חוטף עזה: אנשי מקצוע מספרים על הנזקים שסופג דור הקסאמים

"באחת הפעמים נפל קסאם סמוך לבית ספר. יצאנו לתת טיפול וילדה שם ממש קפאה מהלחץ, לא הצליחה לזוז", מספרת דליה יוסף, מנהלת קו סיוע בנט"ל - נפגעי טראומה על רקע לאומי, שבעברה הקימה את "מרכז חוסן" בשדרות.
 

בסוף השבוע פרסמה שרה דהן, אם משדרות, תמונה שצולמה במקרה על ידי אחייניתה. בתמונה נראית בתה בת החמש של דהן, תהל, כורעת על הרצפה בזמן אזעקת צבע אדום וירי הטילים לעיר, כשהאם מסוככת עליה. התמונה, שהועלתה לפייסבוק וזעזעה רבים, מעלה שוב את השאלה לגבי השפעת המצב הביטחוני על נפשם ובריאותם של ילדים הגדלים באזורי עימות. תמונת המצב, כפי שמתארים פסיכולוגים ומטפלים בעוטף עזה, עגומה.
 

"אנחנו מדברים על 18 שנים של לחץ", אומרת יוסף. "העורף הופך יותר לחזית, מעגלי הפגיעות הולכים ומתרחבים מבחינה גיאוגרפית, וגם העוצמה של האירועים יותר מורגשת. במאי האחרון למשל זה התחיל באופן לא צפוי ונמשך שלושה ימים שבמהלכם נחתו 700 טילים. עבור הילדים זו תחושה שאין להם מקום בטוח. זה לא רק שבבית הפיזי הם מרגישים לא בטוחים. הביטחון האישי שלהם נשבר בגיל צעיר וגם האמון שהם בונים מול העולם. זה פוגע בהתפתחות. כמו כן, כשילד רואה את החרדה אצל אמא שלו בעיניים, גם מבלי שתדבר, הוא מבין שהוא נמצא בעולם לא בטוח".
 

"הסימפטומים יכולים להתבטא ברגרסיה התפתחותית. בגיל הרך למשל יש חזרה להרטבה, למוצץ. יכולות גם להיות התפרצויות זעם, קשיי אכילה, קשיי שינה, היצמדות להורים. רמת עוררות גבוהה, כל רעש קטן מקפיץ. ההתפתחות ותחושת העצמאות שלהם מתעכבת בגלל החרדה".
 

יוסף מציינת שבשלושת ימי הלחימה שהיו במאי, 64% מהפניות לנט"ל היו של הורים לילדים שסבלו מחרדה. "הרבה פעמים גם ההורה חרד", היא אומרת. "היינו צריכים לתת מענה גם להורה החרד וגם לפנייה שלו על אודות הילדים". 

 

פגיעה לטווח ארוך
 

כשניהלה בעבר את מרכז חוסן, נתקלה יוסף במצבי מצוקה קשים. "בעופרת יצוקה, למשל, היו מקרי קיצון שילדים לא היו מוכנים לצאת מהממ"ד", היא מספרת. "לא היו מוכנים לצאת לא להתקלח, לא לשירותים. היינו צריכים לשלוח צוותים טיפוליים לממ"ד כדי להוציא את הילדים מהקיפאון".
 

"בשגרת חירום קשה לילד להבדיל בין רגיעה או שקט לבין מצבים של הסלמה", אומר ד"ר פבלו נדריצ'ני, פסיכולוג קליני בכיר של שירותי בריאות כללית באשכול, בעל קליניקה בקיבוץ נירים. "ילד כל הזמן מצפה לצבע אדום, הוא מפחד, קשה לו לנהל שגרה תקינה, כי הסכנה עלולה להתפרץ כל רגע. הטראומות שמאפיינות את הילדים האלה, זה מה שנקרא טראומה מתמשכת.

