"בתחילת שנות ה־70 הייתי באירופה בג'וב שלא ארחיב עליו את הדיבור", סיפר לי אברהם דר, מהאבות המייסדים של המודיעין הישראלי, בסדרת ראיונות, מוקלטת, מצולמת ומתומללת במשך עשר השנים האחרונות. דר נפטר בתחילת החודש, בגיל 94.
"חשפתי אז את מקומו ומהלכיו של בעל תפקיד ממוצא ערבי באירופה, והוטל עליי לנסות להפוך אותו לסוכן שלנו. נודע לי שהוא יגיע. הוא הגיע, חיכיתי לו והובלתי אותו לדירת מסתור. לאחר שחשפתי את זהותי הישראלית והשמעתי באוזניו את הצעתי, הוא נכנס להלם והיה בטוח שאנחנו עומדים לחסל אותו. הבטחתי שלא נפגע בו לרעה. משנרגע, דחה את הצעתי. הוא הרצה באוזניי על הצד הערבי בסכסוך. אמרתי לו שמאז 1948 תמיד דפקנו חזק את מדינות ערב, ולכן כדאי לו להרוויח מן הסכסוך באופן אישי. הבטחתי לו סכום גבוה מאוד. זה כנראה בייש אותו והוא הכריז: 'אנחנו עוד נדפוק אתכם חזק', ותיאר בקווים כלליים את המהלך שבוצע לימים במלחמת יום הכיפורים.
"כששחררתי אותו הוא כל כך שמח, הסתלק מהר, ממש ברח, ושכח לקחת את התיק שלו שבו לבטח היו מסמכים סודיים. רצתי אחריו ומסרתי לו את התיק, והוא הודה לי כגדול ידידיי. ברור היה לי שעומדת לפרוץ מלחמה מתישהו. דיווחתי על כך למי ששלח אותי. מתברר שמקבלי ההחלטות הביטחוניות בישראל לא התחשבו בכך, כמו שלא התחשבו אז במידעים נוספים מסוג זה שזרמו אלינו. זה תסכל אותי מאוד, שהרי אין טעם להסתכן ולעבוד קשה אם מקבלי ההחלטות אינם מתחשבים במידע. זה היה הג'וב המודיעיני האחרון שעשיתי".
זה פרסום ראשון של אחת הפרשיות הקשורות ל"מחדל המודיעני" ול"קונספציה" של מלחמת יום הכיפורים.
***
דר היה איש מרכזי בפרשת העסק הביש, שבה נשתלו במצרים ב־1951 - בעת שבן־גוריון היה ראש ממשלה ושר הביטחון - חוליות ריגול ישראליות שתפקידן היה לגרום לפרובוקציה ולטרור. הן נתפסו ב־1954 - כשמשה שרת היה ראש ממשלה ופנחס לבון היה שר הביטחון - תוך ניסיון כושל לבצע פעולות טרור. פרשה זאת ריסקה את מפא"י, מפלגת השלטון, והניעה תהליך ממושך של קריסת השמאל הישראלי. מחקרים, ספרים ומאמרים רבים התפרסמו על כך, אך חלק ממה שמסר לי דר על פרשה זו ועל פרשות אחרות, לא התפרסם מעולם - בייחוד בכל הקשור לדינמיקה של תפקוד מערכת הביטחון של ישראל.
"בתחילת 1951 השתייכתי ליחידה 13 במחלקת המודיעין שבאג"ם, ששמה שונה אחר כך ל־131, ותפקידה היה: חבלה, הסתה ולוחמה פסיכולוגית בארצות ערב", פותח דר את סיפורו. "יום אחד בא אליי חיים יערי, שאותו הכרתי מימי ההעפלה כמומחה לזיוף תעודות, ואמר לי 'שמע, אתה צריך לנסוע למצרים לארגן תעמולה נגד המלך פארוק'. התפיסה של ראשי המדינה אז הייתה שפארוק הוא אבי כל חטא, מושחת וריאקציונר, ובגללו מצרים רוצה להשמיד את ישראל. אם משטרו יופל ויעלו שם לשלטון 'כוחות הקִדמה', ניתן יהיה להגיע לשלום עם מצרים, ובעקבותיה עם כל העולם הערבי, ויהיה סוף לסכסוך. לכן הורה לי יערי להוריד את ערכו של פארוק בעיני העם המצרי באמצעות תעמולה, ולהקים שם בו־זמנית יחידה ישראלית רדומה שניתן יהיה להשתמש בה בבוא העת".
