יעקב סבג, המכונה “אבו יוסוף”, כלל לא התכוון להוציא לאור את ספרו החדש, אבל לדבריו חברים שקראו את כתב היד האיצו בו לעשות כן. לאחר שהוצאות הספרים הגדולות נבהלו, לדבריו, מ”חומר הנפץ” הכתוב בו, החליט סבג להוציאו בהוצאה עצמית במימון המונים.
במשך 21 שנה שימש סבג (54), סא”ל במיל’, כיועץ לענייני ערבים ביחידות השונות של המינהל האזרחי, בתחילה בעזה ולאחר מכן ביהודה ושומרון. כבר בתפקידו הראשון החל לבנות את ההנהגה הפלסטינית בעזה. “חלק מהעבודה שלי במינהל הייתה לדווח על המציאות וחלק ממנה היה לייצר אותה”, הוא מספר בראיון בבית קפה ירושלמי, לרגל יציאתו בימים אלה של ספרו “זיכרונות אבו יוסוף”.
“היה צריך לאתר את הדמויות הבולטות בשטח, שאפשר לדבר איתן ולטפח אותן בתור הנהגת העתיד. במקביל, צריך היה לדבר גם עם אנשים שאי אפשר לדבר איתם כדי לא להפליל את אלה שכן. אז דיברתי עם אנשים כמו מחמוד א־זהאר ואיסמעיל הנייה (מבכירי הנהגת חמאס בעזה – ק”א). גם אחרי הסכמי אוסלו הייתי נפגש ומדבר איתם.בנינו הנהגה שאחר כך הייתה התשתית של האינתיפאדה הראשונה. אני יכול לומר בלב בוטח שהאנשים שטיפחנו לא רצחו יהודים במו ידיהם. עשינו את זה כי זאת הייתה ההנחיה של הממשלה, ואנחנו מדברים על העידן של יצחק שמיר, לא של ממשלת שמאל. אם לא היינו עושים את זה – היו עולים אנשים יותר קיצוניים. הם רצו להיות איתנו במסגרת של הסדר, שותפות. בימים ההם לא דיברו על הקמת מדינה פלסטינית, אלא רק על שלטון עצמי”.
רמאללה פינת פריז
סבג נולד במושב תקומה, צפונית־מערבית לנתיבות. אביו, עמוס סבג, היה מראשוני הנופלים של מלחמת ההתשה. כיום סבג מתגורר ביישוב עפרה שבבנימין. את הכינוי “אבו יוסוף” קיבל מהפלסטינים, שנהגו לקרוא לו כך. לאחר שפשט את מדי הקבע, בסוף 2009, המשיך סבג לשרת במילואים כיועץ לענייני פלסטינים ביחידת הממשל של פיקוד מרכז.
כצפוי, לדבריו של סבג, הסכמי אוסלו מ־1993 שינו את אופי העבודה שלו. “פתאום באוסלו התחילו ‘לייבא’ אנשים מתוניסיה, וכל המהלך שבנינו פשוט נפל לגמרי", הוא משחזר. "הצעירים שטיפחנו שאלו אותנו למה הזדרזנו. הם אמרו: ‘אנחנו כמעט התחלנו להנהיג, והיינו משיגים מולכם הסכם הרבה יותר טוב’. הם מאוד כעסו”.
בתקופת החתימה על הסכמי אוסלו, שירת סבג במחסום ארז. “היה לי ברור שאנחנו הולכים לפירוק המינהל משום שכבר לא צריך אותנו, כי יש הסכם”, הוא מספר. “אבל אז התחיל להתפתח נושא המעברים, עם מכסות והיתרים ואישורים והשקעות במאות מיליוני שקלים”.
לדברי סבג, אישורי הכניסה היוו, כפי שהם מהווים עד היום, מנוף לחץ נגד הטרור, אבל אז הטיפול בהם ניתן בלעדית לרשות הפלסטינית. “זה הפך להיות הפתח הכי גדול להתעשרות המהירה של ראשי הרשות, והם מכרו את המכסות האלה ובדרך שלטו בכל”, מספר סבג. “הם יצרו מערכת של מונופולים, גם פלסטיניים וגם ישראליים, והשחיתות גאתה”.
