שומר הסף: בכיר השב"כ לשעבר על קריסתה של היחידה המהוללת

שלמה הרנוי זוכר כמו אתמול את ה-4 בנובמבר 1995, היום שבו ראש הממשלה יצחק רבין נרצח, והוא אפילו לא היה אז בישראל. הרנוי ישב באותם ימים בארגנטינה, שימש שם כראש מוקד ביטחון חוץ מטעם השב"כ, אחראי על דרום אמריקה ואמריקה הלטינית.

זו הייתה שעת צהריים בבואנוס איירס. שלמה ואשתו ענת הסיעו את בתם לבית הספר האמריקאי, שם התקיימה הופעה, ויצאו לשתות קפה על גדת הנהר. כשסיימו חזרו הביתה, כי הרנוי היה צריך להקפיץ חומר לסגנו.

אשתו עלתה לרגע לחדר השינה וירדה כולה נסערת. "רבין נורה. המאבטח נהרג והוא נפצע", הייתה האינפורמציה הראשונית שענת העבירה. הרנוי מיהר להתקשר למטה השב"כ, מהם הבין שזה בדיוק ההפך, המאבטח נפצע וראש הממשלה נרצח על ידי מתנקש בכיכר מלכי ישראל בתל אביב.

"שבת אחרי קראה לי עוזרת הבית ואמרה 'סניור גילון מחפש אותך בטלפון'", הרנוי משחזר. "ראש השב"כ, כרמי גילון, היה על הקו והוא אמר 'בארץ יש בלגן שלם. הושעו בעלי התפקידים, ואני משנה את מבנה היחידה לאבטחת אישים. אני מקים בה שתי מחלקות, אחת מבצעית והשנייה של מטה. אני רוצה שתחזור כבר היום לישראל ותהיה ראש היחידה המבצעית'. באותו לילה עליתי על מטוס".

הרנוי, 64, היה ביחידה לאבטחת אישים משנת 1979, אז התגייס כמאבטח צעיר ועד שהשתחרר ממנה כמפקד ב־2003. במהלך השנים הוא שמר על גבם של אין ספור אישים בכירים כמו רבין, שמעון פרס, אריק שרון, מנחם בגין, יצחק שמיר, אפילו על בנימין נתניהו הוא שם עין בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה.

"בכל תחומי האבטחה זה התפקיד הכי גמיש שיש", הרנוי מסביר. "נכון שיש תרגולות קבועות, אבל אתה נמצא כל הזמן במצבים משתנים. אתה עד לרגעים היסטוריים, ועידות חשובות, נסיעות חשאיות, ימים של אקשן, ומצד שני יש קטעים שאתה תקוע ליד דלת של חדר במלון עם מאובטח שיושב בפגישה ואתה מתייבש. אין יום שדומה לקודמו. יש אישים שמשתפים פעולה, ויש כאלה שקשה איתם".

לצד ההלם מרצח ראש הממשלה, הייתה לך הקלה שלא היית באותו זמן בארץ?
"שמע, ברור שזה היה יכול להידבק אליי. הכל עניין של פורס מאז'ור".

הרנוי, שעוסק גם היום בייעוץ אבטחה ותכנונה, חקר ובדק את רצח רבין מכל הכיוונים. הוא מחזיק אצלו בבית ניירת מאותה תקופה ואפילו סייע להכנת הסרט "ימים נוראים", שמוצג כעת בבתי הקולנוע ומשחזר את האירוע הטראומטי.

"שחזרתי את הרצח עשרות פעמים", הרנוי חייך במרירות כשנפגשנו בביתו. "יגאל עמיר ירה שלושה כדורים. הראשון פגע בגבו של רבין, השני פגע בזרועו של יורם רובין, המאבטח שהחזיק את ראש הממשלה, והכדור השלישי נכנס לרבין במותן, צד שמאל, והגיע עד הטחול. כל הכדורים נכנסו מאחור, אין כדור אחד שנכנס מקדימה. זה חד וחלק, דוח הנתיחה של יהודה היס, ואני יכול להראות לך אותו. רובין הרים את רבין, הכניס אותו לאוטו, נשכב עליו ואמר לדמתי הנהג 'סע'. צירי הפינוי שהמשטרה תכננה היו לא נכונים, והנהג החליט לנסוע ברחוב אבן גבירול לכיוון ארלוזורוב, שם ראשו של רבין כבר נשמט והוא למעשה מת באותו רגע. רובין אמר לדמתי 'תעלה שוטר' כדי שיעזור להם להגיע יותר מהר לבית החולים. הם העלו את פנחס תרם. כל הסיפור שהם הגיעו לבית החולים תוך 22 דקות, 24 דקות, 34 דקות - אלה סיפורי 'כיפה אדומה'. העצרת נגמרה ב־21:54. ב־21:58 הייתה ההתנקשות, ולפי רישומי בית החולים הם הגיעו חמש דקות אחרי. קראתי הכל. בתחילת שנות האלפיים, כשהחלו להתפתח תיאוריות קונספירציה, הבנתי שהולכת להיות בעיה, כי ידעתי שזה יפגע באמון בנו. פחדתי שזה יתפתח וצדקתי".

