כרבע מהגברים שהוגדרו בגיל המתאים להתגייס לצבא העם, שקרם עור וגידים לאחר החלטת האו”ם ב־29 בנובמבר 47’ על הקמת מדינת ישראל, הגיעו ללשכות הגיוס המאולתרות והחלו את שירותם הצבאי. כך עולה ממסמכים שהותרו היום לפרסום על ידי ארכיון צה”ל במשרד הביטחון, המציין 70 שנה להיווסדו.
לאחר מבצע הגיוס הראשון עליו הכריז “מרכז המפקד לשרות העם”, שנוהל על ידי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי לכנסת ישראל, התברר שרק 20,349 בני אדם התייצבו ללשכות הגיוס. מתוכם, 3,887 גויסו ב”כרטיס אדום” לשירות מלא והיוו את המתגייסים הראשונים לצבא העם על פי חוק השירות החדש.
אבל בפועל, רבים לא התגייסו. אנשי “מרכז המפקד לשירות הציבור” העריכו כי בארץ ישראל מתגוררים באותה תקופה 81 אלף גברים בגילאי 18־35 המסוגלים לשרת. בניכוי פטורים רפואיים (כ־13 אלף גברים), גברים המרותקים למקומות עבודה ומשוחררים מגיוס קרבי (בנים יחידים ונשואים עם ילדים), העריכה הוועדה כי עליה לגייס עוד 23 אלף גברים המסוגלים לשרת שירות קרבי מלא לקראת מלחמה.
הסיבות היו ככל הנראה מגוונות. כבר אז היה ויכוח לגבי גיוסם של חרדים, היו ככל הנראה כאלו שלא רצו להתגייס, אבל אלפים כבר שירתו באותה העת בתפקידים קרביים בפועל בהגנה, בפלמ”ח, באצ”ל ובלח”י והם המשיכו לשרת בארגונים.
במסמכים נחשף לראשונה פרוטוקול הישיבה הדרמטית של “מרכז המפקד לשירותי הציבור”, שהתכנס בבהילות ב־19 בנובמבר 47’ על מנת להיערך לנוכח ההצבעה הגורלית באו”ם. את הישיבה שהתקיימה בתל אביב ניהלה גולדה מאירסון, לימים גולדה מאיר, ראש הממשלה הרביעית של מדינת ישראל. בישיבה הוחלט על הליך הגיוס וכן מי יגויס לשירות מלא, מי לחלקי ומי יזכה לפטור. יום ההכרזה נקבע ל־1 בדצמבר, כאשר פתיחת הגיוסים בלשכות הגיוסים המאולתרות נקבעה לחג החנוכה, שחל שבוע לאחר מכן. עוד נקבע קיום מפקד לאיתור אלו הכשירים להתגייס. עבור גיוס לפעולות, שכללו את הקמת לשכות הגיוס, הוקצב סכום של 7,500 לירות ישראליות.
בישיבה הדרמטית הוחלט גם שחובת הגיוס תהיה לגילאי 17־25, אבל תקופת השירות טרם נקבעה, לנוכח אי הוודאות. עוד הוחלט שלמגויסים יחולקו כרטיסים: כרטיס אדום לשירות מלא, כרטיס ירוק לשירות חלקי, כרטיס כחול לבעלי משפחות עם ילדים, כרטיס ורוד לבעלי תפקידים בשירותים ציבוריים (בעיקר נשים) וכרטיס לבן לבעלי פטור רפואי. בנוסף לכך, הוחלט על הנפקת כרטיס ירוק למערערים על הכרטיס שניתן להם. הוועדה קבעה עוד כי שירות נשים יישקל בהמשך וייקבע בהחלטות מיוחדות, אך בכל מקרה יהיה צבע הכרטיס של הנשים – ורוד.
מפרוטוקול הישיבה ההיסטורית עולה כי גולדה מאיר התנגדה לשחרור מטעמי מצפון וקבעה: “לא ברור על איזה טעמי מצפון דובר שם. כוונתנו לגייס אנשים למטרות הגנתיות, ובכך לא יכולה להיות מניעה מצפונית”.מחלוקת אחת פרצה כבר אז, והיא מלווה אותנו עד עצם היום הזה - סוגיית גיוסם של החרדים. בישיבה הוחלט כי גיוס אנשי אגודת ישראל ייקבע בהמשך בדיונים עמם.