ניסית להתריע?
“בתקופה הזו הייתי כמעט הקול הקורא היחיד שם שאמר: תסתכלו מה אתם בונים פה. אתם יוצרים כלפינו כזו שנאה, וגם כלפי הרשות הפלסטינית, ובייחוד כלפי מוחמד ראשיד, שהיה היועץ הכלכלי של יו”ר הרשות דאז יאסר ערפאת, וכלפי מוחמד דחלאן, שהיה מפקד הביטחון המסכל ברצועת עזה. הם ואישים נוספים היו אלו שיצרו את התרבות הזו. כל אחד רצה חתיכה מהעוגה, אבל לא הצלחתי לשנות כלום. התפיסה הייתה: ‘לא אכפת לנו ואנחנו לא רוצים להיות חלק מזה’. בסוף זה היה הבסיס של הקריסה של הרשות הפלסטינית. ככה היא איבדה את התמיכה של הרחוב”.
לקראת שנת 2000 קיבל סבג עוד ועוד מידע על כך שערפאת מתכנן פיצוץ אלים מול ישראל. ההערכות של סבג לא דיברו על עימות של מנגנוני הביטחון הפלסטיני עם צה”ל, כפי שחשבו בישראל, אלא עימות עממי שיהפוך לקרב על התודעה. אך בצה”ל שוב לא הקשיבו לו, והפכו כל בסיס ליעד מבוצר במקום להתרכז בחזית ההסברתית.
מי שהתנגד באופן מוחלט להערכותיו היה השב”כ, שלטענת סבג הפך לתלוי במנגנוני המודיעין הפלסטיניים. לדבריו, השיטה עבדה כך: בהתקבל חשד על אדם המתכנן פיגוע, הועברו פרטיו למנגנונים הפלסטיניים, שתפסו וחקרו אותו. תוצאות החקירה הועברו לשב”כ. “הרגשתי הרבה פעמים שעובדים עלינו”, אומר סבג. “קיבלנו עדויות מהשטח, מהיריבים של דחלאן, שסיפרו לנו שהוא מאוד מתחזק. השב”כ בא ואמר לי: ‘אתה לא יודע כלום. אין לך מושג’. הייתה יש תמונה חלקית אומנם, אבל היא סתרה את מה ששב”כ אמר.
למשל, דיווחים על הברחות אמצעי לחימה דרך מנהרות ברפיח שהמנגנונים חפרו, ושב”כ לא הסכים להאמין להן בשום אופן. אחד המקרים החמורים ביותר היה לפני אירועי מנהרת הכותל, בספטמבר 1996, כשהתרענו שערפאת מתכנן גל אלימות רציני, ושב”כ הוציא נייר שאמר: ‘להתעלם מההתרעה של המינהל’. שב”כ אמר כל הזמן: 'שאף אחד לא יתערב לי, אני מנהל פה את העסק'”.
במהלך האינתיפאדה השנייה נשלח סבג למינהלת התיאום והקישור ברמאללה, בירת הטרור ביהודה ושומרון באותם ימים. “עזבתי את עזה
והושיבו אותי במשרד לטפל בניירות”, הוא מספר. “אבל בתקופה הזו לא הייתי מסוגל להישאר עם הניירות וביקשתי ללכת לשטח מחדש”.
מה ראית שם?
“ברחובות העיר סבבו מחבלים ועשו מה שהם רצו, כולל גביית דמי חסות ואלימות קשה. הבנו שלאוכלוסייה נמאס. התושבים היו מוכנים לשתף איתנו פעולה ברמה הכי גבוהה כדי לשים לדבר הזה סוף. אני חייב להגיד ששב”כ עשה כאן עבודה יפהפייה ועצר את המחבלים האלו, ובמקביל אנחנו הבאנו את הדמויות החיוביות שאיתן אפשר לתאם את ההתנהלות מול הרחוב. אחרי הרבה מאמצים מצאנו את האנשים הנכונים לדבר איתם והתחלנו לראות שינוי. אחרי שנתיים, פלסטינים מחברון ושכם התחילו לבוא לנופש בעיר, כי מבחינתם רמאללה השתנתה עד לבלי הכר והפכה להיות כמו פריז”.