מהיכן מגיעות התיאוריות האלה?
"הן צמחו מיד אחרי הרצח, ולדעתי עם השנים הן התגברו ויתגברו, אבל פה העסק יותר קל, אם נשווה לתיאוריות שהתפתחו אחרי רצח הנשיא קנדי. יגאל עמיר נשאר בחיים והודה. אצל קנדי הרוצח נורה ומת. אז הצטערתי שהמאבטחים לא הרגו את עמיר, אבל זה מזל שלא, כי אחרת הקונספירציה הייתה הרבה יותר קולנית. סביב רצח קנדי יש לפחות שמונה תיאוריות. פה לדעתי הן נובעות מכמה גורמים. הראשון הוא פוליטי־אידיאולוגי. הימין הקיצוני רוצה להצדיק שלא מישהו מקרבו קם והרג ראש ממשלה. יש גם תיאוריה מהשמאל, שפרופ' מיכאל הרסגור טען שרק משפט חוזר ליגאל עמיר יחשוף את האמת וכנראה שהשב"כ רצח. למה? כי שמאל קיצוני תמיד מייחס לשב"כ מזימות של מנגנון חושך. אני מדי שנה מקפיד לקרוא סקרים, ולפני שנה וחצי היה סקר שמצא ש־75% מקרב צעירי הציונות הדתית מאמינים שרבין לא נרצח על ידי עמיר. זאת אומרת שרק אחד מתוך ארבעה מאמין שכן".

מה זה, חינוך?
"קונספירציה היא גם קצת בורות. אתה אומר 'הם בטח מסתירים משהו. הממשלה, השב"כ'. זה אי־אמון במערכת ובממשל. אנשים אוהבים תיאוריות כאלה".

בעבר אפילו אמרו שבתוך השב"כ צמחה תיאוריה כזו.
"היחידה לאבטחת אישים הוקמה ב־1957 בעקבות זריקת הרימון בכנסת. היא נחשבה ליחידה טובה מאוד, מיטב בחורינו, והיו לה הצלחות לא מבוטלות. הציבור לא יודע מה היא סיכלה עד היום, הרי ניסיונות פיגוע היו מאז ומעולם. פה היחידה כשלה במשהו בסיסי. פיגוע באישיות בתחום התפר. התפר הוא התחום שבו המאובטח נכנס ויוצא מאולם בדרכו לרכב. זה הזמן הכי מסוכן, כי בדרך כלל יודעים איפה האיש נמצא ו־40% מההתנקשויות, במאה השנים האחרונות, היו שם. הנשיא האמריקאי, רונלד רייגן, נורה בתפר על ידי ג'ון הינקלי, הלא שפוי, מטווח של שבעה מטרים כשהיו מסביבו 35 מאבטחים. למזלנו רייגן רק נפצע. היחידה לאבטחת אישים ידעה טוב מאוד שהתפר בעייתי. היא התאמנה על זה הרבה ובסוף כשלה בירי מטווח אפס. היא לא כשלה באוניברסיטה, אלא בכיתה א'. צריך לדעת שיש 36 איומים שונים על הסקאלה - מהרעלה ועד ירי נ"ט על המטוס. פה זה כישלון בסיסי מאוד. בגלל זה לסביבה המקורבת היה קשה להאמין שהיחידה נכשלה, זה נתפס כמשהו שלא יכול להיות והצמיח עוד תיאוריית קונספירציה".