"אצל ילדים בגילים צעירים יש התנהגויות רגרסיביות, חזרה לדפוסים ילדותיים, כמו למשל היצמדות להורים, חזרה למיטה של ההורים, הרטבה, חוסר יכולת להישאר לרגע לבד. בגילי בית הספר מדובר בהתנהגות אגרסיבית, פגיעה בתפקודי קשב וריכוז על רקע רגשי, התבודדות או דיכאון. לפעמים בגלל הקושי לצאת למרחב הפתוח יש גם בעיות מבחינת ביקור סדיר בבית הספר, כי הם פוחדים ללכת, פוחדים שיקרה להם משהו. יש פגיעה בלימודים, כי יש ירידה בתפקוד ובריכוז".
 

נדריצ'ני נזכר במקרה של מטופלת בגיל ההתבגרות. "הילדה הגיעה מאוד מפוחדת", הוא מספר. "לא היה לה ממ"ד בבית והיא הרגישה שהמקום לא בטוח. נתתי לה הסבר פסיכו־חינוכי על איך הטראומה מתבטאת אצלה, כדי שתקבל תחושה שזו תגובה נורמלית או צפויה ושהיא לא משוגעת. בנוסף לתסמינים הפוסט־טראומטיים היא גילתה התנהגות כפייתית של תלישת שיער. אחרי שהובלתי אותה להתייצבות, התחלתי ללמד אותה שיטות פסיכו־פיזיולוגיות להרגעה עצמית. היא גם קיבלה במקביל תרופות אנטי־חרדתיות והייתה במעקב של פסיכיאטר. יש ילדים שצריכים ליטול את התרופות האלה כדי להירגע. לפעמים החרדה כל כך עוצמתית עד שהטיפול הפסיכולוגי לא מספיק".
 

"המצב פוגע בתחושת הביטחון והמסוגלות. כשהם גדלים יש להם, למשל, יותר פחד להתגייס ליחידות קרביות בגלל ההיחשפות להפגזות. אתה הופך להיות אדם פחות מתפקד ויותר מפוחד. עם השנים, ועם האירועים החוזרים, יכולה להתפתח גם פוסט־טראומה כרונית, שמאוד קשה לטפל בה". 

 

יוסף מסכימה שהשפעת המצב הביטחוני על הילדים היא לא רק מיידית. "אין ספק שזה משפיע גם על העתיד שלהם", היא מסבירה, "לכן צריך לבדוק הרבה יותר לעומק את עוצמת ההשפעה וגם לפתח מענים הרבה יותר מדויקים והוליסטיים. הילד למשל יכול לפתח בעתיד סימפטומים פוסט־טראומטיים שעלולים להשפיע על התפקוד שלו כאדם בוגר בהיבט של זוגיות, התמדה בשוק העבודה, ביכולת להיות מרוכז וללמוד לימודים אקדמיים, או ביכולת לבסס עצמו כאדם בוגר בלי התפרצויות זעם".
 

לדברי יוסף, לא רק מצבם של הילדים מידרדר. "מומחים בטיפול בטראומה שגרים באזור הדרום חווים יחד עם המטופלים שלהם את אותו לחץ", היא מספרת. "בזמן הטיפול יש אזעקה והמטפל והמטופל יוצאים יחד לתפוס מחסה, כשהמטפל דואג בזמן הזה גם לילדיו שנמצאים בבית. המטפלים באזורים הללו הם בעלי מחויבות מדהימה לקהילה שלהם, אבל המצב שהם חווים אינו פשוט. המדינה צריכה לתקצב הרבה יותר טיפולים ולהכשיר הרבה יותר מטפלים. יש שחיקה, צריך לתחזק את המטפלים ולעזור להם".
 

