מאז הודיע על הקמת מפלגה חדשה, הציבור בישראל מחכה בכליון עיניים למוצא פיו של הרמטכ”ל לשעבר בני גנץ. מה יהיה המצע שלו? היכן הוא ממוקם במפה הפוליטית? האם יחבור לנתניהו? גנץ שומר בינתיים על עמימות, כיאה לאיש צבא מנוסה. אך האם ההתנהלות הזאת מתאימה גם לפוליטיקאי?
בכל מקרה, תכונות רבות אחרות שחשובות לאיש צבא עלולות להיות לו לרועץ בניסיונותיו לכבוש את הזירה הפוליטית. רבים וטובים עשו לפני גנץ את המעבר מהצבא לפוליטיקה. חלקם בהצלחה, אחדים הגיעו לפסגה, אחרים כשלו כישלון חרוץ.
“יש פער גדול מאוד בין הפוליטיקה שקיימת במסגרת הצבאית לבין ההתנהגות הפוליטית שנדרשת במערכת הפוליטית”, אומר עמי אילון, מפקד חיל הים ושייטת 13 לשעבר, ראש השב”כ לשעבר ומי שכיהן כשר מטעם מפלגת העבודה.
“אין מקרה אחד של איש צבא שעבר לפוליטיקה והשנים הראשונות לכהונתו היו מוצלחות”, מציין פרופ’ יגיל לוי, חוקר יחסי צבא וחברה באוניברסיטה הפתוחה. “בשלבים הראשונים הוא עדיין לא מתרגל למחשבה שההילה שעמדה לרשותו כאיש צבא רחוקה ממה שיש לו כפוליטיקאי”.
עוברים להקשב
יחד עם גנץ יתמודדו בבחירות הקרובות הרמטכ”ל לשעבר משה (בוגי) יעלון, אשר כיהן כבר כשר הביטחון וכעת הקים מפלגה חדשה, וכן ראש אכ”א לשעבר, אורנה ברביבאי, שחברה ליש עתיד. למי שעשו כבר את המסלול הזה, המעבר הלא כל כך חלק מהזירה הצבאית לפוליטית, יש מה לומר להם. אולי אף להזהיר. ומה אנחנו, האזרחים, נרוויח מכך?
“הציבור יקשיב יותר לאיש צבא”, טוען אילון. “אנחנו חיים בעולם שבו המצב הביטחוני הוא פרמטר מרכזי בשיקול של אדם על מי לסמוך ולמי להצביע. אנשים מצביעים דרך הבטן ולא דרך הראש, בעיקר במציאות של פחד. כשמתחיל קמפיין בחירות, שואלים שאלות שלעתים הן פתטיות, כמו ‘מי ינצח את חמאס’. הפוליטיקה נראית מבחוץ כמו תהליך של קבלת החלטות רציונליות, כשבפועל היא עולם של רגשות”.
אילון אינו נזכר בחיבה בתקופת היותו פוליטיקאי. “כשהחלטתי להיכנס לפוליטיקה כבר הכרתי את המציאות בה”, הוא נזכר. כראש השב”כ אתה רואה את זה מקרוב, כך שלא התפלאתי משום דבר. אבל בפוליטיקה יש מאפיין בולט שכמעט לא קיים בצבא – מתח כמעט בלתי אפשרי בין מה שאדם צריך להגיד או לעשות על מנת להוביל את הרעיונות ואת המדיניות שבהם הוא מאמין, לבין מה שעליו להגיד או לעשות על מנת להיבחר. מנהיג פוליטי הוא גם מדינאי. אלה שתי זהויות שונות לחלוטין. עליו לקבל חמש החלטות שונות כל יום והוא מתלבט כל הזמן: האם הוא מקבל החלטה על מנת לקדם את מדינת ישראל או שהוא פועל כדי להיבחר על ידי הסקטור הספציפי שאפשר לו להגיע לשלטון. לפעמים אלה שתי החלטות שונות לחלוטין. לצערי, בפוליטיקה יש אנשי צבא שהסתגלו לזה ואפילו די מצטיינים בכך”.
“גם אלה שהגיעו להיות ראשי ממשלה, זה קרה לאחר קדנציה או שתיים שבהן עיצבו מחדש את עולמם ורכשו כישורים פוליטיים", אומר פרופ' לוי. "רק אז היה להם סיכוי להצליח. דוגמה אחת היא יצחק רבין, שכהונתו הראשונה לא צלחה; אריק שרון הצליח רק אחרי הרבה שנים; הכהונה של אהוד ברק לא זכורה כמוצלחת, אף על פי שביצע לפניה שורה של תפקידים. יעלון לא הטביע שום חותם בתפקידים המיידיים שעשה לאחר שהשתחרר מהצבא. שאול מופז גם הוא בסופו של דבר היה כישלון פוליטי. אין לנו רקורד של הצלחה מרובה בקרב אנשי צבא”.