איך אפשר להסביר כשל כזה ביחידה כל כך מאומנת?
"כל מה שקרוב היה לחניון הצפוני, היכן שהרכב של ראש הממשלה עמד, היה צריך להיות מוגדר כתפר. הייתה תקלה גדולה בתכנון המבצעי, שהובילה לכשל ביצועי. התייחסו למעשה רק לאזור של סוף המדרגות והבמה כתחום מסונן. יגאל עמיר היה בעל מקצוע לא רע, תפס כיסוי לא רע, אבל המאבטח שהיה שם לא עשה את הפעולות הכי בסיסיות באבטחת אישים והן לזהות חשודים ולפנות את תחום התפר לקראת היציאה".

וזה כשיש תרגולת ואימונים.
"תכנון מבצעי נכון היה עולה על הבעיות, והיו כמה מפקדים שהיו צריכים לוודא שהעסק מתנהל כשורה. פעולה בסיסית באבטחת אישים, שעשינו במהלך כל השנים, הייתה הטעיה. לא לצאת מאותו מקום. אתן דוגמה. בנאום 'הצ'חצ'חים' המפורסם של בגין, ב־81', הייתי מאבטח צעיר, ואלה היו בחירות מאוד אלימות. בגין עמד לצאת, והמונים צעדו על רחוב אבן גבירול לכיוון החניון הצפוני. חששנו מהצפיפות, והמפקד הנחה להוציא את ראש הממשלה ממה שנקרא 'כניסת הזבל', הכניסה היותר מערבית. הטעיה היא דבר בסיסי".

ב־81' הייתה מודעות לאפשרות של רצח פוליטי?
"בטח. ניסיון ההתנקשות הראשון במדינת ישראל היה ב־1949. עולה חדש מאיראן, בשם צפתי, נכנס למקום מושבה הזמני של הכנסת, היום בניין האופרה בתל אביב, הוציא תת־מקלע מתחת למעיל, ואסון נמנע כשסדרן קפץ עליו. אגב, אותו צפתי שוחרר לאחר מכן בגלל אי־שפיות וניסה פעם נוספת להתנקש בבן־גוריון. היו כוונות וניסיונות שלא דיברו עליהם, כי הם סוכלו. להרוג אישים זה האמצעי הכי פופולרי אצל ארגוני טרור וארגוני מודיעין. קשת היריבים אצלנו, בתחום אבטחת האישים, גדולה מאוד. יש את מה שקשור לארגונים הפלסטיניים, ארגוני טרור כבדים וגם האידיאולוגיה אצלנו של הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני, למרות שהשמאל הקיצוני מאוד מצומצם וחלש".

אלה לפעמים לא פושעים מועדים. ביצוע רצח יכול להיות אקט קיצוני של מתבודדים.
"מרבית ההתנקשויות בעולם הן כתוצאה מאי־שפיות או על רקע אידיאולוגי, והרבה פעמים זה משולב: אי־שפיות עם אידיאולוגיה. הגדרת המשימה של המאבטח היא 'מניעת פגיעה במאובטח' - החל מ'פיגוע השפלה' שאני דוחף לך עוגת קצפת בפנים, או שופך עליך כוסית וויסקי כמו שהיה לי ב־81' עם פרס, או שזרקו עלינו עגבניות בקריית שמונה או אפרסקים בפתח תקווה. זה יכול להיות דקירה בסכין, או ירי באקדח, צליפה, הרעלה. אין תחום אבטחה שיש בו כל כך הרבה איומים. אחת הבעיות, שעלתה לא פעם, היא ההפרדה בין סמכות לאחריות. האחריות היא של יחידת האבטחה, אבל הסמכות לא בהכרח - כמו שקרה עם רחבעם זאבי, שבסוף נרצח. גנדי סירב לאבטחה ולא רק סירב, אלא בצורה בזויה. הוא ברח למאבטחים, העליב אותם, העליב אותי כשהייתי ראש היחידה".

