציון זיהוי של שני חבר'ה שהתקרבו ליישוב. על פניו, לפי הוראות הפתיחה, אני יכול להרוג אותם, אבל כשהתקרב מפקד הסיור, מה הוא זיהה? אתה יושב טוב? שני ילדים בני 8 שנשלחו על ידי פלסטינים כדי לבדוק את הדרך. שניהם היו עם סכינים. מפקד מזהה מצב, הוראות הפתיחה באש מאפשרות ירי, אבל יש בגרות והבנה. לפני שבוע עצרנו חוליה שזרקה בקבוקי תבערה על ציר ישראלי. הוראות הפתיחה שוב אפשרו ירי, אבל גם פה הייתה פעולה מדויקת של לוחמים שזיהו, תצפתו, סגרו מעגל וסיימו מבלי להשתמש ברובה".
"אין מרכיבים זרים בשיקול הדעת", מוסיף סא"ל מלכה, "החייל יודע מהן ההוראות, כי המפקדים הגדירו בתדריך לפני כן מהן הסכנות ואיך צריך לפעול. הוא יודע שאם זו נערה בת 14 עם סכין המצב המבצעי הרצוי הוא שבסוף היא תהיה כפותה והסכין יהיה מונח לידה, ואם זה בן 18 שרץ עם סכין, אז המצב הרצוי הוא נטרול בירי. החייל יודע לעשות את השיקולים לבד. ההתמודדות לא רק חידדה אותנו וביגרה, היא שמה אותנו במקום טוב יותר, כי הנחנו בדרך הרבה מנגנוני בקרה, כדי להשיג מטרה במינימום חיכוך ועם מקסימום דיוק".
סא"ל צבר: "החיילים שלנו לא מבולבלים. הם מבינים היטב שחור ולבן ומפעילים גם במקרים האפורים את שיקול הדעת לאור הדברים שהם למדו, תרגלו ולא רק תודרכו. השיח שהתפתח בחברה הישראלית הוא 'הקם להורגך, השכם להורגו'. השיח הצבאי, המקצועי, בתוך החטיבה הוא הרבה יותר מדויק. אלה לא סתם אמירות".
לא קורה שבמלחמה מתבהמים ויורים בפצועים?
סא"ל מלכה: "להגיד שחייל צה"ל מתבהם זו לא אמירה שיכולה לצאת מהפה. ערכי צה"ל זה לא משהו שתלוי במשרד על הקיר, זה משהו שבסיור, בעמדה, או במוכנות למלחמה, חייל מתכונן על פיהם. לא סתם כשאנחנו יוצאים למעצר אנחנו שואלים איפה נמצאים המקומות הרגישים כמו בית החולים, המרפאה, משאבת המים. אתה יודע שבתכנון המבצעי לא תפגע במקומות האלה".
סא"ל זיגדון: "זה הרבה יותר עמוק. זה לא רק צבא שהוא מקצועי. אחרי השירות החייל יוצא לאזרחות ואם הוא משתחרר, כשאין לו ערכים של למה ואיך הוא עושה, תאר לך מה יהיה איתו ביום השחרור. הוא יהפוך לפסיכופת".
מבעד לעדשה
סא"ל דוד שפירא, קודמו של זיגדון בתפקיד, נכנס לעין הסערה בזמן משפטו של אזריה. הוא היה זה שעמד מול החייל וטען שלא אמר אמת בגרסה שמסר אחרי האירוע.
