גם סבבי לחימה שלא גובים חיי אדם, מותירים אחריהם פצועים: שיתוק, קושי בתפקוד, בעיות זיכרון והתפרצויות זעם הם רק חלק מהתסמינים שמאחורי הביטוי המינורי "נפגעי חרדה". עכשיו, בעיצומו של סבב נוסף, מספרים מי שאובחנו כך על הצלקות שנותרות הרבה אחרי שהפסקת האש נכנסת לתוקף.
"אנחנו גרים בשדות נגב שבע שנים. לא הבנו את המציאות לפני שהגענו לגור שם. הצבע האדום הראשון היה ממש טראומטי בשבילנו", מספרת איילה, אמא לארבעה ילדים. "בצבע האדום הראשון הילדים שיחקו ליד הבית בשעת בוקר, ופתאום שמעו אזעקה. הם אפילו לא ידעו מה זה. הם התחילו לשמוע שריקות ופיצוצים ופשוט טסו הביתה. לא היה לנו אז ממ"ד בבית, היינו שוכבים על הרצפה עם הידיים על הראש במסדרון".
איך מתבטאת אצלכם החרדה?
"באופן מיידי גם אני וגם הילדים קופאים במקום וממש משתתקים. או שאחד הילדים לא מצליח לדבר. גם זה קרה. או שמשלשלים, לא מצליחים לשלוט בצרכים. אצלי ברגעים האלה הדופק מאוד ־ מאוד מהיר, ממש טס. יש כאבי ראש מאוד חזקים, רעד, אבל אני מתפקדת. האדרנלין עוזר לי לתפקד, אבל אחר כך אני מתרסקת".
איילה מספרת שהתופעות האלה חוזרות בכל פעם שנשמעת התרעת צבע אדום: "אחד הדברים שגורמים לחרדה זה גם חוסר הוודאות שלנו: מה נעשה? לאן נלך? שלשום קיבלנו הודעה שבית ספר שדה כפר עציון מארח תושבים מהעוטף בצימרים שלהם. איך שיצאנו לשם מהעוטף כיביתי את ההתרעות ובכל זאת האפליקציה עבדה. היום התעוררתי מהאפליקציה, ראיתי שיש צבע אדום ביישוב שלנו. למרות שפיזית כבר לא הייתי שם, שוב הדופק שלי טס. הרגשתי לחץ גדול בצוואר ובראש ולא הצלחתי לחזור לישון. גם הילדים שלי התעוררו והיה קשה להם להירדם. באחד מסבבי הלחימה הקודמים למשל הלכנו לגן חיות בירושלים. הם פתחו שם לרגע את מערכת הכריזה בגלל ילד שהלך לאיבוד. באותו רגע ראית את הילדים מהעוטף שהיו שם רצים בטירוף לאמהות שלהם ובוכים. כל דבר קטן, גם אם אין לו קשר לצבע אדום, ישר מקפיץ אותם".
ההשפעה של החרדה נמשכת לאורך זמן. "זה חוסר שקט גם אצלי וגם אצל הילדים", היא אומרת. "תזזית כזאת. אצל הילדים זה יכול להיות גם מריבות, אלימות, חוסר שקט, חוסר ריכוז, פגיעה בלימודים, קשיים חברתיים, דריכות יתר מכל דבר קטן. אתמול למשל היינו בסופר ושמענו מרחוק אמבולנס. כולנו קפצנו, וזו לא הייתה אזעקה. הדריכות הזאת לא מאפשרת לילדים לשחק ולהסתובב ככל ילד. יש גם היצמדות מאוד גדולה להורים, קושי להירדם בלילה. הם קמים כמה פעמים בלילה, מרטיבים, אין תיאבון. ואילו אצלי הגוף תפוס. אני מרגישה זאת בצוואר ובכתפיים. יש קושי לנשום לאורך זמן, השינה שלי לא שינה. אני ישנה וערה בעצם. מאוד דרוכה. יש עצבנות, דופק מהיר".
ניסיתם לטפל בתסמיני החרדה?