לדברי דר, "היה לי מאוד מוזר שיערי, שהיה ממוצא הונגרי טרנסילבני, פיקד על המבצע הזה, כי התמחותו הייתה בזיוף מסמכים. באותו זמן התנהלה מלחמת עולם בין הגלגול הראשון של המוסד, שבראשו עמד בוריס גוריאל ושהיה משויך למשרד החוץ, לבין מחלקת המודיעין של צה"ל, שעליה פיקד בנימין ג'יבלי. הפונקציה של יחידה 13 הייתה לפני כן במחלקת החקר של הש"י, ואחר כך של המוסד, ולאיש לא היה ברור מי הבוס ושל מה. באותו זמן חיי הנישואים שלי היו במשבר ועמדתי להתגרש מאשתי הראשונה. את הנחלה שלי במושב כפר יהושע עיבד אחי. הרפתקה במצרים התאימה לי, והשבתי בחיוב".
מישהו נשלח לפניך למצרים לאותה מטרה?
"כן. היו שניים, אך יערי לא סיפר לי על כך, והדבר התברר לי אחר כך. הם לא עברו שום הכנה. את הראשון שלח ג'יבלי. הגיע למצרים, ישב עם מזוודות בבית קפה. לא ידע מה לעשות וחזר. ואז ג'יבלי עזב את הנושא. אחר כך נשלח בחור דרום־אפריקאי. נפגש עם כמה יהודים. שאלו אותו מה לעשות. לא הייתה לו תשובה, עלה על מטוס וברח לאירופה. אני נשלחתי ללמוד כתב סמוי וטכניקות ריגול אחרות ב'הבית הירוק' ביפו. כשהסתיימה ההכשרה, טסתי לצרפת. שם אמור היה להכשיר אותי סא"ל שבעבר שירת בצבא ההולנדי באינדונזיה, נכשל ופוטר. נקבעה איתו פגישה בבית קפה. הגעתי והתברר לי שהוא יושב עם סוכן ערבי שלנו.
"הבנתי שהסא"ל הזה הוא כסיל גמור אם הוא מפגיש אותי עם סוכן ערבי. עזבתי אותו ושלחתי ארצה מברק שאני מנתק מגע מהמשלחת בצרפת. הסא"ל קיבל על הראש והתחנן שאסלח לו. הסכמתי לסלוח לו, בתנאי שייתן לי כסף להמשך הפעילות. תוך כדי כך קיבלתי דלקת ריאות קלה. שכבתי אצל בת דודה שלי, וכשהחלמתי נסעתי לאנגליה. יצרתי לבד אישיות כיסוי: אמא ספרדייה ואבא אנגלי. שיניתי את שמי בדרכון לאלברט ג'ון דרלינג, וטסתי למצרים כאיש עסקים ונציג חברות עסקיות המבקשות להשקיע במצרים. יצרתי קשרים קרובים עם גורמים שונים במצרים, אפילו עם 'האחים המוסלמים'. קצין המודיעין שלהם אמר לי, 'אתה אח שלנו. אמרו לי שאתה ספרדי, מכאן שהמוצא שלך ערבי'".
איך ארגנת שם את המחתרת?
"שר הפנים והמשטרה לימים, שלמה הלל, היה נציג המוסד לעלייה במצרים. הוא הכיר לי שני אנשים - אחד מקהיר ואחד מאלכסנדריה. בעזרתם גייסתי את האנשים ואימנתי אותם להכין סליקים ולהכין כרוזים. אחר כך הם הגיעו ארצה דרך אירופה, התאמנו, קיבלו דרגות קצונה וחזרו למצרים.
"בספטמבר 1951 באתי לביקור בארץ. קיבל אותי אלישע רועי ואמר שג'יבלי רוצה לדבר איתי. נפגשתי איתו. כשסיפרתי לו על הקשרים שלי במצרים, נדלקו ניצוצות בעיניו. ביקש שאכתוב דיווח. חקרו אותי גם בענף גיאוגרפיה־שפות מיעוטים. ב־1952 הגיע ג'יבלי לצרפת. נפגשנו שם ושוחחנו ארוכות. הוא התלהב מאוד ממה שהתפתח במצרים והציע לי לשוב ארצה ולעמוד בראש יחידה 13. סירבתי. ב־1953 עלה המודיעין של צה"ל בדרגה והפך ממחלקה באג"ם לאגף במטכ"ל, וג'יבלי מונה לראש האגף. יחידה 13 הפכה ל־131 וג'יבלי הציע לי שוב לעמוד בראשה. סירבתי כי ראשי היה נתון, לאחר שאשוב ממצרים, להקמת יחידת מטה שתכשיר את הסיירות והקומנדו הימי של צה"ל בנושאים מודיעיניים, כדי שיהיה לנו מודיעין מבצעי ברמה גבוהה".