"כמו כל תושב, גם לי יש את הפחד האישי שלי", אומר נדריצ'ני. "כתושב ותיק, אני כבר יודע מתי צריך לבטל טיפולים במצבי הסלמה. המצב גורם לכך שפתאום הקליניקה מתרוקנת ואחר כך מתמלאת שוב. המצב הזה גם שוחק. גם אני הופך להיות יותר חרד ומפוחד, אבל במקביל מנסה לפתח גם אצלי וגם אצל המטופלים את המסוגלות לחזור לתפקוד הרגיל כשהמצב הביטחוני נרגע. האמת שיש גם מחסור במטפלים נפשיים באזור שלנו". 
 

"יש קושי במציאת פסיכולוגים חינוכיים בגלל תנאי השכר הנמוכים במגזר הציבורי, תנאי עבודה בסכנת חיים ושחיקה גבוהה", מסביר יזהר שער, מנהל השירות הפסיכולוגי־חינוכי במועצה האזורית אשכול. "פסיכולוגים יעדיפו לעבוד במקומות עם פחות סיכון לגופם ונפשם".
 

בימים אלה הוציא שער, תושב קיבוץ נירים, את הספר "בחזית הנפש" המספר על כל היבטיה של טראומה מתמשכת: הקשיים, ההתמודדות, התמיכה וכיצד ניתן לשפר את יכולת העמידה. בספר יש גם התייחסות לילדים החיים במצב הביטחוני הנוכחי: ההשלכות והטיפול המתאים.
 

"ההשפעה היא עצומה, זו טראומה מתמשכת ולכן יש תופעות ייחודיות לה", אומר שער. "אבל יש גם היבטים של צמיחה פוסט־טראומטית. רבים גם צומחים מהטראומות, וזה משהו שלא זוכים להדגיש אותו. צריך להדגיש את הקשיים העצומים, את ההתמודדות, אבל גם את יכולת הצמיחה. אנחנו מטפלים ב־25% מהילדים במועצה האזורית אשכול. רוב הטיפולים הם קבוצתיים, כדי להעצים את הילדים. הטיפולים, בשיתוף משרד החינוך, נערכים לאורך כל השנה, כך שגם אם פתאום יש הסלמה, לילדים יש טיפול.

"אנחנו עובדים גם עם מרכז חוסן, וזה נותן מכפלת כוח למען התושבים. במהלך השנים האחרונות הוספנו עוד 20 מטפלים בנוסף לעשרת הפסיכולוגים שעובדים אצלנו. קשה מאוד לגייס מטפלים, אבל אנחנו דואגים כל הזמן לטפח את הצוות, לשמור על המטפלים. הספר שלי גם מתאר את המצב שלנו, של המטפלים שנשחקים. לכן אנחנו גם מספקים הדרכה, עושים ישיבות צוות. משפרים כל הזמן את כושר העמידות שלנו, כי בלי זה אתה לא יכול לטפל". 

 

דאגה מסביב לשעון
 

"פעם הייתי מקבלת ילד לטיפול אחרי הסלמה ביטחונית, עובדת איתו ומצליחה להוציא אותו מהמיטה של הוריו, שיישן בחדר לבד. הייתי מצליחה להחזיר אותו לתפקוד והמשכנו הלאה", אומרת עדי נגל־הנדל, פסיכותרפיסטית ממרכז חוסן חוף אשקלון. "עכשיו, אחרי הפעם האחרונה של סבב כזה, עשינו עבודה יפה עם ההורים והילדים, החזרנו את החוסן, ופתאום הייתה אזעקה משומקום בבריכה. ואז ילדה שאני עובדת איתה כבר הרבה זמן נפלה כשרצה למיגונית והכל חזר אחורה. זה נהפך כבר לטראומה מתמשכת". 
 

"זה סוחט אותי נפשית כשאני נאלצת לחזור אחורה. אני ישנה בבית שלי בגני טל, פתאום שומעת על אזעקות ומדמיינת את כל הילדים החמודים שאני מטפלת בהם. אני יודעת עד כמה הם במצוקה, עד כמה קשה להם. קשה לי לישון בשקט ולעשות את ההפרדה כשאני יודעת שהם במצוקה. גם אצלנו, המטפלים, לא לעולם חוסן".