שורדי ליל הגלשונים רוצים צדק היסטורי: "הסכמנו להקריב את נפשנו"

“פאתי קריית שמונה, ממש ליד בית הלל", הוא ביקש לסמן את המיקום. “מחנה שלא היה בנוי בשום צורה כהגנתי. משטח כורכר ועליו כמה אוהלים, אפילו לא מוקף בגדר. הוביל אליו כביש גישה וחבל שהייתי מוריד ומעלה בכניסה. בלילה פנס האיר על הבוטקה, ומסביב חושך מוחלט. המחשבה שמישהו יתקיף הייתה כמו שחייזרים ינחתו על כדור הארץ".
 

בלילה של 25 בנובמבר 1987 עמד בעמדת הש"ג רוני אלמוג, שסופח למפקדה זמן קצר לפני כן. אלמוג תפס את העמדה ובטח ספר דקות עד שהמשמרת תסתיים והוא יוכל לחזור למיטה החמה. שקט מסביב, צינה של תחילת חורף, ואז, מהחשיכה, רץ לעברו מחבל עם רובה קלצ'ניקוב ואפוד עמוס ברימוני יד. במקרה שלפנינו כנראה היו סולחים לו אם היה מדלג על תרגולת “עצור! ססמה", אבל הש"ג בחר בצעד שלא ישכחו לו לעולם - הרים רגליים וברח.
 

המחבל, חבר בארגונו של אחמד ג'יבריל, נחת בסמוך בעזרת גלשון. הוא הרג בדרך את סגן לירון פניני, הגיע למרכז המאהל ושם ירה למוות בחמישה חיילים, פצע עשרה, ואז חוסל על ידי איש האפסנאות, סמל גדעון בשארי, שחתר למגע.

 

אותו לילה ייזכר בתולדות צה"ל כמחדל הגדול. קרב שנשאר בתודעה בעיקר בגלל בריחתו של הש"ג. גם בתחקיר שהגיש האלוף במיל' מתן וילנאי, אז ראש אכ"א, הוא ביקש לציין שניים בלבד - בשארי, שהרג את המחבל, וסמל אלון וולפין, חובש שרץ לטפל בפצועים וגם נפצע. השאר נשארו ממוסגרים בקבוצת הפאשלה הגדולה.
 

בשבוע שעבר נערכה ליד אנדרטת הזיכרון בגיבור האזכרה לציון 30 שנה לאסון. בין הנואמים היה גם יורם רבובסקי, ד"ר למדעי המדינה ותקשורת. רבובסקי היה הפצוע הקשה ביותר בליל הגלשונים. ספג ארבעה כדורים, שניים מהם בראש. עד היום הוא סובל מקושי בראייה, מחזיק בתעודת עיוור.
 

“כשהבחנתי באירוע ביוסי פלד, אלוף הפיקוד באותם ימים, חטפתי חררה", רבובסקי הודה. “הוא היחיד שאני כועס עליו. יש מעלי לפחות ארבעה בעלי דרגות שכולם מחליטים שהם לא אשמים ותופסים את האומלל הזה, רוני אלמוג. אומרים: ‘יאללה, נסגור את הסיפור שם ואחרי זה אפשר יהיה להאשים את כל חיילי הנח"ל'. איפה ההתנצלות? יושבות משפחות שכולות שבמשך 30 שנה לא שמעו שהחיילים שלהן תפקדו כמו שצריך. הם נחשבים לחיילים שנהרגו סתם, היו פאקיונרים. אתמול נאמתי ואמרתי שהם היו גיבורים. עשו בדיוק את מה שלימדו אותם. לא רציתי להעיר לפלד במהלך הטקס, כי זה היה בנוכחות ההורים, אבל הסתכלתי עליו בעין אחת בלתי מזוינת".
 

האלוף במיל' פלד הגיב מיד לדברים: “מה יצא מליל הגלשונים? שנטפלו לבחור המסכן רוני אלמוג. אבל אף אחד לא זוכר שלמפקד האוגדה נרשמה הערה פיקודית בתיק, מפקד חטיבת הנח"ל הודח, סרן הודח מהצבא, אבל כולם מתרכזים ברוני שברח והפקיר את חיי חבריו. שאלו מה עם אלוף הפיקוד? אלוף הפיקוד הציע את התפטרותו בפני יצחק רבין".