ההשגחה התערבה
אבל אז, שוב, הכל השתנה, ותוכנית ההתנתקות החלה לקרום עור וגידים. עלתוכנית זו כותב סבג בספרו כך: “כאיש המינהל האזרחי וכיועץ לענייני ערבים, לא נשאלתי ולו פעם אחת מה יעשה הדבר לפלסטינים, אבל גם ללא ששאלו אותי, לא יכולתי שלא להעביר את המסר ששמעתי מפי בני שיחי הפלסטינים: ‘ההתנתקות תתפרש כניצחון של חמאס ותיתן רוח גבית לתנועה זו, ללא ספק’. לא הייתי היחיד ששמע מסר זה. כמעט כל מי שהיה בקשר עם הפלסטינים שמע את אותם הדברים. לצערי, איש לא עיין ברצינות בדוחות שלי, כמו גם בדוחות של עמיתיי”.
לפני ההתנתקות ובתגובה לה, התחילה תנועה של צעירים שעלו לגבעות ביהודה ושומרון והקימו מאחזים. תא”ל אילן פז, שפיקד על המינהל האזרחי מ־2003 ועד 2005, פעל נחרצות נגד התופעה. “עד אז המינהל האזרחי לא פעל נגד ההתיישבות, גם כשראשיו אחזו בדעות שמאליות קיצוניות, כמו דב צדקה למשל, ששיתף עמה פעולה בצורה מיטבית”, מספר סבג. “נקודת השינוי הייתה כשאילן פז היה ראש המינהל, והוא הריח את האווירה של ההתנתקות ושל הימים שלאחריה, ואפילו לקח חלק פעיל בניסוח דוח טליה ששון, שמבחינת המתנחלים הוא נקודת שיא בהתנהלות נגד ההתיישבות בכלל והמאחזים בפרט”.
בין היתר, פז גיבש תקנה הקובעת שכאשר יהודי רוצה לרכוש נכס מפלסטיני, ראש המינהל עצמו צריך לחתום על העסקה, אך במצב הפוך אין בחתימתו צורך, כביכול בשם טוהר המידות, וכדי להגן על הפלסטינים. פז גם קבע “נוהל קו כחול”, שלפיו כל תוכנית בנייה בהתיישבות תחויב בבדיקה מקדמית של צוות מיוחד, שיבדוק את הקרקע, “תוך שימוש בטיעון שזו הדרך לוודא שלא יוקמו בתים נוספים של המתנחלים על קרקע פלסטינית פרטית”, כפי שכותב סבג בספרו. “בדוח של ששון ופז נקבעו נהלים בנוגע למכירת נכס או קרקע ליהודי, ובהם נאמר כי המוכר צריך לפרסם בגלוי את העסקה לפני המכירה, נוהל שהרתיע מוכרים רבים”.
בספרו סבג נותן דוגמה משירותו בגזרה, כשהיישוב עפרה רכש באמצעות עמותת אל־וואטן (עמותת בת של תנועת ההתיישבות אמנה הרוכשת קרקעות מפלסטינים) בניין בשם “בית הגדוד” מתושב הכפר עין יברוד, שמצפון ליישוב. כשהגיעו נציגי אל־וואטן לרשום את הנכס על שמם, עובדים פלסטינים בלשכת הרישום הטאבו דיווחו על כך למנגנוני הרשות הפלסטינית. מיד הגיע למוכר ראש הפת”ח בגזרה, זיאד חאמד, ושאל אותו אם הוא מכר את הבית ליהודי. המוכר הבין שחייו בסכנה, ולכן הכחיש את דבר המכירה והעביר את הבעלות על הנכס לידיו של זיאד חאמד, שהלך ורשם אותו בטאבו. בהמשך חאמד הלך לבית המשפט ודרש לפנות את המתיישבים מהנכס שהם קנו בכסף מלא.