אי אפשר היה להכריח אותו?
"אז אי אפשר היה, וגם היום אי אפשר. אבל אחרי רצח גנדי כבר הוציאו תקנות חדשות לנושא וקבעו שהמאובטח הוא מתוקף תפקידו ולא מתוקף רמת האיום עליו, ולכן אם הם מסרבים, הם למעשה פוגעים בתפקידם. ניסינו אז בלי סוף לדבר עם גנדי. שלחתי את אחד מראשי הענפים לדבר איתו, והוא חזר חיוור. אמר לי שהוא לא מוכן לזה ולא מוכן לזה. ביקשתי מגנדי פגישה, ואני מדבר איתך על חודש אפריל. הוא אמר שעד אוגוסט אין לו זמן בשבילי. תבין שאם הייתי מבקש פגישה עם ראש הממשלה, אריק שרון, תוך שעות כבר היינו נפגשים. גנדי סירב לכל דבר. זה מאוד מתסכל מה שקרה וגם לא נעים, מבזה. הוא היה סרבן מוחלט. בשנים האחרונות העסק יותר ויותר ממושמע, אם כי רוב האישים שעבדתי איתם בעבר היו ממושמעים".

מה זאת אומרת ממושמעים?
"כמות האיומים שהייתה על אריק שרון, בעיקר מקרב היריב הפלסטיני, הייתה ענקית, ואני מדבר על עשרות פרשיות של כוונת פיגוע, בעיקר סביב חוות השקמים, שבה התגורר. שרון היה אתגר גדול ומבצע האבטחה הכי קשה שלי היה איתו. הוא היה ראש האופוזיציה בדיוק כשמוניתי לראש היחידה ב־15 בספטמבר 2000. ב־29 בספטמבר הוא החליט לעלות להר הבית, ביקור שהיה בין הגורמים שהציתו את האינתיפאדה השנייה".

לא היית יכול להגיד לו "אל תעלה"?
"קיבלתי חוות דעת מה אני יכול לעשות, והובטח לנו על ידי ג'יבריל רג'וב שלא יהיה בלגן. יובל דיסקין, שהיה סגן ראש השירות, אמר 'נעלה ונאבטח. נעמוד במשימה, אבל אנחנו לא יודעים מה יקרה אחרי'. אם אישיות רוצה ללכת לאיזה מקום, אתה יכול למנוע ממנה רק אם אתה מחליט שיש סכנה בלתי הפיכה. לפעמים אתה יכול להגיד לראש ממשלה 'מאחר שלא עומדים בתנאי האבטחה הנדרשים, אז אנחנו רוצים שלא תגיע'".

מה היה קשה באותו אירוע עם שרון?
"אתה עולה להר הבית, אל־אקצא, ועומדים מסביבך המוני אנשי ווקף, שבהגדרה הם האויב. מתח, דוחק, צפיפות. כל העסק היה נפיץ ורגיש. איך שירדנו מהר הבית, מתחת לשביל של שער המוגרבים, התחילו לזרוק אבנים מלמעלה, מג"ב נכנס ונהייתה מהומה. זה היה הקטע הכי הזוי שהיה לי בחיים. עמדנו בכניסה לכותל, שם התפללו יהודים, למעלה מהומה, ובצד אריק שרון התראיין לטלוויזיה זרה. על קטע של ארבעה דונם כל המציאות ההזויה. אלה מתפללים, אלה נלחמים, וההוא מתראיין. כאילו לא שייך, אבל מראה את המציאות שלנו. למחרת כבר החלה האינתיפאדה".

לאבטח ראש ממשלה ישראלי זה יותר קשה ממנהיגים בעולם?
"מרבית האישים כאן לא גרים במעון ממלכתי, קבוע. זה לא כמו האליזה בצרפת, או הבית הלבן. אצלנו יש בית ראש הממשלה בבלפור ובית פרטי נגיד בקיסריה, או בחוות שקמים. נשיא אמריקאי שקם בבוקר, מה הוא עושה? יורד קומה. כמה מאבטחים צריך בשביל זה? אחד במקרה הטוב. אצלנו הוא יוצא מביתו הפרטי, וכל דבר כזה הופך למבצע. עשרות מאבטחים, כלי רכב. דבר שני, האישים שלנו הולכים להרבה אירועים כמו חתונות, בר מצווה. הפעם הראשונה שיגאל עמיר תכנן את ההתנקשות ברבין הייתה בבר מצווה שהוא הוזמן אליה והוא הגיע חמוש וממש נצמד לראש הממשלה. שם הוא ראה שהמשימה קלה יחסית".