הוא חזר לארץ זמן קצר לאחר מכן. "באפריל 1953 פרשתי מהפיקוד על הקבוצה, ושבתי ממצרים", הוא סיפר. "אמרתי לג'יבלי שהקבוצה מתנוונת ויש להחזיר את כולם ארצה עד דצמבר אותה שנה. ג'יבלי מינה את מוטק'ה בן צור לפקד על 131 ואותי לסגנו, וזה היה אסון. בן צור, שבמלחמת העצמאות היה מפקד פלוגה בפלמ"ח, התאים אולי להיות מדריך בתנועת נוער אך לא לפקד על יחידה מורכבת וייחודית כל כך. ג'יבלי נסע ללימודים באנגליה, ויהושפט הרכבי החליף אותו. אמרתי להרכבי שבן צור הוא קטסטרופה. אין הוא מבין מה שאני מדבר ויש הכרח להחליף אותו. הרכבי השיב שהוא לא יעשה דבר ויש לחכות שג'יבלי יחזור ארצה".
"באותו שלב ביקש 'האדם השלישי' (אברי אלעד) להצטרף ליחידה", הוא המשיך וסיפר. "בן צור ואני ראיינו אותו. חקרנו על אודותיו, ומצאנו שבמלחמת העצמאות הוא שירת בגדוד הרביעי של הפלמ"ח, נתפס בגניבה והורד לדרגת טוראי. אמר שאשתו עזבה אותו, הוא רוצה להשתקם ומוכן לבצע כל משימה מסוכנת. אחרי הראיון אמרתי לבן צור שאלעד מתאים להיות 'טיל' - לבצע משימה לבד ולחזור - אך לא לפקד על אנשים. בניגוד לדעתי, בן צור שלח את אלעד לפקד על החוליות במצרים. זה היה שלב קריטי בהתגלגלות העסק הביש.
"מאיר מקס בינט, שפעל באותה עת כמרגל עצמאי שלנו במצרים, והצליח לחדור לאליטה המצרית הגבוהה, ביקש להיפגש איתי. כשביקר בארץ הוא שפך את לבו וסיפר כמה בלגן יש בחוליות שהקמתי שם. גם אנשי החוליות שביקרו בארץ סיפרו לי על הפיקוד הלקוי של אלעד, וממילא גם שלהם, וציפו לקבל ממני כוח מוסרי. לא השמצתי את בן צור, אך התפטרתי מהיחידה. כפתרון לבעיה וטשטוש האמת, הרכבי שלח אותי לקורס בבית ספר גבוה למודיעין במחנה אלנבי בירושלים, וביקורתי הקשה על בן צור הוסתרה. כששאלתי אותו פעם מה נשמע במצרים, הוא השיב: 'זה לא כמו בזמנך. יש שיפור גדול. יש שם 'שוודים'. ארגנו הכל אחרת. אתה לא מבין כלום'. נתן לי להרגיש מסכן וכמה הוא מוכשר. לא ידעתי אז שאלעד הוא 'השוודי'".
איך נודע לך שהם נתפסו?
"ביולי 1954 התפרסמה ידיעה לא מפורטת בעיתון המצרי 'אל־אהראם' שנתפסה חוליית טרור ישראלית. בן צור בא אליי לקורס בירושלים, חיוור ורועד, ואמר 'קרה משהו'. כמו שקודם היה אריה, עכשיו היה שפן. 'אברם אתה מוכרח לבוא. ג'יבלי רוצה לראות אותך'. עזבתי את הספרים, ירדתי לתל אביב וג'יבלי אמר לי, 'שמע, קרה שם משהו. איננו יודעים מה בדיוק. יש שם נציג אחד חשוב. אתה מוכרח לטוס מיד למצרים לראות מה קורה.
"טסתי לאנגליה והכנתי טיסה לחרטום בסודן, כדי לא לבקש ויזה, ולהמשיך משם לקהיר. אבל התברר שאחרי 24 שעות אנשים דיברו וסיפרו גם עליי. זה נודע לאמ"ן וקיבלתי מברק בהול לא לנסוע. התברר שלפני כן נתנו הוראה לבינט לעזוב. השיב שאין סיבה לעזוב, אך את משפחתו שלח לצרפת. גם הוא נעצר. שכרתי עורך דין אנגלי בכיר, ממעמד האצולה, ג'ורג' וילסון, שהיה קצין בכיר במלחמת העולם השנייה, והוא טס למצרים להגן על כל העצורים".
"טסתי לאנגליה והכנתי טיסה לחרטום בסודן, כדי לא לבקש ויזה, ולהמשיך משם לקהיר. אבל התברר שאחרי 24 שעות אנשים דיברו וסיפרו גם עליי. זה נודע לאמ"ן וקיבלתי מברק בהול לא לנסוע. התברר שלפני כן נתנו הוראה לבינט לעזוב. השיב שאין סיבה לעזוב, אך את משפחתו שלח לצרפת. גם הוא נעצר. שכרתי עורך דין אנגלי בכיר, ממעמד האצולה, ג'ורג' וילסון, שהיה קצין בכיר במלחמת העולם השנייה, והוא טס למצרים להגן על כל העצורים".