לדברי פרופ' לוי, “האופן בו פועל ארגון היררכי סמכותי כמו הצבא שונה מאוד מהמערכת הפוליטית, שבה נדרש מאיש הצבא לעסוק כל העת במשא ומתן, בפשרות ובגיוס תמיכה. לפחות בשלבים הראשונים הוא עדיין לא מתרגל למחשבה שההילה שעמדה לרשותו כאיש צבא, וממנה נהנה גם בתקופה שלאחר פרישתו, רחוקה מאוד ממה שיש לו כפוליטיקאי. אלה שהיו מוכנים להסתגל לכך הצליחו. שתי הדוגמאות הטובות הן רבין שרון. מקום שבו נרשמה הצלחה פוליטית לאנשי צבא לשעבר הוא בשלטון המקומי. שם, בשונה מהמערכת הארצית, ניתנת לראשי עיריות יכולת תמרון רבה מאוד וסמכות גדולה. זאת מערכת מאוד היררכית, שמעניקה כוח רב לראשי ערים. המקרה הבולט ביותר הוא ראש עיריית תל אביב המיתולוגי, שלמה להט”.
מי שהתקשה להסתגל למתח שבין מה שנהוג במערכת הצבאית לחיים הפוליטיים הוא דני יתום, אף על פי שהמעבר שעשה לא היה ישיר. ב־1996 השתחרר מהצבא בדרגת אלוף ולאחר מכן שימש ראש המוסד במשך שנתיים. אחרי שפשט את מדי איש הביטחון לחלוטין, נכנס לתחום העסקים הפרטיים. “ואז, בשנת 1999, חברי הטוב אהוד ברק, שניצח בבחירות, קרא לי להיות ראש המטה המדיני־ביטחוני שלו”, הוא נזכר. “לאחר מכן חזרתי לתחום העסקים ורק לקראת הבחירות של 2003 החלטתי שאני מעוניין להמשיך לתרום”.
יתום נבחר כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. “ואז החלו הבעיות”, הוא מספר. “המעבר עצמו לא היה בעייתי בכלל, כי הכרתי כבר את פעילות הכנסת, הופעתי בפניה כמה פעמים, בין היתר כמזכיר הצבאי של רבין. בקיצור, ידעתי. המעבר נראה לי די טבעי כי הוא לא היה חד. אבל כעבור חמש שנים התפטרתי מיוזמתי. אחרי מלחמת לבנון השנייה היו לי טענות קשות מאוד לממשלה ולעומד בראשה, אהוד אולמרט. הרגשתי שאני עושה שקר בנפשי אם אני ממשיך לתמוך בממשלה מהקואליציה, כשיש לי עליה ביקורת נוקבת. אומנם היה לי יותר חופש מאשר בצבא להביע את דעותיי ועמדותיי, אבל בשלבים מסוימים הרגשתי גועל נפש”.
לדברי ד”ר ראובן גל, עמית מחקר בכיר במוסד שמואל נאמן למחקרי מדיניות לאומית בטכניון, “כדי להיכנס לפוליטיקה, לתפקיד מנהיגותי, צריך שלושה דברים: קודם כל כישורי מנהיגות ויכולת להוביל ולהשפיע – דבר שקיים בהגדרה של אנשי צבא בכירים; דבר שני, צריך תפיסת עולם ברורה. אתה לא נכנס לפוליטיקה רק בשביל למלא צרכי אגו, אתה חייב לבוא עם השקפת עולם מאוד ברורה, שיושבת על ערכים, על אידיאולוגיות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שבקרב אנשי צבא היו גם וגם. היו כאלה שנכנסו עם אג’נדה ברורה, כמו מאיר פעיל, שחבר לשמאל, והיו כאלה שלא בטוח שגיבשו כזאת עד הסוף, כמו אמנון ליפקין־שחק”.
ד”ר גל מוסיף כי “הדבר השלישי הוא מחויבות ואפילו נכונות להקרבה. זה שדה מוקשים, עולם לא קל שדורש מחיר מאוד גבוה. מצד אחד, אצל אנשי צבא בכירים אי אפשר להעמיד בסימן שאלה את הנכונות שלהם להקריב מעצמם לטובת נושאים לאומיים. חלקם עשו זאת עשרות שנים. אבל סוג המחויבות הזה שונה מהמחויבות שאיתה נכנסים לתחום הפוליטי. יש אנשי צבא שאמרו לי: ‘אני מוכן לסכן את עצמי פיזית - אבל לא מוכן לקחת את הסיכונים הכרוכים בכניסה לפוליטיקה’”.