למה הצעת?

“ישבתי בוועדת חוץ וביטחון. קם אחד ואמר לרבין: ‘שר הביטחון, זה שוק לא פחות גדול למדינת ישראל ממלחמת יום הכיפורים'. אמרתי לעצמי שנטרפה דעתם, איבדו את העשתונות. נכנסתי לרבין למשרד והודעתי: ‘זו היסטריה, אתפטר ויהיה לכם שקט'. הוא התעצבן ואמר: ‘שלא תדבר על זה יותר'. אני אחראי וחלק גדול מאיתנו לא מבין את ההבדל בין אחריות לאשמה. בהיותי אלוף פיקוד כל מה שקורה בפיקוד, לטוב ולרע, הוא באחריותי, אבל זה עוד לא עושה אותי אשם. זו לא נורמה ברורה היום להגיד: ‘חבר'ה, אני לוקח אחריות'. אמרתי לרבין: ‘רוצים ראש גדול, הנה יש אחד'. זה היה מסוכן. רבין יכול היה להגיד שבסדר, ומה הייתי אומר, שלא התכוונתי?".

תירה, תצעק "עצור"

ליל הגלשונים הוא פצע מוגלתי שעוסקים בו במשך 30 שנה. לא מדובר רק בתוצאות הקשות, זה סיפור של לחימה, אחריות ואומץ, עלילה הרבה יותר רחבה ומסובכת מבריחת הש"ג.

“הייתי חייל בנח"ל עשר שנים אחרי", מספר פלג נתנאל, אחיו של גיא ז"ל, שנהרג בליל הגלשונים. “שמעתי את מורשת הקרב ואיך הסיפור עוות. היה לי קשה. זה היה כל כך שטחי, אז ביקשתי מהמפקד לספר בעצמי, לפחות שכיתה אחת תדע מה קרה. תמיד האמנתי שהחיילים שם עשו כל מה שביכולתם, אבל זה התגלגל לאגדות שהם ישנו באוהל. רבים מתבלבלים עם ליל הקלשונים".

רוני אלמוג ברח, על זה אין ויכוח. הוא נשפט לשנה וחצי בכלא, השתחרר וירד מהארץ. בעיני רבים מהקודקודים בגזרה הוא האשם העיקרי במחדל. “כולם שאלו מה רוצים מהש"ג, ואני אמרתי: ‘מה שנדרש ממנו'", מסביר האלוף במיל' יורם יאיר, אז מפקד האוגדה שבגזרתה התרחש האירוע. “מה נדרש מחייל? להגן על עצמו, על היחידה, החברים. יכול להיות שהפעולה הייתה מסכנת את חייו, אבל זה מה שצריך. דבר אחד חייב להיות ברור: גם אם המג"ד לא בסדר והמח"ט לא ומפקד האוגדה, היחיד שיכול היה למנוע את האירוע באופן ישיר היה הש"ג. לא הייתה לאף אחד מהם דרך לתקן. תירה, תצעק 'עצור'. צעקה הייתה מעכבת את המחבל".

אמיר כשר, אז ש"ג בשעות היום, משמש כעת כמורה דרך, ולא מסכים לקביעת הגנרל. “מגוחך להגיד ‘בשביל מה יש שם ש"ג?'. אם זה ככה, אתה צריך לתת לו את הכלים המינימליים להגן, או להבהיר שזה מצב שיכול לקרות. אם הייתה הסתברות רצינית לחדירה, אז איפה הגדר שמסביב, האורות שיאירו החוצה, ולא רק על עמדת הש"ג? אנשים במחנה היו כמדי ערב שאננים. נעשה לרוני עוול גדול. אני מניח שאף אחד לא יודע איך הוא היה מגיב במקרה כזה, אף פעם לא עמדתי מול אש חיה, אבל יש סיכוי שהייתי מגיב כמוהו".