“מאותו רגע הייתה התערבות של ההשגחה העליונה”, מספר סבג. “בכביש הראשי של הכפר יש באמפרים, ולחאמד כאב הגב מהקפיצות של האוטו שלו על פסי ההאטה האלה. הוא נתן הוראה לראש הכפר להסיר את המהמורות. שאלו אנשי הכפר מה הוא עושה, והוא סיפר להם שראש הפת”ח ביקש ממנו להסיר. אבל הכפר נשלט על ידי חמאס, וזה עצבן אותם, והם דרשו מראש הכפר דווקא להשאיר את הבאמפרים. ראש הכפר דיווח לחאמד שאסף 30 חמושים, שמתחילים להתעמת עם התושבים, וחאמד נחלץ בשן ועין. אבל כאבי הגב לא הרפו והוא ביקש להיבדק בירדן. בירדן הוא הלך למרחצאות, נפל ונפצע והובהל לבית החולים. שם גילו שהוא סובל מלוקמיה, ובטיפול הראשון כל מערכות גופו קרסו והוא מת. לאחר מותו הצליח היישוב עפרה להוכיח שהבית שלו. אחרי שנים התברר שחאמד היה שותף לפיגועים שבהם נרצחו יהודים מצפון לעפרה. הצדק האלוקי קורה”.
נחזור לאילן פז: לדברי סבג, יום אחד הגיע התת־אלוף לביקור במינהלת תיאום וקישור, וסבג סיפר לו במהלך סקירה שהרשות הפלסטינית שינתה את המיסוי לסולר באופן משמעותי בהשוואה לישראל, והנזק למשק הישראלי בגלל ההברחות הוא 300 מיליון שקלים בשנה. סבג פירט גם את הסיכון הביטחוני שיש בצעד זה, “ואני רואה שזה לא מעניין אותו”, הוא מספר. “לאחר הסקירה הוא מסכם את הביקור בכך שהמינהלת נכשלה, ‘כי המאחזים פה ממשיכים לפרוח ולשגשג’. מה שהכי הפריע לו הם בתי הקבע בעמונה. אבל זו לא הסמכות של המינהלת, יש יחידה שמטפלת בזה. אבל תא”ל פז הורה למינהלת לסייר בכל שבוע במאחזים ולטפל בכל בנייה בלתי חוקית. הוא אחד האחראים הראשיים להרס הראשון של תשעת בתי הקבע בעמונה לפני 12 שנה”.
אליבא דסבג, פז הוא זה שיצר את התפיסה שלפיה המתנחלים הם הכוח הקולוניאליסטי ביהודה ושומרון, ולכן אין להם זכויות על פי החוק הבינלאומי. בעיניו, יש ממד לא חוקי בעצם ההתיישבות שלהם בשטח, ולכן אין להקצות להם אישורים וקרקעות. להפך: יש להשית עליהם עוד ועוד קשיים ומכשולים. לעומת זאת, לטענת סבג, הוא ראה בפלסטינים את “המקומיים” שיש לדאוג לרווחתם הבלעדית. סבג טען כי במידה רבה הרוח הזאת נותרה רוחו של המינהל האזרחי עד היום.