כשהרנוי נקרא לחזור לישראל אחרי רצח רבין, הוא נדרש בין היתר לארגן מחדש את הנהלים ביחידה ולהעיר את המאבטחים שהיו בדיכאון גדול בעקבות הכישלון המקצועי. "מההתחלה האשימו אותי ואת עמיתיי בהיסטריה", הוא מספר. "ההיסטריה נבעה גם מהעובדה שניסיתי לכופף את הפח לכיוון הנגדי וגם בגלל שבנינו קונספט חדש. פתאום הכל הפך לתחום מסונן, סגור. כל אחד היה צריך להיבדק. בהתחלה לא היו נהלים כתובים וגם המאבטחים היו בהלם והתנהגו בצורה אגרסיבית מעבר לנדרש. זה עורר ביקורת, במיוחד מצד התקשורת, שאיתה היו הרבה עימותים, חלקם אלימים. בנינו תפיסה חדשה לאבטחה בהליכה, בזמן אירוע. ההנחיות היו מאוד קשוחות. למשל, מנעתי כניסת נשק בצורה טוטאלית, כולל מקציני צה"ל. עד אז כל סגן שהיה מגיע למשרד ראש הממשלה היה נכנס עם רובה. היו הרבה אנשים שנעלבו מחוסר האמון ושאלו 'אתה בודק אותי?'".

היה צריך גם לשנות את אופי המאבטחים?
"אני היסטוריון בהשכלתי ומחלק את הרצח לתנאים שהובילו אליו מבחינת היחידה לאבטחת אישים והגורמים הישירים שהם הטקטיים, האסטרטגיים והתכנון המבצעי שהוביל לכשל. איך זה שיחידה מהוללת קרסה? התנאי הראשון הוא שלמרות שזו הייתה יחידה מעולה, עם בחורים טובים, היא הייתה שחצנית. חטא ההיבריס. למה? גם בגלל האופי הצברי המחורבן שלנו. חטא ההיבריס גרם לכל התקלות הגדולות במדינה ממלחמת יום כיפור והלאה. דבר שני, אתה שם בחור בן 25 ברכב של ראש הממשלה, והוא זה שאומר לראש הממשלה מה לעשות. מן הסתם נדבק בו אבק כוכבים, וזו תופעה שצריך להילחם בה. השחצנות הייתה אז מאוד אינהרנטית וטבועה ביחידה, שהיום הרבה פחות שחצנית. השחצנות הזו הובילה אז לתופעה נוספת שלפיה אנחנו הטובים בעולם ואין לנו ממי ללמוד. תופעה שלישית, ובזה אני מאשים את הנהלת היחידה: חוסר ההבנה שהם נמצאים בסיטואציה אחרת לגמרי. הימין הקיצוני, מהרבה סיבות, עלה והתגבר, גם בגלל הכמויות, ההיקפים והנגישות לאמל"ח וגם בגלל הנגישות הבלתי אמצעית לאישים. בהפגנות ההמוניות שהיו אחרי הסכם אוסלו עמדו מולנו אנשים שלפני כן עבדו במשרד ראש הממשלה. זה לא פלסטינים, אלא אנשים שבאו מתוכנו. להבין שהסיטואציה שונה לגמרי וצריך לשנות את הקונספט. התנאי הרביעי הוא מטה השב"כ, שלא התייחס ליחידה כנדרש. לא הבין שאחת ממשימותיו המרכזיות היא אבטחת חיי ראש הממשלה. הוא לא הקצה משאבים, תשומות ניהוליות ולא את המחשבה והמעורבות הנדרשת בשביל להתמודד עם זה".

איך שיניתם?
"אחרי הרצח זה היה קל, בגלל שקיבלנו מכה פסיכולוגית, אישית, וגם אני חלק מהעסק הזה".

כרמי גילון היה צריך לשלם מחיר? גם הוא לא היה בארץ בזמן הרצח.
"הוא היה בצרפת, ורצח ראש הממשלה גמר אותו. לא משנה אם אתה אשם או לא, האחריות המיניסטריאלית היא של ראש היחידה, ראש השב"כ ושל ראש האגף. הלך ראש הממשלה, ולא משנה מה עשית, גמרנו. עמי אילון אמר לי פעם 'יבחנו אותך בסוף על התהליך ולא על התוצאה'. במבחן המציאות זה אחרת. לכרמי גילון לא היה הרבה מוצא אלא להתפטר, גם בגלל שלא נתן את התשומות הניהוליות המספקות וגם בגלל שיש לו אחריות. הוא הרי בא מהתחום היהודי. כל עבודת המאסטר שלו הייתה על עבריינות אידיאולוגית בימין הקיצוני. יש כמה מיתוסים שנוצרו אחרי הרצח, כמו שחששו רק מערבים. זה לא נכון. בשביל מאבטח אישים, לא משנה אם אתה ערבי או יהודי. כמו שאמרנו כשהיינו קטנים, 'כל מי שעומד מאחוריי ומצדדיי', כולם מתנקשים פוטנציאליים. מאבטחים אמרו בוועדה שהאיום מקרב הימין לא הוטמע בהם מספיק. אם הם טענו, אז כנראה שזה נכון".