ביקשתי חוות דעת פסיכולוגית מד"ר עמי ברונסקי, ששירת 16 שנה במערך בריאות הנפש של צה"ל. רציתי לדעת אם תגובה כמו זו של אלמוג לא יכולה להיות טבעית. הרצון לשרוד בכל מחיר וגם הפחד.  

“מכינים לוחמים בחיל קרבי בצורה שיטתית ומעמיקה למצב שבו יהיו מוכנים למות אחד בשביל השני", ד"ר ברונסקי הסביר. “כשלוקחים מישהו שלא נבנה לסיטואציה, לא מרגיש שחבריו הם הנשמות התאומות, כמו בגולני או בסיירת, הוא מוצא את עצמו תקוע בשום מקום. לא מציאותי בעיני לצפות ממנו לדבר כזה. הצבא צריך לשאול את עצמו אם אנשים שלא עושים את עבודתם הם דפוקים או שנבחרו לא נכון או שהוכשרו לא נכון. הגישה שהחייל הוא הבעיה היא נוחה, אבל נניח שאתה אבא והילד שלך נשאר כיתה, אתה לא יכול להגיד שהוא אידיוט. אתה שואל למה לא שמת לב, למה לא שמרת עליו".

בבית הדין הצבאי אלמוג ספג עונש של שנה וחצי מאסר. חבר בית הדין שדן בתיק, אל"ם במיל' משה גבעתי, חושב עד היום שהקלו עם השומר. הוא היה בדעת מיעוט בחבר השופטים, טען בפני עמיתיו שהש"ג חייב היה לקבל את העונש המקסימלי.

“הוא בגד בחבריו, בגד באמון", גבעתי טוען גם היום. “הצבא הכשיר אותו, נתן לו נשק ובלילה שם אותו בעמדת שמירה. המינימום המצופה מחייל שיהיה ערני, ואם נוצר סיכון, כמו מחבל שבא ממול, הוא צריך לחתור למגע גם אם זה יעלה בחייו. הוא מוג לב, אגואיסט שרק דאג לעצמו. גם במשפט עורכי דינו ניסו להוכיח שבצה"ל זו נורמה לברוח, אלופים ברחו. זו נורמה? ראיתי עשרות חיילי גולני נהרגים בחרמון במטרה לחלץ את חבריהם תחת אש".

לא כולם אמיצים.

“אני לא אמיץ. בהיתקלות הראשונה ובכל היתקלות הביצים משקשקות, אתה רועד, הפה מתייבש, אבל הגבורה היא להתעשת. אף אחד לא ציפה ממנו ללכת מכות עם המחבל, אבל תדרוך את הנשק, שלח כמה כדורים. לא לעשות כלום, לברוח?". 

 היית בדעת מיעוט.

“אמרתי להם: ‘פה צריך למען יראו וייראו לשפוט אותו הכי קשה שאפשר'. בוא נלך למקרה אלאור אזריה. אני שואל אותך, הש"ג ישב שנה וחצי, אז המעשה שלו ושל אזריה זהים? אזריה הפקיר חברים? להפך, הוא עשה אובר דואינג וקיבל שנה וחצי, אז אתה משווה בינו לבין הפחדן הזה? מערכות המשפט הציבורית והצבאית מאכזבות אותי. שופטים מתגלים כרחמנים בני רחמנים עד שזה פוגע בהם. יש המון אי־צדק".
 

דווקא האלוף במיל' עמירם לוין, שהיה קצין בודק בעקבות ליל הגלשונים, מחזיק בדעה קצת אחרת. “לא יודע אם על פחד מעמידים לדין", אמר. “מי שלא מפחד הוא אידיוט או שקרן. השאלה היא: האם נותנים ללוחמים כלים להתגבר, ואם הם כושלים איך מגיבים? האם הדרך היא לתחקר, ללמוד לקחים, או להקריב את הפיון? עוד לא המציאו גלולות נגד פחד. מנסים לתת ללוחמים כמה שיותר כדי שיהיו מוכנים ומיומנים. יוצרים אתוס, מחויבות אחד לשני".