בימינו זה כבר לא בירור פנימי ברמה הגדודית או החטיבתית - המפקד היום עומד בפני חשיפה ארצית. מעשיו מצולמים ומתוחקרים בפומבי. שאלתי אם אין להם חשש לפני ביצוע פעולה מהקול המהדהד שיכול להיווצר. "אני לא מפחד, כי יש לי לוחמים ערכיים", קבע זיגדון, "לכל אחד יש את האמת שלו, והאמת שלי היא היום המצלמה. גם אני יודע לצלם ולתחקר, ולכן בכל קבוצת פקודות אני פותח ומסביר לחיילים האם המשימה שעומדת בפנינו היא ערכית או לא. לדוגמה, יש מלחמה בכל סוגיית האמל"ח באיו"ש וזו משימה ערכית לחלוטין. איך אהפוך אותה ללא ערכית? כשלוחם ייכנס לחיפוש, יראה משהו נוצץ ויכניס לכיס. בשנתיים האחרונות זה החידוד הערכי בכל משימה. זה משמר את החייל יותר מוכן, מחזק את העוצמה הפנימית שלו לפעול בצורה הרבה יותר נכונה".
אתם לא מתנהגים אחרת בגלל זכוכית המגדלת שמונחת מעליכם?
סא"ל כהן: "היום הכל בסגנון 'האח הגדול'. בעבר, כשהייתי מ"מ צעיר, הייתי מבצע פעילות ואומר למ"פ מה קרה. איך שהייתי מתאר, זו הייתה המציאות. היום כשחייל אומר 'עשיתי ככה' אתה אומר 'רגע', לוקח את הסרט מסיום האירוע ואומר 'זה לא בדיוק היה ככה', או שאתה לומד מהתקרית. יש היום אתגרים שלא היינו מתמודדים איתם בעבר, לדוגמה, אחד הדברים הראשונים שצריך לעשות ברגע שנטרלנו מחבל זה לבודד את הזירה וכמה שיותר מהר לפנות אותו לטיפול רפואי. בכל דקה שהוא בשטח מצלמים אותו, וזה רק נותן מנוף לפיגועים בהשראה ולהסתה ברשתות. אנחנו יודעים היום שהמצלמה היא סוג של אמל"ח".
סא"ל זיגדון: "הצבא התבגר בתחום התקשורת. הוא מתעד בכדי להציג את הדברים מנקודת מבטו. ארגונים כמו תעאיוש הם לא כאלה שאנחנו ממהרים לבעוט בהם. לא אומר שמחבקים, אבל יודעים להקשיב למה שהם אומרים, כי זה משהו שמכוון אותך".
איך מתמודדים עם שחיקת החיילים?
סא"ל כהן: "מה שמאפיין את הלחימה בשנתיים האחרונות זו הסוגיה של הקצה המבצעי, מה שמכריע את הטרור. הרי לא מדובר בחוליות מאורגנות. רוב הפיגועים שאתה שומע עליהם זה מישהו שקם בבוקר והחליט לעשות מעשה, ומי שמכריע זה לא המודיעין המדויק, למרות שגם בזה אנחנו משתפרים - זו הערנות של החייל. רק עכשיו, במשך שלושה חודשים וחצי, חווינו שבעה ניסיונות פיגוע באותו מקום, שמתוכם היו שלושה אירועי דקירה שהחבר'ה שלי סיכלו. חייל רואה חשוד, יוצא לכיוונו ועושה את הפעולה כשאין מפקדים מסביבו. זה האתגר".
סא"ל מלכה: "כמג"ד אתה צריך ליצור מנגנונים שאני קורא להם 'מנגנונים לשמירה על השפיות'. לתדרך חיילים, לדבר איתם. הכנות מנטליות תוך כדי ביצוע קו, שמירה על כשירות. יש הרבה תוכן נלווה - חינוך, מודיעין, כושר קרבי. זה משמר את המנגנון".
הבעיה היא שרוב הזמן יש שקט, ואז בבום מגיע הפיגוע.
סא"ל דשל: "לכן מתרגלים, מציגים סרטונים, מבצעים תחקירים שממחישים, והרעיון הוא איך אתה גורם לחיילים להבין את גודל האיום. למשל צומת ז'ילבר בחברון; לא צריך לספר מה קורה שם. כל הזמן קורים אירועים. בכל מקום באיו"ש, להבדיל משאר הגזרות שצה"ל פועל בהן, יש היסטוריה. לכן זה התפקיד לפמפם ולגרום להם להבין את עוצמת האיום".