רצח פוליטי יכול לחזור גם היום?
"נכון שזו לא אותה סיטואציה ואין היום מגעים לשלום עם הפלסטינים, אבל הרשת אלימה מאוד. לפיצול ולהסתה מכל הכיוונים אין אח ורע בהיסטוריה, וזה הולך ונעשה רע יותר. אני לפעמים קורא פרסומים, אפילו עליי. כל פעם יש שניים־שלושה שכותבים שמי שרצח את רבין הוא אני. מישהו יודע מי אני, מה אני? בהתנקשויות אתה צריך אדם אחד, כדור אחד. שוליים קיצוניים, שפויים או לא, יש תמיד, לכן ברור לך שיכול להיות פה רצח. בתור בדיחה אמרתי שיגאל עמיר עוד ידליק פה משואה. לפי המגמה הנוכחית אני חושב שהוא יכול להשתחרר".

איך בני גנץ, עם כל הרקורד, הוא לא אישיות שמאובטחת הרמטית?
"ערב הרצח של גנדי הייתה לי אחריות על 37 אישים ואמרתי שזה בלתי אפשרי. אני לא יכול לשאת באחריות כזו, והיה הרצח והחליטו שהיחידה תצמצם בצורה משמעותית את רשימת המאובטחים ואלה יהיו רק סמלי השלטון ואישים נוספים על פי מידע קונקרטי. בני גנץ, נכון לרגע זה, לא נופל בשום קטגוריה למעט היותו חבר כנסת. רמטכ"ל לשעבר זכאי לאבטחה לתקופה מסוימת, והוא כבר עבר אותה. לדעתי האישית ועדה ציבורית צריכה לשקול אחרת, כי בכל זאת הוא נמצא כעת בסטטוס של מועמד לראשות ממשלה, ויש רמת איום גבוהה יחסית".

היה לך בעבר חשש שזה יכול לקרות במשמרת שלך?
"היה לי אירוע בזמנו עם אריק שרון. ראש הממשלה הרי נוסע לעצרת באומות המאוחדות בספטמבר, וזה היה ב־2001. הודיעו לי בסוף אוגוסט שבזמן ששרון ישהה בניו יורק מתכננים עצרת הזדהות של יהדות ארצות הברית עם ראש הממשלה במדיסון סקוור גארדן. אמרתי שבאצטדיון סגור אני אוכל להתמודד עם האיומים. כמה ימים אחרי הודיעו שרוצים לשנות ולקיים את העצרת בצומת של רחוב 42 והשדרה השנייה, לא רחוק מהקונסוליה הישראלית. אמרתי 'תודיעו לשרון שאני לא מאשר'. החלטתי שנפנה לאמריקאים שיארגנו את הסנטרל פארק. עיריית ניו יורק הודיעה שהיא לא מוכנה לארגן אירועים פוליטיים בפארק. ביום שישי אני הולך לקניות בסופר עם הבת שלי ומקבל טלפון, ראש הממשלה על הקו והוא שואל 'למה אתה מסרב לעצרת?'. עניתי 'במקום שרוצים לקיים אותה, יש סיכוי סביר שיהרגו אותך'. הוא ענה 'אה, הרבה רוצים להרוג אותי, אבל אין ידיעות מודיעיניות על ארצות הברית'. אמרתי לו 'יש הרבה סיבות שאין מודיעין על ארצות הברית'. ביקשתי פגישה איתו כדי שאוכל להסביר את עצמי. הגעתי אליו ביום ראשון, וראש השירות, אבי דיכטר, אמר לי לפני, 'לא בטוח שתצליח לשכנעו'. רק נכנסתי למשרד ושרון אמר 'אל תדאג, אני לא הולך לעצרת, אבל בתנאי שאתה מאשר לי לנסוע דרך ציר המנהרות'. כל כך הייתי מאושר, אז אמרתי לו 'בסדר, אבל אל תעשה לי תרגילים כשנהיה בארצות הברית'. הבטיח. כמה ימים אחרי כן היה הפיגוע במגדלי התאומים, וביום שישי היה מי שכתב שהשב"כ ידע מראש על הפיגוע, כי ראש היחידה לאבטחת אישים מנע משרון להגיע לעצרת. לך תוכיח שאין לך אחות".