אתה יכול לזהות על מי אפשר יהיה לסמוך?

“המחקרים מספרים שקשה לנבא מי יהיה אמיץ. יש מקרים שבהם מישהו היה פעם אחת אמיץ ובפעם אחרת ההפך. עובדה שאתה רואה יחידות שמצטיינות בלחימה וכאלו שלא. מה ההבדל? אותם אנשים, אותם כלים. בפלוגה אחת השקיעו יותר".
 

יורם רבובסקי לא זוכר דבר מאותו לילה. הוא היה בהכרה כשהועלה למסוק שפינה אותו לבית החולים במצב אנוש, אבל יותר מאוחר היה חודש וחצי בתרדמת. כשהתעורר, לא נשאר במוחו דבר מהקרב הקשה. “כנראה שהמוח יודע מה הוא לא רוצה לזכור, ראה דברים שלא צריך", הוא אמר. “הכי קרוב שהצלחתי להגיע מבחינה רגשית היה אחרי חמש שנים של טיפול. יום אחד הרחתי את אבק השריפה. אני בבית, בחדר, וקיבלתי פלאשבק".
 

רבובסקי היה חייל בפלוגת חיל הקשר כשהחלה המתקפה. הוא הצליח לשים עליו אפוד, שכפ"ץ וקפל"ד, מה שהציל בוודאות את חייו. במשך שנים העסיק אותו מה קרה באותו לילה בלב המחנה. “אספתי את כל החומר", הוא סיפר. “למחרת ליל הגלשונים היה ראיון של כבודו, אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד, והרמטכ"ל דן שומרון. הם אמרו שהחיילים לא היו מאומנים. שומרון הוסיף 'חיילים סוג ב''. אתה מתחיל עם הצריבה הזו. כמובן שאחרי שבועיים, בעמוד 14, בצד, היה כתוב שהחיילים פעלו כמו שצריך, אבל מי זוכר? אתה חי עם הפדיחה ובמשך שנים שמחתי לא לספר שנפצעתי בליל הגלשונים. אתה יודע מה הכי עצבן? התחושה הנוראית שאני חי איתה במשך 30 שנה, השאלה: האם תפקדתי? לא זוכר".

 

בתחקיר של וילנאי נכתב על תפקוד חיילי פלוגת הקשר: “ערנות גבוהה יותר ותגובה מהירה של חיילים אלה היו יכולות לקדם את פני המחבל בהגיעו למשטח הפלוגתי. משך זמן הירי במשטח הפלוגה היה קצר ביותר וקטלני, ונראה כי לא הייתה אפשרות לתגובה שונה מזו שננקטה על ידי החיילים. יש להדגיש שרוב החיילים שנפגעו היו בדרך לציוד האישי על מנת להתארגן ולפעול, אולם מקצת החיילים נשארו במשך כל הירי באוהלים ולא יצאו החוצה. היה מורגש חוסר במפקד אשר ייתן הוראות".
 

עד היום החיילים מרגישים שחלקם הוסתר, בעוד האפסנאי גדעון בשארי, שחיסל את המחבל, הפך לגיבור היום. “לא חשבתי שהם פאשלונרים", אמר השבוע וילנאי. “אמרו שזרקנו הכל על הש"ג, אז שיהיה ברור: הש"ג אשם, נקודה. אבל באותה הזדמנות, המח"ט הפסיק להיות מקודם, שלושה רבי סרנים ושלושה רס"רים העפתי מהצבא, וכל אחד מהם ראה את הצבא כדרך חיים. זה לא דבר קטן. אלה שהעפנו פשוט ברחו. אמרתי אז לרמטכ"ל שמזל שאין להם כושר, אחרת הם היו מטפסים את רמת הגולן. זה שבפלוגת הקשר הייתה בעיה, זה קורה, היינו במצבים האלה. אתה נתפס בהפתעה".
 