עולם אחר
“בניגוד לאחרים, לי נדרשו 15 שנה מאז השחרור מהצבא ועד הכניסה לפוליטיקה”, נזכר השר לשעבר ואלוף פיקוד צפון לשעבר יוסי פלד. “ועדיין אני חושב שאין שום דמיון בין להיות קצין בכיר לחבר כנסת, שר ואפילו ראש ממשלה. ב־1996 ביבי נתניהו נבחר להיות ראש ממשלה והציעו לי להצטרף. הייתי שש שנים אחרי השחרור. זה מאוד החמיא לי, אבל אמרתי שאני לא מרגיש בשל. ב־1999 קרא לי ברק למשרד והציע לי להיות שר, בלי פריימריז. אמרתי שאני עדיין לא מכיר מספיק את החברה הישראלית כדי לקחת על עצמי את האחריות הזו. ב־2006 חרה לי איך נראתה מלחמת לבנון השנייה וקיבלתי החלטה להצטרף לליכוד. מצאתי עצמי חבר כנסת ושר ללא תיק בממשלתו של ביבי. אחרי שלוש וחצי שנים ביקשתי לסיים את תפקידי, הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. אומר בציניות שפיניתי מקום לטובים יותר”.
הציניות הזאת מסתירה אכזבה לא מועטה מהחוויה שספג במערכת הפוליטית. “מערך השיקולים שם שונה לחלוטין”, הוא אומר בכעס. “לדוגמה, יושבים שעות ודנים בתקציב המדינה. דנים יום ולילה ועוד יום – עסק באמת רציני ודרמטי. לליכוד יש עשרה שרים בממשלה. יושבת מפלגה קטנה, הבית היהודי, שיש לה שלושה נציגים בכנסת ושר אחד בממשלה, ובגלל שיש קושי להעביר את התקציב מפסיקים את הדיון וראש הממשלה לוקח את האיש הזה, פרופ’ דניאל הרשקוביץ, כדי לשכנע אותו. השיקולים לא תמיד ענייניים אלא שייכים להתחייבויות קואליציוניות. מקימים חדר מיון באשקלון אז הצד הדתי בממשלה מתנגד, כי יש קברים עתיקים מתחת”.
מה צפוי לבני גנץ לדעתך?
“חשוב שמי שמסיים את שירותו לא יחשוב שבגלל התפקידים הבכירים שעשה בצבא הוא כבר יכול להיות ראש ממשלה. להיות הרמטכ”ל הכי מבריק בעולם לא מספיק כדי להיות ראש ממשלה. צריך המון שפשוף, להבין מה זה פוליטיקה, מה זה קואליציה, אופוזיציה, דת ומדינה. הצבא והפוליטיקה הם מערכות שונות לגמרי”.
“אנשי צבא באים להתייעץ איתי אם להיכנס לפוליטיקה", מוסיף אילון. "אני אומר שאשמח שייכנסו, כי חשוב שיהיו שם אנשים טובים, אבל מציג את הדילמות. אומר להם: ‘תשכחו ממה שידעתם בצבא’. יש היום בכנסת, בתפקידים בכירים, אנשים שמאוד הערכתי ופנו אלי כדי לשמוע את דעתי לפני הכניסה לפוליטיקה. בשנה האחרונה הרמתי אליהם טלפון והבעתי אכזבה מההתנהלות שלהם כפוליטיקאים”.
“הסיפור של גנץ מעניין משום שמיד לאחר סיום תקופת הצינון שלו הוא מתמודד בראש רשימה ומצטייר כהבטחה גדולה”, מוסיף פרופ’ לוי. “יש כאן מקרה,
אולי ראשון, שבו רמטכ”ל שלא הטביע שום חותם, לא רשם לעצמו שום הישג בעל משמעות, מגיע בכל זאת כהבטחה. אחד ההסברים שאני נותן לזה הוא שיש לו הילה של רמטכ”ל מרגיע ונעים, והציבור מבקש מישהו א־פוליטי. אבל יותר מאשר גנץ מביא איתו את תדמיתו האישית, הוא מביא אמון גבוה שהציבור הישראלי רוכש לצבא כמוסד. האמון הזה נשאר איתו בשנים האחרונות למרות הביקורת על תפקוד הצבא, כי הצבא עדיין נתפס כסוג של שמורת טבע ערכית, לעומת המערכת הפוליטית, שהיא הפוכה מכך”.