סא"ל כהן: "אם יש משהו בולט בעימות האחרון, זה שבסוף הטרור חוזר למוקדים קבועים. יש כמה כאלה באיו"ש, שלא משנה מה תעשה, כמו צומת הגוש, בכל חודש יהיה בו אירוע - מקומות שמהווים סמל לכיבוש מבחינת הפלסטינים. לכן אנחנו מתכוננים. זה חלק מהייעול שעשינו מבחינת הערכת המצב והבנת המענה המבצעי. לאחרונה היו נאומי טראמפ ואבו מאזן. בעבר מג"דים פחות היו מחוברים למדיה ולמה שקורה בדרגים האלה. היום נאום של אבו מאזן עובר בוואטסאפ, ואם יש בו מרכיב של הסתה, הוא יכול להפוך לפיגוע".
סא"ל דשל: "היום המודיעין החזק ביותר באיו"ש הוא הערכת המצב של המפקדים. יש פחות מודיעין על חוליות טרור ממוסדות כמו פעם. היום זה נטו להבין את המצב - אירועי הר הבית כאלה. הסיפור הוא לשבת על הרשתות שלהם - פייסבוק, וואטסאפ - ברמת המג"ד ולא ברמת האוגדה ומעלה".
צרובים לזה
הגדוד של סא"ל דשל היה מעורב לא מזמן בפיגוע המחריד ביישוב חלמיש, שבמסגרתו חדר מחבל ליישוב ורצח שלושה מבני משפחת סלומון. מדובר באירוע שממנו גם צריך לדעת איך להקים את החיילים לבוקר מבצעי חדש.
"חייל הוא אזרח ישראלי, ואם אנחנו מסתכלים בפרספקטיבה ארוכת שנים, ולא צריך ללכת 50 שנה אחורה; בכל שנתיים יש כאן אירוע משברי, דרמטי, מבצע גדול", הוא מסביר. "אנחנו צרובים לזה. יודעים לטפל בהיבט המנטלי, זה גם חלק מהמקצוע, לשוחח, לתת להם פרופורציות להגיד שהם עושים כמיטב יכולתם שזה לא יקרה".
אתם נתקלים בפחד אצל החיילים?
סא"ל זיגדון: "יש מקרים של הלם קרב. לנו באירועי 'גודל השעה' (גל הטרור בשנתיים האחרונות, א"ל), היו 13 מחבלים הרוגים באירועי ירי באזור גוש עציון והיו דקירות ואירועי דריסה, אז מתמודדים עם המצב. עושים הרבה שיחות עם לוחמים, כדי לתת לחייל לבטא את מה שהרגיש. היה אירוע בגדוד חרוב לפני שנה וחצי שחייל ראה חבר מקבל גרזן בראש. רגע, בוא נדבר. יושבים ומשוחחים על מה שהיה ואיך זה השפיע עליו בתור לוחם ומה התגובה שהייתה אחר כך".
איך מתדרכים חייל כדי שידע לתמרן במציאות המתוחה?
סא"ל כהן: "הרבה דברים השתפרו באופן שבו מוציאים תעסוקה מבצעית. יש תפיסה שאיו"ש מובילה כמו סדנאות 'די־תיאטרו', שבהן לוקחים חייל ומעמידים אותו בסיטואציה מול כל החיילים והמפקדים. שחקני תיאטרון מציגים את המצב ואתה רואה מה יוצא ממנו, וזה תואם את התנהלותו בשטח. דבר שני זה אימונים, קרב מגע, קליעה. אצלנו יזמו קורס של התרבות הפלסטינית. ממש למדנו על כבוד האישה וכבוד האב, ובמי מותר לגעת ובמי לא. בסוף, כשאתה מוציא חייל עם כל הכלים לשטח, הדיוק יותר גדול. באחד האירועים בצומת הגוש, הגיעה מחבלת וחייל השתלט עליה. אתה יודע מה המשמעות של ירי על אישה? זה עובר בכל הרשתות הפלסטיניות. השטח יכול להתלקח בשניות".