“שמתי דגש על הקוד האתי של הצבא, איך הוא מתנהל. קל להגיד שאמרנו שהחיילים אשמים, אבל כשאתה בודק לגופו של עניין, לחיילי הנח"ל לא קרה כלום, לא שפטנו אף אחד, לא חשבנו שהם לא בסדר. היחידי ששילם מחיר היה הש"ג, שזה קרה במשמרת שלו".

בשארי, הגיבור, סירב לשוחח. בראיון שנתן לפני מספר שנים לתחנת הרדיו “קול מבשר" הוא סיפר: “השעה הייתה בערך עשר ועשרים. ישבתי באוהל. המפקד שלי הרים טלפון ואמרו לו שיש התרעה, אבל לא הבנו בדיוק מה קורה. אחרי מספר שניות שמעתי יריות מכיוון הש"ג. לקחתי את הנשק ומחסנית כפולה ורצתי לכיוון. ראיתי חבר'ה שכובים פצועים, חלקם הרוגים. נשכבתי לא הרחק מהם. הייתי בטוח שאותו בן אדם יורה מעבר לגדר.

"לא הייתה ברירה, התחלתי לצעוק לפצועים שישיבו אש וחלק השיב. לא זיהיתי את מקור הירי. החלטתי שאני לוקח על עצמי את הנושא. קמתי כדי לדלג ממצב שכיבה למצב כריעה, ופתאום הוא יצא לקראתי ותוך כדי ריצה התחיל לירות. הגבהתי את הנשק, העברתי לאוטומט ובמרחק של ארבעה מטרים ממני הוא נפל הרוג".
 

כשבשארי נשאל מדוע ביצע את הפעולה הנועזת, אמר למראיין: “זה מתוך חינוך לעזור לחבר בעת צרה. לרוץ קדימה ולנסות להציל את מה שאפשר".

הפצע של ההורים

מספרי ההיסטוריה נעלם סיפור הקרב הקשה שהתנהל במחנה, אולי בגלל המבוכה שגרם מחבל בודד. “ג'קי הסמ"פ רדף אחריו עם הג'יפ עד שהמחבל זרק עליו רימון. אז הוא גיבור או כשל מערכתי?", שאל בכעס יוחנן צביליחובסקי מלוחמי פלוגת הקשר. “דניאל מילר, הסמל שלנו, רץ לטפל בחבר שנפצע ותוך כדי כך נהרג. אז הוא כשל מערכתי? איפה מקומם? אני פוגש את ההורים פה ושם, והם כבר בני 80–70, אם רק היה אפשר לספר להם את הסיפור. הם כבר התייאשו מלקבל תהודה חיובית או אות גבורה. הרחיקו אותם. אמרו: ‘לא הייתה גבורה, היה כשל'".
 

יוחנן הגיע בשבוע שעבר לאזכרה בצפון. גם הוא סוחב את אירועי הלילה, ולא רק בגלל הפציעה ברגלו. בשבת שלפני האסון שוחח עם אמירה, אמו של חברו לפלוגה גיא נתנאל, שהיה אמור לחגוג יום הולדת באותם ימים. היא ביקשה שישמור על בנה, אבל גיא נהרג ובמשך שבע שנים היה קשה לו ליצור איתה קשר עין.

“הנפש לא יכולה הייתה להכיל את זה. אלה היו רגשות אשם", הוא מספר. “כאחד שהיה באירוע, יש תחושה שחלקו של החייל הקטן לא הובלט. לא זכינו להכרה שאנחנו כחברה נותנים לגיבורים. והיינו חיילים שהסכימו להקריב את נפשם ואיכשהו זה הלך לאיבוד בגלל חוסר התפקוד של הצבא ושטף האירועים. כאילו זה לא היה".

יוחנן מספר על מה שקרה באותו קרב: “האפודים היו מרוכזים במרכז המחנה, וברגע שהתחילה ההתקפה רצנו לקחת אותם, כי זה מה שתורגלנו אליו - להרים שכפ"ץ וקסדה. אבל המחבל הצליח לתפוס אותנו בדרך בהפתעה. היו לנו נשקים אישיים ומחסנית, אבל אתה לא יודע באותן שניות אם מדובר ב-15 מחבלים או באחד. אם היו 15, היית צריך יותר ממחסנית, ואז היו שואלים: ‘למה לא לקחתם את האפודים?'.