זה תפקיד עם המון אחריות.
"במלחמת לבנון הראשונה ביקשו ממני להעיר את מנחם בגין ולהגיד לו שהבופור נכבש ובבוקר טסנו לשם, דבר שלא היינו עושים היום בשום פנים ואופן. סיטואציה כזו לדעתי הייתה טעות, כי המקום עוד לא היה מטוהר לגמרי. היה מאוד דרמטי הסיפור הזה".

היום למתנקש הרבה יותר קשה להגיע לראש הממשלה.
"בגלל המלצות ועדת שמגר, ראש הממשלה מחויב לנוע בתחומים מסוננים בלבד. המשמעות של תחום מסונן היא שכל אדם חייב להיבדק באמצעי בידוק כאלה ואחרים, ולצורך כך הוקמה יחידה גדולה שעוסקת רק בנושא. בכל אירוע ראש הממשלה נכנס לתחום מסונן. הוא הולך לשוק, השוק מסונן. זו השקעה של אמצעים ואנשים, ולכן הרבה יותר קשה להתקרב אליו. יגאל עמיר לא היה מגיע היום חופשי לאזור התפר. היחידה התפתחה מאוד, בטח מבחינה טכנולוגית, ויש הרבה דברים שאפילו אני לא בקיא בהם. היא הרבה יותר טובה ומקצועית מזו שהייתי בה".

אם הרנוי היה רוצה, הוא יכול היה למלא ספר שלם בסיפורים. מה שעיניו ראו ואוזניו שמעו אלה החומרים שמהם עושים סרטים זוכי אוסקר, אבל הוא מאוד קשוח בנושא.

"יש קוד אתי לאבטחת אישים", הסביר. "אחד הדברים הכי חשובים הוא שמירת הסוד והדיסקרטיות של האישים, ומשתי סיבות. אתה נחשף לכל הסודות הביטחוניים והאישיים של אותו אדם, ואם לא תשמור בצורה טוטאלית על הסודות האלה, כל האמון בך ייפגע וכתוצאה מכך תיפגע בצורה משמעותית אבטחתו ולמה? הוא לא ישתף פעולה. אני קצת קיצוני בדברים האלה, לא כולם מסכימים איתי".

מאבטחיו של שר התיירות לשעבר, סטס מיסז'ניקוב, סיפרו עליו דברים.
"אגב, אלה לא מאבטחים שהיו שייכים ליחידה, ואני מאוד כעסתי כשהם פתחו את הפה. אתה לא שומר המוסר. המטרה שלך היא לאבטח, ואתה צריך שיתוף פעולה של המאובטח".

ומה אם המאובטח משתכר, עושה בושות?
"הסוגיה עלתה כשחיברנו את הקוד האתי. שאלו אז 'כל דבר?', והוחלט שמרָמה של פשע חמור, שמוגדר כאונס, רצח וכו', אז אם אתה נחשף, כמובן שצריך למנוע והאירוע מחויב דיווח. זה עלה במקרה של הנשיא משה קצב, כששלושה מאבטחים התבקשו להעיד. בסוף, בלית ברירה, הם העידו, ולדעתי השב"כ היה צריך לעמוד על דעתו ולא לאפשר. באותו שלב עוד לא היה ברור מה קצב עשה. אני אביא את מקרה הנשיא קלינטון ומוניקה לוינסקי. אחד המאבטחים העיד, וזה פגע מאוד באמון של קלינטון במאבטחים, ולהערכתי גם האבטחה נפגעה. אתה נחשף למיליון פרטים סודיים ביום. אתה צריך לדווח רק לממונים אם יש משהו חריג ולהיות דיסקרטי. אתה עובד היום עם ראש הממשלה ומחר עם יו"ר האופוזיציה, ולא משנה מה דעתך הפוליטית ומה אתה חושב. אתה אישיות ממלכתית בצורה מוחלטת, משרתם של כל האדונים".