“זכורה לי בהקשר זה תקרית מסוף תקופת שירותי במינהלת תיאום וקישור רמאללה”, הוא כותב בספר. “היה זה כאשר קיבלנו פנייה מארגון בינלאומי לבטל צו הריסה לגדר אבן סביב שטח חקלאי שאותו ארגון בינלאומי הקים. הגדר שוקמה מחדש, לאחר שנהרסה בעקבות פיגוע ירי שהיה באותו מקום. יצאנו לשטח, אני, רכז הפיקוח, שהוא אזרח ומפקד המינהלת, שהסתכל על המקום והגיב: ‘אני ממש לא מבין למי מפריעה הגדר הזו. למה להרוס אותה?’התבוננתי על אנדרטת האבן לזכרו של סגן יאיר נבנצאל ז”ל, צוער בקורס טיס שנורה מהמארב מאחורי הגדר הישנה שנהרסה, הצבעתי על האנדרטה ואמרתי לאיש הזה: הגדר בטוח לא תעזור. בסופו של יום נבנתה הגדר מחדש, גם אם גובהה הוגבל, כך שלא ניתן יהיה לבצע מארבי ירי מאחוריה... מדיניות ההקלות, בחלקה היא בהחלט נכונה וראויה, אך בחלקה היא הימור על חיי אדם. לצערי, לא אחת החלטות בתחום הזה נלקחות מתוך גישה שגם על חיי אדם ניתן להמר באזור יהודה ושומרון. במיוחד, כאשר מדובר במתנחלים” (מתוך “זיכרונות אבו יוסוף”).
לא החלטה, אווירה
בינתיים חמאס השתלט על עזה, וברמאללה קמה ב־2007 ממשלת חירום בראשות סלאם פיאד, שהלך והסתמן כתופעה חדשה לגמרי בנוף הפלסטיני: מנהיג ישר ולא מושחת, הפועל למען עמו. קציני המינהל האזרחי נשבו בקסמו, כמו גם ראש המינהל האזרחי באותה תקופה, תא”ל יואב (פולי) מרדכי, מי שכיום מכהן כמתאם פעולות הממשלה בשטחים. אך במקביל לניהול השותף של הרשות הפלסטינית, התחיל פיאד לתכנן הקמת מדינה פלסטינית דה־ פקטו, ללא הסכמים ובאופן חד־צדדי. תוכנית זו ידועה בשמה “תוכנית פיאד”, והיא דרבנה את הפלסטינים להתיישב בשטחי C, אלו שבשליטה ישראלית מלאה, בניגוד לחוק, כמו למשל במאחזים הבדואיים הבלתי חוקיים לאורך כביש מספר 1, מירושלים לים המלח.
“’סוף־סוף יש כאן מנהיג פלסטיני אמיתי שאפשר לעשות איתו עסקים’, הכריז אחד מבכירי הקצינים”, כותב סבג בספרו. “הצמרת הביטחונית שלנו החלה לעמוד בתור כדי להתקבל לפגישה אצל פיאד, וכל גנרל היה משוכנע שעוד כמה חיוכים וקומץ מחוות, והוא מביא את השלום. חלקם התנהג כאילו פיאד הוא ממונה מטעם המינהל האזרחי, ולא פלסטיני עם אג’נדה משלו, החותר לכונן מדינה פלסטינית ולשים קץ לכל שריד של נוכחות יהודית ביהודה ושומרון. רבים מהם החלו להאמין כי מדינה כזו, שפיאד יהיה מנהיגה, היא בבחינת אינטרס ישראלי מוחלט, ועשו כל מאמץ לסייע לו במשימה זו... במיוחד נבהלתי מהקלות שבה הנחנו לפיאד ולאנשיו לקדם פרויקטים גם בשטחי C, תוך השתלטות על מרחבים הקרובים להתיישבות היהודית, כשהמטרה הברורה היא יצירת רצף טריטוריאלי למדינה פלסטינית. אבל במינהל נהגו כאילו דבר לא השתנה”.
בינתיים חמאס הקים תשתית אזרחית ענפה ביהודה ושומרון, ופתח עשרות עמותות צדקה שדרכן העביר תקציבים של מאות מיליוני דולרים מאירופה, ארצות הברית ומדינות ערב לצורך תמיכה בטרור ובמשפחות המחבלים. “לאחר פעולה מאומצת מאוד הצלחנו לסגור את המנגנון הזה ובכך למנוע השתלטות חמאס על יהודה ושומרון”, מספר סבג.