"באותו זמן כבר מסוק ריחף למעלה. הרמתי ראש והוא בלבל אותי, לא הבנתי מה הוא עושה. לקח כמה שניות לקלוט, ובינתיים המחבל ירה, זרק רימונים. חטפתי ברגל כדור 7.62 מ"מ של קלצ'ניקוב. עפתי אחורה. ניסיתי לקום והרגל התפתלה. בא מישהו ומשך אותי לתוך האוהל. הציל אותי, כי יכול להיות שהייתי נשאר בטווח הכדורים. אני מדבר איתך וכואב לי שאיזה טמבל, עם נשק אחד, הצליח להוריד שישה חיילים אמיצים, ואני עומד מאחורי זה. חיילים חתרו למגע, עשו את המקסימום".

פלג, אחיו של גיא נתנאל ז"ל, זוכר איך אביו גרר את הרמטכ"ל שומרון לאולפן התוכנית “מוקד" בערוץ הראשון כדי שיתנצל על האמירה שהלוחמים היו סוג ב'. “אף אחד לא כתב בשום מקום בתחקיר שהנשק של אחי נבדק, והסתבר שנורתה ממנו תחמושת", פלג אומר. “את זה גיליתי רק לאחרונה. אחי חתר למגע עם המחבל וירה, וזה סגר אצלי דבר שהאמנתי בו גם בלי חותמת. ידעתי שהחיילים נקיים, עשו את הטוב ביותר. באזכרה שמעתי את יוסי פלד והתרגזתי. אחרי האסון ההורים היו קרובים אליו, נפלו למלכודת דבש, ועם השנים הבנו שזו גם הייתה פאשלה שלו. הוא זרק את האחריות לתוך המחנה".
 

פלד גם היום לא ממש מנקה את החיילים: “שומרון יצא באמירה אומללה כשאמר ‘חיילים סוג ב''. באירוע קשה, עם שישה הרוגים, זו לא אמירה חכמה. לא כל דבר צריך להגיד, בטח לא בפומבי, אבל איך הם התנהגו? כמו החייל שלקח נשק וחיסל את המחבל? חלק היה מאוד בסדר. הייתה התרעה באותו יום, אבל היו כל כך הרבה בתקופה ההיא, שיכול להיות שמישהו אמר שזו עוד אחת. אני ישבתי בפיקוד, בערב, וישר אמרתי: ‘חברים, הפעם זו חדירה'. שואל אותי למה? אינטואיציה. משהו אמר לי שזה אמיתי. הוכרזה כוננות, אבל בנח"ל היה קצר במידע שהגיע לחמ"ל החטיבה".

קווים שחורים

על הקצר הזה כועסים החיילים. התיק נפל עליהם ובקושי שרט את הקצונה הבכירה. פלג נתנאל הכין סרט מרתק בנושא המודיעין שהיה ולא הגיע ללוחמים. ידיעות שהיו אמורות להוציא את כל הכוחות מאדישות.

“נסה לנתח את מה שקרה", ביקש ד"ר רבובסקי. “מחבל חודר את מערך ההגנה האווירי של מדינת ישראל. אתה יודע שישב על הגלשון כלי טיס ישראלי? מסוק שלא קיבל אישור פתיחה באש. יש את החיילות לאורך הגבול שרואות כל דבר שעובר, למעלה או למטה. דיברתי איתן, גם הן ידעו והעבירו הלאה. אנחנו בקו האחורי, יושבים במחנה גיבור. כל היחידות שלפנינו ראו ואף אחת לא העבירה את המידע. ביקשתי את התחקיר הצבאי וקיבלתי אותו מסומן עם קווים שחורים, מה מותר לדעת ומה אסור. התחקיר לא אמר כלום. ואם אתה שואל אותי, חלק צונזר מאינטרסים פוליטיים".