"רוב נפגעי החרדה אפילו לא פונים לטיפול רפואי. אנחנו היינו בטיפולים במרכז חוסן, אבל החרדה גדולה מדי ביחס למה שהטיפול יכול לפתור. החרדה בעצם מורידה את רמת התפקוד ומפעם לפעם אני מרגישה שהכוחות נחלשים. אין כבר כוח לשאת את זה. בשני הסבבים האחרונים, לצערי, חשבתי לעזוב את האזור. זה מתח מטורף".
אמא במשרה מלאה
שרון קלדרון, תושבת קיבוץ סופה כ־30 שנה, יודעת על מה מדובר. "הילד שלי מוכר כנפגע חרדה מאפריל 2008", היא מספרת. "הוא היה בן ארבע, היום הוא אוטוטו בן 16. זה היה הקסאם הראשון שנפל אצלנו בתוך היישוב. השעה הייתה רבע לארבע. הילדים היו בגן, הקסאם נפל קרוב לגן. הוא לא נפגע פיזית אבל נפגע נפשית. לקח הרבה זמן לאבחן שזו הבעיה, המצב אז היה פחות מוכר מהיום. יש לי ילד בן 23 שגר בסופה וילד בן 21 בצבא. זה מוסיף לפוסט ־ טראומה, לא פשוט שיש לך ילד לוחם כשאת במצב הזה. אנחנו לא תמיד יכולים לדעת מה יהיה הטריגר להתקף החרדה שלו - הוא יכול להגיע משום מקום.
כשיש אזעקות וצבע אדום לרוב הוא מתפקד מצוין. הוא יודע מה לעשות ודואג שכולם ייכנסו לממ"ד, אבל זה אומר שביום שאחרי תתחיל ההידרדרות. זה אומר שיהיה יהיה קשה לצאת מהבית בכלל או מהממ"ד בפרט. בתקופה הקרובה הוא לא יהיה פנוי ללימודים. התקפי חרדה יגיעו בתדירות גבוהה ובכל מיני צורות ודרכים – אם בהתקפי זעם או בקוצר נשימה שמוביל להתעלפויות. התפקיד שלנו הוא פשוט להיות שם. בימים כאלו אנחנו לא בבית, אנחנו בדרכים עד יעבור זעם. זה אומר שב־11 השנים שעברו תמיד הייתי צריכה להיות זמינה לו. שלא יכולתי לצאת ללמוד או לעזוב את האזור לעבודה אחרת, רצינית יותר. אני חייבת לעבוד בעבודה שמאפשרת לי להיות זמינה כשהוא צריך אותי: פעם ביום או פעם בחודשיים. אין חוקיות. אני צריכה להיות אמא וזהו".
אז איך מתפרנסים?
"עכשיו אני בתקופה שאני לא עובדת. את מקום העבודה הקודם עזבתי בגלל שהוא היה צריך אותי קצת יותר ממה שהיה אפשר".
זו תופעה שתחלוף?
"זה לא הולך לשום מקום. הפוסט - טראומה היא פה כדי להישאר. יש תקופות שזה יותר טוב ויש תקופות שזה פחות טוב. יכול להיות שהוא יחיה חיים נורמליים לכאורה, כמו כל אדם אחר, אבל פתאום, בגיל 40 יגיע רעש או ריח שיחזיר אותו אחורה. אנחנו עושים כל מה שאפשר עם הרבה עבודה קשה, וזה מתחיל להיראות טוב. אבל אי אפשר לדעת מתי זה יבוא".
קלדרון, שמרצה על חייה כאמא לילד עם פוסט ־טראומה, טוענת שהמצב הביטחוני המתמשך באזור גובה מחירים כמעט מכל ילד. "אני לא מאמינה שיש ילד באזור שהוא לא פוסט ־טראומתי ברמה כזו או אחרת", היא אומרת. "כל אדם מגיב אחרת לסיטואציה, וזה נכון גם לגבי ילדים".
עלו מחשבות לעזוב את האזור?
