מהכלא לנוער, לחוות השומר ומשם לצנחנים: "צה"ל הציל אותי"

פרחי, שלמד עד כיתה ו' בבית ספר דתי בחשמונאים, החל ללמוד בחטיבת ביניים בראשל"צ. "המעבר לבית ספר חילוני היה מאוד קשה ולא התאקלמתי", הוא משחזר. "בכיתה ט' התחלתי להבריז מבית הספר והתחברתי לחבר'ה לא הכי טובים. עשינו שטויות, שתינו הרבה וודקה, עישנו סמים, הלכנו מכות. התחלנו גם בגניבות. כל שני וחמישי הייתי במשטרה. פעם תפסו אותי עם אגרופן, פעם עם נפצים. הייתי צריך להעיר את אימא שלי באמצע הלילה שתביא את תעודת הזהות שלי למשטרה".

בגיל 17 נתפס פרחי יחד עם שניים מחבריו זמן קצר לאחר שפרצו לדירה בראשון לציון. "לקחו אותנו לחקירות כל הלילה ואז שלחו אותנו לכלא אפק לנערים. קיבלתי את הסטירה של החיים שלי. היה קשה מאוד. היו שם ילדים שצעקו והלכו מכות. היה מפחיד. המזל שלי, שהייתי עם עוד שני חברים שנעצרו יחד איתי. אחרי שלושה ימים שחררו אותנו בערבות והסיוט נגמר. זה היה השוק של החיים שלי. נשבעתי שלא אחזור לשם. חשבתי על הצבא. רציתי ללכת לדרך חדשה".

לעזרתו של פרחי הגיח אחיו הבכור, כבן 30, המתגורר במדינת קולורדו בארה"ב. "הוא שמע שנעצרתי ושלח לי כרטיס טיסה לארה"ב". פרחי נסע. "הגעתי אליו והיו לנו שיחות מלב אל לב. הוא שכנע אותי להתגייס לצה"ל ולעשות שירות משמעותי. הוא סיפר לי שכאחד שלא שירת בצבא, התחושה היא של הפסד ושעד היום הוא מתחרט על זה. אחי גם אמר לי 'תהיה הראשון מאיתנו שיתגייס לצה"ל. זה יעשה טוב לך ולכל המשפחה'".
 

פרחי חזר לאחר כשלושה חודשים והחל לעבוד בעבודות מזדמנות. ההתחלה לא הייתה קלה. "קיבלתי תאריך גיוס ואמרו לי ששולחים אותי לחוות השומר לטירונות לחיילים ג'ובניקים עם רקע של בעיות שירות. ניסיתי לשנות, אבל לא הצלחתי. לא רציתי להגיע לשם בגלל הדימוי. אמרו שיש שם חיילים בעייתיים. אבל אחרי שהגעתי, התחברתי למקום, שחיזק אותי ונתן לי המון מוטיבציה. המפקדות שלנו היו מלכות, שעשו עבודה נהדרת וחיזקו אותנו מאוד".

גם בחוות השומר פרחי המשיך לדרוש להגיע לתפקיד של לוחם. "היה חשוב לי לעשות שירות משמעותי והחלום שלי היה להיות חייל קרבי. לא התייאשתי. לאחר כעשרה חודשים בשריון, אישרו לי לגשת לגיבוש של הצנחנים. "אמרתי שייתנו לי צ'אנס. אחרי שאישרו לי ללכת לצנחנים, הייתי האדם המאושר ביותר".

לאחר שסיים בהצלחה את הגיבוש בצנחנים, החל פרחי מסלול ארוך של שמונה חודשי הכשרה. "המסלול היה קשה ומחשל, אבל התחושה הייתה של הגשמה אישית והתמקצעות כלוחם".

הרגע המרגש ביותר הגיע ביום רביעי בשבוע שעבר, בתום מסע כומתה של 50 קילומטר, שבסיומו קיבל בטקס מרגש בגבעת התחמושת את הכומתה האדומה. "אמא שלי ואחותי בכו מההתרגשות העצומה, ואני הרגשתי בעננים. גאווה עצומה". פרחי, המתגורר בבית לחיילים בודדים ברעננה, רואה בשירות בצנחנים ייעוד ועתיד: "יש כאן חבר'ה נהדרים. עברתי איתם חוויות שלא אשכח לעולם. נפתחו לי אופקים חדשים. עכשיו אני לוחם בגדוד. אני רוצה לעבור קורס מ"כים ובעתיד גם קורס קצינים. השמיים הם הגבול. השירות בצה"ל הציל אותי".