רבובסקי עבר במשך שבע שנים טיפול פסיכולוגי כדי להשתחרר מטראומת ליל הגלשונים. סיפר שבמשך 25 שנה לא דיבר עם חבריו לגרעין בנח"ל, הם לא רצו להיזכר במה שקרה. הוא מספר על לוחם שעזב את הארץ משום שבכל פעם שעבר את חדרה לכיוון צפון, היה נכנס לחרדות. מדבר על בת גרעין שבכל פעם שהיא שומעת מסוק בשמיים היא נכנסת ללחץ.

ב–2008 דנה ועדת ערר בבקשה שהגיש אחד מלוחמי ליל הגלשונים, שסיפר על טיפול שהחל לקבל רק 18 שנה אחרי המקרה. בבקשה נכתב: “מאז האירוע החל לסבול, לפי הנטען, מדיכאונות וחרדות, זיכרונות קשים והרגשת חוסר אונים. במשך שנים האשים את עצמו ופחד לדבר על האירוע. במשך שנים לאחר האירוע כלל לא ידע שהוא סובל מנכות קשה. הוא נותר ללא השכלה, ללא מקצוע, ללא פרנסה וללא חיי חברה, ועול הפרנסה מוטל על אשתו ואחיו שמסייעים. ב-1994 שוחרר ממילואים על סעיף נפשי. אושפז שלוש פעמים בבית חולים בגין התקפי חרדה, בהמשך אובחן כסובל מחבלה פוסט־טראומטית והופנה לטיפול פסיכיאטרי".

“האירוע היה טראומטי בגלל אופיו", משוכנע רבובסקי. “הכניסו את מי שנשאר בחיים ולא נפצע לאוהל, בנים ובנות ביחד, סגרו מסביב, לא נתנו לצאת עד שהסיפור עבר. לא שיתפו ובבוקר התחילו לשחרר שמות, מי נהרג ומי נפצע. פסיכולוג מטעם צה"ל בא לבקר פעם אחת וזהו. אני היחיד שממש טיפל בעצמו. בגלל שאני נכה צה"ל מאה אחוז, אז יש יתרונות, מגיע לי טיפול בחינם".

ככה זה בצבא, החייל הפשוט נמחק מסיפורי הגנרלים שכבשו, שחררו ובטח לא ברחו. בליל הגלשונים היו שני כלי טיס: אחד שעליו המחבל שהצליח להוציא לפועל את הפיגוע. השני, בגלל תקלה, נחת בשטח לבנון, ממש ליד הגבול. 

האלוף במיל' פלד זוכר איך רק למחרת האירוע נודע על הגלשן השני. לדבריו, כוח של גבעתי חיסל את המחבל, שעוד היה בקרבת מקום. האלוף במיל' יורם יאיר, שפיקד על האוגדה שחלשה על הגזרה וגם קיבל נזיפה, זוכר את סופו של הגולש השני קצת אחרת. “הגעתי ראשון והרגתי את המחבל. ישר התחלתי מרדף ומצאנו אותו באיזו תעלה, ירינו ופגענו". 

שאלתי את יאיר מה עם משפחות החיילים, שתיק ליל הגלשונים ממשיך להכביד עליהן. הוא נתן כדוגמה מקרה אחר כדי שאבין לבד את הפואנטה.
 

“היה אירוע במוצב של גבעתי, ביזיון לא נורמלי", הוא סיפר. “שני מחבלים תקפו, והחבר'ה ברחו מהעמדה. הייתי ראש אכ"א, ואמא של אחד החיילים שאלה מה רוצים מהילדים. כתבתי שאני רוצה להגיד לאותה אם שהבעיה היא ההתייחסות ללוחם נועז בחטיבת גבעתי, זה שיושב במוצב הכי קדמי, כאל ילד. וזה שתקף אותו לא מבוגר ממנו, אולי אפילו צעיר יותר, רק שלו אין צבא שלם מאחור. המחבל לקח נשק ורימונים והחליט לתקוף וגילה שבצה"ל אין לוחמים ממול אלא ילדים. בשביל האם הוא ילד, וזה בסדר, אבל אי אפשר לטעון ‘מה רוצים מהילדים?'. רוצים שיגנו על מדינת ישראל, זה תפקידם".