זאת ועוד: חברי ועדה ראו בהקמת צבא העם אירוע היסטורי, ואחד מהם ביקש להדגיש בפנייה ליהודים המתגוררים בארץ ישראל: “לא רק את חובת ההתייצבות, אלא גם את הזכות במילוי החובה”.
באחד מהפרסומים שנעשו לקראת הגיוס הראשון לצבא העם נכתב: “צו התייצבות למפקד ניתן! מוסדות ההנהגה של העם במולדת מצווים על הנוער, בגיל 17־25, להתייצב בלשכות המפקד ולהתגייס לשירות העם לכל תפקידיו – לביטחון, לשירותי המדינה, לתפקידי התיישבות וכיבוש”. בהמשך נכתב: “זכות וחובה קדושה הן לנו שביצוע תקוות ישראל ניתן בידינו – נשמע לצו, נעשה ונקיים!”.
בפנייה גם הודגשה ההיסטוריה, על רקע מה שעבר על העם היהודי מאז השואה הנוראית במלחמת העולם השנייה שנים ספורות קודם לכן: “ממודיעין ויודפת, מחומות גטו ורשה וממחנות נידחנו, מספינות ההעפלה ומאדמת האבות – עולה וגוברת הקריאה האחת: היחלצו לשרות העם! איש בל ייעדר! הנוער, להתפקד!”.
על הפנייה, שפורסמה על ידי “מרכז המפקד לשרות העם”, היו חתומים ארגוני נוער ונשים שפעלו ביישוב היהודי בימים של טרום הקמת המדינה: בני עקיבא, המשמרת הצעירה, הנוער העובד, הנוער הציוני, הנוער התימני, ויצ”ו הצעירה, מחנות העולים, מכבי הצעיר, נוער מזרחי, נוער המפלגה לאחדות העבודה ופועלי ציון, הסתדרות השומר הצעיר, הסתדרות הצופים והתנועה המאוחדת.
בפרסום נוסף המפציר להתגייס, תחת הכותרת “צו” נכתב: “העם והמדינה הנבנית קוראים לכם – לשרות! המוסדות הלאומיים מכריזים בזה על חובת ההתייצבות של כל בני הגילאים 17־25. כל איש ואישה חייבים להיפקד ולהעמיד את עצמם לתפקידי ביטחון ועבודות חיוניות. בימים אלה מתגשם חזונם וכמיהתם של 80 דורות בישראל: היישוב העברי בארץ, חלוץ האומה, זכה להיות נושא ההגשמה של המדינה העברית. נוער עברי, הישמע לצו!”
לשכות הגיוס הוקמו בבתי ספר ומוסדות של היישוב היהודי בארץ ישראל. בתל אביב הלשכות לגיוס גברים הוקמו, בין היתר, בבית הספר מזרחי ברחוב שלמה המלך 14, בוועד הקהילה ברחוב יבנה, בבית הספר תחכמוני ברחוב לילינבלום, בבית הספר לבנים מזרחי בשכונת שמשון (התקווה) ובבית הספר מזרחי בשכונת מונטיפיורי. לשכות הגיוס לבנות הוקמו בסמינר למורות ברחוב בן יהודה 195, בבית משפט השלום שבבניין העירייה ברחוב ביאליק, בבית הבריאות ע”ש שטראוס ברחוב בלפור ובבית הספר חורב ברחוב הקישון 60 בשכונת פלורנטין.
הלשכות היו פתוחות מדי יום ביומו (פרט ליום שישי) מהשעה 16:00 עד 22:00. על מנת למנוע תורים ארוכים נקבעו ימי גיוס על פי גילאים: ב־9־16 בדצמבר לגילאי 17־19, ב־17־24 בדצמבר לגילאי 20־22, וב־25־31 בדצמבר לגילאי 23־25.
מסמך נוסף שנחשף לראשונה הוא מכתב שכתב ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון למנכ”ל משרדו לוי שקולניק, לימים לוי אשכול ראש הממשלה השלישי, ב־2 ביוני 48’, שבועות ספורים לאחר הכרזת המדינה. בן גוריון הורה להחליף את שמו של מרכז המפקד לשירות העם למרכז הגיוס של משרד הביטחון (הממשלה הזמנית). הוא הודיע שתפקידי מרכז הגיוס יהיו לבצע את כל הצווים והחוקים לגיוסים ולבדוק, בעזרת מנגנון מתנדבים מכלל הציבור, את כל הבקשות לשחרורים ואת ההעברות למסגרות הגיוס השונות.