"בוודאי שחשבנו לקום וללכת, אבל יש הרבה סיבות למה לא: בתקופות הקשות יותר, המליצו לא לקום וללכת. כי עם המקום הזה הוא יודע להתמודד, לא בטוח שבמקום אחר הוא יוכל להתמודד. יש לו התקפי חרדה בכל מקום, בארץ ובעולם. גם כשהיינו בסרי לנקה או ביפן או בתאילנד התקפי החרדה היו שם. זה לא עובר בהתאם למיקום הגיאוגרפי. תוסיפי לזה את העובדה שאני בת 45 ובעלי בן 51. אין לי מקצוע כי לא למדתי מעולם. להתחיל בגיל כזה מאפס – אין לנו בית או נכסים - ולא בטוח שנוכל לצאת לעולם האמיתי כשאין הון כלכלי ואנחנו צריכים לטפל בילד פוסט־טראומתי. מעבר לזה יש לנו עוד שני ילדים שאמרו – את יכולה ללכת לאן שאת רוצה, אנחנו נשארים פה. אז אנחנו נוסעים הרבה, בכל פעם שהמצב מתחמם. לא תתפסי אותי עם מיכל דלק לא מלא. אם תגידי לי שיש לי שתי דקות לצאת מהבית, אהיה ארוזה בזמן. אנחנו מתורגלים היטב. אלו החיים שלנו. אנחנו לא חיים בסופה מתוך מניעים אידיאולוגיים מטורפים - אבל זה הבית שלנו".
ספיר אלמגור, היום מורה לחינוך מיוחד תושבת מודיעין, נפגעה במהלך שירותה הצבאי: "זה התחיל במהלך עופרת יצוקה בינואר 2009. הייתי בקורס קצינים וביקשנו להתנדב בשדרות לאור המצב. אישרו לנו. התפקיד שלנו היה לארוז אריזות מזון לאנשים מבוגרים ומוגבלים שלא יכולים לצאת מהבית כדי לקנות מזון. באחת הפעמים שבהן הלכתי לחלק אריזות מזון הייתה אזעקה ולא הספקתי להגיע למיגונית. נשכבתי על הרצפה, שמתי את הידיים על הראש לפי ההוראות ושמעתי את הטיל שורק לי באוזניים. הוא נפל ברחוב שהייתי בו. הרגשתי את הנפילה ולאחריה קמתי והתנערתי והכל לכאורה כרגיל. באותו ערב ישבתי עם הבנות בקורס והרגשתי שאני לא מצליחה לנשום. הידיים נסגרו לאגרופים.
בדיעבד הבינו שזה היה התקף חרדה. לקחו אותי למרכז הטראומה, נתנו לי כדור ונרדמתי ל־30 שעות. זה היה ביום ההולדת ה־19 שלי. לפני כן הייתי ספורטאית בנבחרת אתלטיקה ורקדנית במגמת מחול, אבל בשבוע שאחרי המקרה התחילו לי כאבים מפושטים ברגליים, בעקבים. חשבנו שזה בגלל העומס של הקורס והתחלנו תהליך אבחון ארוך, שנה וחצי של בדיקות שהצביעו על פיברומיאלגיה. אצלי זה מתבטא בכאבים בגוף, בעיות זיכרון, התקפי חרדה ובעיות שינה. זה מקושר באופן ישיר לטראומה שעברתי, המחלה מתפרצת בעקבותיה. לכן כשאומרים "אין נפגעים בגוף" - לפעמים פגיעה בגוף היא יותר קטנה מפגיעה בנפש. אני עשר שנים עם זה ואני כל יום מתמודדת עם זה. אני גרה במודיעין ושלשום הייתה לנו אזעקה, ברגע האמת תפקדתי כמו רובוט. בדיעבד זה משפיע על המצב הנפשי, מעורר התקפי חרדה".
תסמיני החרדה מתבטאים אפילו ביתר שאת אצל אנשים עם מוגבלויות שחיים באזור העימות. כך למשל קורה אצל ליאורה (שם בדוי), המתקרבת לגיל 50 וסובלת מפיגור בינוני. ליאורה מתגוררת בדיור מוגן של עמותת אקי"ם באשדוד. "אני מרגישה לא טוב, אני בוכה, משתתקת כשיש אזעקה", היא מספרת.