“פיאד נזף בנו ואמר שגרמנו לו נזק אדיר בכך שלא השארנו לו את הטיפול בחמאס. הלכנו לאחור, והוא באמת טיפל בזה הרבה יותר טוב מאיתנו. זה החזיק שנה וחצי, ולאחר חטיפת שלושת הנערים נקראתי למילואים וגיליתי שכל העמותות נפתחו מחדש בהיקפים שלא הכרנו, מפני שאנחנו נרדמנו בשמירה והם הפסיקו לעסוק בזה. פולי הפך להיות חבר נפש של פיאד. הוא דיבר איתו בכל יום, ולפחות פעם בשבוע נפגש עמו והביא אליו משלחות מהארץ ומהעולם. ראיתי איך המינהל האזרחי שותף להקמת מדינה פלסטינית. אנחנו מאפשרים סמלי ריבונות פלסטינית במקומות שהם לא צריכים להיות, אנחנו מאפשרים בנייה מסיבית בשטחי C, ואני מרגיש שאני לא יכול יותר, שהקבס עולה לי. שאלתי את עצמי אם אנחנו מבינים מה אנחנו עושים, ופולי הבין”.
סבג טוען שאף שאין לו קשר עם תא”ל מרדכי היום, הוא רואה שגישתו לא השתנתה, אף על פי שהגישה של ממשלת ישראל השתנתה. “הוא מאמין שזה מה שהוא צריך לעשות וזה מה שהוא עושה”, הוא אומר. “ההנחה שלו היא שגם בלי החלטה מדינית, צריכה לקום פה מדינה פלסטינית. הגישה הזו היא לא רק במינהל, היא בעוד מקומות בצבא. זו לא החלטה, זו אווירה. גם כשהשלטון הוא שלטון ימין, התחושה בצבא היא ש’אנחנו יודעים יותר טוב מהנבחרים, יותר טוב מהעם’. זו יוהרה”.
תגובות:"בליל אמירות, מרביתן מחוסרות תימוכין"
מהיחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים נמסר בתגובה: "מצער לראות שבליל אמירות, שמרביתן מחוסרות תימוכין, הנובעות ממניעים שלא נפרטם כדי שלא לפגוע בצנעת הפרט, מקבל ביטוי פומבי בכלי התקשורת, כחלק מקידום ספרו של הקצין במיל'. בשונה מהתיאורים המובאים בכתבה, מרבית אמירותיו מופרכות ואינן מוכרות. היחידה - על מפקדיה, קציניה, עובדיה וחייליה - פועלת לילות כימים כחלק מהמאמץ הלאומי לשמירה על ביטחונה של מדינת ישראל ועל תושביה, וכנגזרת מדירקטיבה מדינית, המוגדרת על ידי ממשלת ישראל, על פי החוק והדין הנהוגים במקום.
"יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים פועלת בכפוף להנחיות הדרג המדיני ובשקיפות מלאה, וכל צעדיה מאושרים על ידי צמרת צה"ל והדרג המדיני. מצופה ונדרש מקצין בצה"ל להביע דעתו במסגרת הדיונים הפנימיים ובהתאם לאתיקה הנהוגה בצבא ולא בכלי התקשורת. נראה שהקצין משווה לעצמו מעמד והשפעה, אשר אינם תואמים את המציאות ואת פעילותו ביחידה, ועל כן הסתכלותו חד־ממדית ואינה משקפת נאמנה את הנעשה בפועל ואת תרומתה של היחידה. בתקופתו של סלאם פיאד המצוינת בכתבה, נקבעה והותוותה הדירקטיבה בידי הדרג המדיני, שר הביטחון והרמטכ"ל. מטבעם של הדברים, רב־סרן במנהא"ז לא ער ולא בקי בממשק של המינהל האזרחי עם המטה הכללי ובטח שלא עם הדרג המדיני, כך שתמוהות אמירותיו וקביעותיו".
מהשב"כ נמסר: "אין בדברים המיוחסים לשב"כ, המובאים מנוקדת מבטו הסובייקטיבית של רב סרן במנהל האזרחי, כדי לשקף את תמונת המודיעין הרחבה כפי שהייתה ידועה באותה עת לשירות הביטחון הכללי ולמקבלי ההחלטות".
אילן פז סירב להגיב.