מפקדים כמוכם יכולים לשנות מציאות?
סא"ל כהן: "מפקד האוגדה היוצא של איו"ש היה נוהג לומר שאיפה שיש אויב שפוגש צבא, יש אזרחים שרוצים לפגוש שגרה. זה משפט שאני תמיד לוקח איתי. אני יודע שתמיד בתקופת החגים יש עלייה במוטיבציה לעשות פיגועים, ואם אני אכנס לאיזה מרחב ואעשה בו סריקות שהן לא לצורך, זה יכול להוות טריגר להסלמה ואני רוצה לייצר יציבות. אגיד את זה בזהירות, אבל היום אנחנו פועלים עם פחות מודיעין. זה לא כמו באינתיפאדה השנייה, שאני מבוגריה, והיו פאדי קפישה או נאיף אבו שרח, אנשים שהיו אחריהם חוליות מחבלים והיו מממנים ומספקים. לכן צריך כעת את הדיוק ביכולת להפריד בין האוכלוסייה הפלסטינית למפגעים. אני לא מאמין בענישה קולקטיבית. אתה פועל רק נגד האיום".
סא"ל מלכה: "אפשר לראות את זה בצורה מכרעת באיו"ש, במרקם החיים בין האוכלוסיות שהוא הרבה יותר חזק. המצב שאתה זוכר לא קיים היום. אין כמעט מחסומים, יש אישורי עבודה בעשרות אלפים שמאושרים כחלק מהמנגנון לשיפור איכות החיים של שתי האוכלוסיות, כי אנחנו מבינים שאם לפלסטינים יהיה טוב, אז גם לנו יהיה. ציר 5, בקטעים מסוימים, נמצא תחת אחריותי. אין יום שלא עובר והתאג"ד לא מטפל בפצועים פלסטינים. זה לא תדריך מיוחד שאתה עושה, זה ברור לכולם. יש פצוע - מטפלים. אין מצב שתוציא עצור מביתו והוא לא ייקח איתו את התרופות שלו".
סא"ל דשל גר בלשם, יישוב דתי שנמצא במערב השומרון. הוא מתנחל שמוביל גדוד שמורכב מדתיים חרדים. שאלתי אם מפקדים מביאים לשטח את הדעות הפוליטיות.
דשל חייך. "זה המקצוע", הסביר. "השאלה נכונה, אבל אני רואה את הייעוד מול עיניי ומה נדרש בכדי לעמוד במשימה. אני כל הזמן שואל את עצמי למה אני פה ומה תפקידי ומה תפקיד הגדוד. ברגע שאתה מבין, אתה יודע להסביר לאנשים. נצח יהודה הוא גדוד חרדי דתי, ובכל זאת עושה עבודה בגזרות הכי מורכבות וביתר שאת ומבלי להתבלבל. מתמודדים גם עם ההתיישבות וגם עם הצד הפלסטיני, וצריך לדעת שרוב אנשי ההתיישבות לא הגיעו לכאן כי יש להם שאיפות פוליטיות; הם הגיעו כי הם רוצים לשפר תנאי דיור וחלק בשל אהבת חבל הארץ הזה, והם בכלל חילונים".
סא"ל אורן צבר, מפקד סיירת חרוב, מיהר להגן על חברו: "במה איתמר שונה מהרופא בעל הדעות הפוליטיות כשמגיע אליו פצוע? האם הוא צריך לקבל החלטה לפי השקפת עולמו? ההתיישבות ביהודה ושומרון היא ברובה המכריע ממלכתית, מחבקת את הצבא ושותפה באופן כמעט זהה לסל הערכים של כלל המשרתים בחטיבה ובצה"ל. העובדה שאתה חי באיו"ש לא גורמת לך להגיע עם אידיאולוגיה שאמורה להשפיע על החלטותיך".