"ליאורה לא מסוגלת לשמוע את האזעקה, לא יכולה לשמוע את הצליל הזה", מתארת ציפי ביטון, רכזת הדירה שבה מתגוררת ליאורה. "עכשיו היא חרדתית ופוחדת כל כך, שהיא הולכת אחריי לכל מקום. אני אומרת לה 'היום רגוע, אין אזעקות', ולמרות זאת היא לא הולכת לחדר שלה. בעת אזעקה היא שמה ידיים על האוזניים, כמעט תולשת אותן וקופאת במקום. הרעש של האזעקה לאורך השנים משגע אותה. היא פשוט נמצאת בהיכון כל הזמן, כל הזמן דרוכה, גם בימי שגרה. מחכה שאוטוטו זה יהיה שוב. היא לא עוזבת אותי. הטלוויזיות שלנו על מוזיקה, לא מראים חדשות כדי שהדיירים לא ייכנסו ללחצים".
איך את מנסה להרגיע את ליאורה?
"אני מנסה להגיד לה שזה שום דבר, שיודעים שצה"ל שלנו חזק. שהנה אנחנו בממ"ד והכל בסדר. אבל היא בוכה, מחזיקה את האוזניים חזק־חזק".
איש אינו חסין
"נפגעי חרדה יכולים להיות מכל שכבות האוכלוסייה ומכל גיל", מסבירה אפרת ברנע, פסיכולוגית בכירה של שירותי בריאות כללית במרכז לבריאות הנפש ברמת חן. "כשאירוע קיצוני כזה פוגש אדם לא מספיק חסין, עלול להיווצר סימפטום של חרדה. זה מפגש של אירוע דרמטי, ובמדינה כמו שלנו אנחנו חשופים תדירות לאירועים כאלה, עם אדם שיש לו פחות כישורי התמודדות".
מהם הסימפטומים שחווה נפגע חרדה?
"כמעט תמיד זה משהו פיזיולוגי – זה מתחיל בנשימה שטוחה ומואצת, דריכות גבוהה של הגוף וממשיך בנשימה לא סדירה, ובהפרשת הרבה הורמוני לחץ. הבן אדם מרגיש הרגשה קטסטרופלית, כאילו שהוא עומד לחטוף אירוע לבבי. ילדים חושבים שהם עומדים למות. מה שקורה לגוף במצב כזה הוא שהמנגנון האבולוציוני־הישרדותי מופעל ובמצב כזה אנחנו רוצים לתקוף, לברוח או קופאים במקום – שזה מה שקורה בדרך כלל, ואז אנחנו נכנסים לשיתוק. יש לציין כי נפגעי חרדה הם אנשים שלא יודעים שזה התקף חרדה, ולכן הם אינם יכולים לטפל בזה באמצעות נשימות, הרפיית שרירים והבנה שהחשיבה היא חשיבה קטסטרופלית ושאני לא עומד למות. לאנשים נפגעי חרדה אין את זה".
איך מרגיעים נפגע חרדה?
"יש טיפול תרופתי מרגיע, כמו ואבן או ואליום. מסבירים לנפגעי חרדה שהם סובלים מחרדה ומלמדים אותם מה עובר עליהם. הם צריכים לזכור שמעתה והלאה כל פעם שזה קורה הם צריכים לנשום את הנשימות הנכונות וליצור סט כלים להתמודדות".
ואחרי שהם נרגעים?
"רוב הסיכויים שתתפתח אצלם חרדת ציפייה. אם הם מגיעים למצב שיש רעשים שמקפיצים אותם זה אומר שהם בדריכות יתר כרונית. הם דרוכים קצת מעבר לרגיל. 80% מאיתנו יחוו חרדה בחייהם. אם בעקבות התקף חרדה, נותר משהו נפשי עמוק יותר, כנראה היה שם משהו עמוק יותר שהתפרץ".