איך מתמודדים היום עם סוגיית שירות החרדים בצבא?
סא"ל דשל: "אנחנו הקטר בתחום. חיילים שלי, כמו רבים בצבא, סופגים מתקיפות, עוברים השפלות וקריאות גנאי. אגב, כל קברניטי המדינה היו אצלי בחצי השנה האחרונה: הנשיא, שר הביטחון והרמטכ"ל, רק כדי לתמוך ולחזק. את הלוחמים זה מדרבן לתרום יותר. הם מבינים שהם החלוץ לפני המחנה. האנשים האלה התגייסו בהתנדבות, ואם כבר התנדבת, אתה משקיע. הם אפילו יוצקים תכנים תורניים. מרגישים שהמשימה של חטיבת כפיר היא קדושה".
ציונות והגשמה עצמית
כפיר היא הצעירה מבין חטיבות החי"ר של צה"ל. היא הוקמה בשנות ה־90 של המאה הקודמת, ואין לה עדיין מסורת ויוקרה כמו לצנחנים, לגולני או לגבעתי, אבל נתוני הגיוס מעידים שהצעירים בוחרים להצביע ברגליים דווקא לכיוונה.
"הגעתי לכאן מחטיבת הצנחנים", סיפר סא"ל כהן. "בעימות האחרון כפיר סיכלה הכי הרבה פיגועים. בטקס ראש השנה, הגדוד שלי נבחר כגדוד המצטיין של איו"ש על הפעילות שביצע. האיכות כאן שונה ולחטיבה יש הרבה במה להתגאות, בטח ברמת הלחימה בשטח בנוי והבנת האיומים בזירה הפלסטינית".
סא"ל צבר: "כפיר התקדמה בשנתיים האחרונות, ובין היתר אחד הפרויקטים המרכזיים הוא הקמת סיירת חרוב, שאמורה להיות יחידת קצה ייחודית. זו סיירת שתתמחה בלוחמה בשטחים בנויים ומבוצרים, לוחמה תת קרקעית, מודיעין, חבלה, כשירות גופנית וקליעה טובה יותר. יהיה אפשר להטיל עליה משימות קצת יותר מורכבות במקביל לקיימות".
כל המג"דים שנכחו בפגישה הם בני 30 פלוס, ובחורים מרשימים. לא ברור מה עדיין מחזיק אותם בצבא, בטח כשבגזרה שלהם אין אור בקצה המנהרה ובחוץ חבר'ה בגילם כבר בונים על האקזיט.
"האתגר האמיתי הוא להשאיר את הטובים ביותר בשירות", אמר סא"ל כהן. "אם תבדוק, על כל תפקיד יש כמה מתמודדים, ובסוף מי שנשאר אלה באמת הטובים ביותר".
אבל מה משאיר אותך?
"השיקולים האמיתיים הם שליחות, ציונות ויש גם הגשמה עצמית ורצון לפקד על מסגרת. זה משהו שנמצא באתגרים האישיים שלי. לפעמים אני אומר 'ציונות' ואנשים זזים בכיסא באי־נוחות, כי היא הפכה למלה גסה. אני גדלתי ככה. אבא שלי מאוד ציוני, אבל בלי שום קשר, כבר כשהתגייסתי ידעתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי. אומרים 'פיתויים בחוץ', אבל אנחנו חיים טוב, מרוצים. אני זוכר שכשסיימתי את בה"ד 1, אבי שילם את חשבון הנייד שלי. היום המשכורות מספיקה, וככה צריך להיות".
סא"ל מלכה: "אני עומד היום בפדואל, במה שנקרא 'המרפסת של המדינה', ומסתכל כמה קילומטרים מערבה לכיוון ראש העין. אתה מגן הלכה למעשה על המדינה. הרי כולנו חולמים על שלום, אבל גם יודעים באיזו שכונה אנחנו חיים. יש הרגשה שאין מישהו אחר שיעשה את העבודה".