מה קרה בינתיים בארץ?
"שר הביטחון פנחס לבון וג'יבלי הלכו לראש הממשלה, משה שרת, ומסרו לו פרטים שקריים על ההתפתחויות. כשהאמת נודעה לשרת, התחילה מלחמת עולם בין לבון לג'יבלי - מי נתן את ההוראה, והאם גם הרמטכ"ל דיין מעורב. החלטתי לחזור ארצה. בן צור לא אישר לי. השבתי לו 'אני מצפצף עליך, מי אתה?', וחזרתי. הבנתי שעורכי דין לא יצילו את החבר'ה שלי והחלטתי להפעיל את המערכת הפוליטית. הייתה ישיבה אצל ג'יבלי והצטרפתי. בן צור הודח, ובמקומו מונה יוסי הראל. שם התברר לי ש'השוודי' הוא אברי אלעד, שהצליח לברוח ממצרים והשתתף בישיבה. התפוצצתי.
"אמרתי לאלעד: 'אחרי שנתפסו הראשונים היית צריך לקחת את כל השאר, לנסוע לגבול הלובי או לסודן ולהציל אותם'. ג'יבלי לא נתן לאלעד להשיב ואמר, 'עזוב, החברה שלך חֲרָאִים'. הוא השתיק את כולם ואמר 'נדבר בפעם אחרת'. התברר לי שהמדיניות באמ"ן היא לטעון שהאסירים שלי שנתפסו הם האשמים, והתפוצצתי יותר. דרשתי לעשות בירור יסודי, ויצאתי מן החדר".
"אמרתי לאלעד: 'אחרי שנתפסו הראשונים היית צריך לקחת את כל השאר, לנסוע לגבול הלובי או לסודן ולהציל אותם'. ג'יבלי לא נתן לאלעד להשיב ואמר, 'עזוב, החברה שלך חֲרָאִים'. הוא השתיק את כולם ואמר 'נדבר בפעם אחרת'. התברר לי שהמדיניות באמ"ן היא לטעון שהאסירים שלי שנתפסו הם האשמים, והתפוצצתי יותר. דרשתי לעשות בירור יסודי, ויצאתי מן החדר".
ומה עשית?
"הפגישו אותי עם המשורר נתן אלתרמן ועם הסופר משה שמיר, שאספר כמה האסירים היו גיבורים. הבנתי שבונים פה מיתוס על מנת להפקיר אותם. נסעתי עם החבר שלי ממלחמת העצמאות, זלמן פרח, לבית השיטה, לנשום אוויר צח ולהתייעץ עם נחום שריג - שפיקד על חטיבת הנגב של הפלמ"ח ונחשב לסמכות מוסרית עליונה בין הפלמ"חניקים - וגם עם חברים אחרים, איך לפעול. חשבתי שבשום אופן אסור להניח לג'יבלי, לראשי אמ"ן, למפקדי צה"ל ולראשי המדינה, שהסתירו את הפרשה מהציבור, להפקיר את העצורים. ברור היה לי שהם היו קצינים בצה"ל ויש לפעול לשחרר אותם.
"שריג אמר לי 'במקומך הייתי מקים צעקה בציבור'. השבתי 'אינני יודע, אינני מתמצא'. אמר 'בוא ניסע ליגאל אלון לקיבוץ גינוסר. בחצות יצאנו מבית השיטה בעמק יזרעאל לעמק הירדן. אלון היה אז מזכ"ל מפלגת אחדות העבודה שהייתה באופוזיציה, והיה אישיות ציבורית שהכל התחשבו בה. הערנו אותו משנתו. הוא יצא אלינו עם פיג'מה וחלוק. אחרי ששמע, אמר 'אם אתה מבקש שאארגן לך פגישה עם ראש הממשלה שרת, כתוב לי במסמך את עיקרי הדברים'.
"בבוקר חזרתי לתל אביב. אמרתי לג'יבלי שאני רוצה להיפגש עם ראש הממשלה. אמר שהוא מוזמן לפגישה עם הרמטכ"ל דיין, והזמין אותי להצטרף. דיין שמע ממני את כל הטרוניות שלי, ואמר: 'אני לא מבין, אנשים הלכו לדבר כזה. מה אני יכול לעשות?'. אמרתי שאני רוצה להיפגש עם שרת. שאל 'למה? תכתוב מכתב ואני אעביר אותו אליו'. כתבתי על עיקרי ההפיכה המצרית, ועל הסכנה שיתלו אותם, ומסרתי לו. הוא קרא ואמר 'אסדר לך פגישה עם שרת'".
הפגישה התקיימה למחרת. "שרת הציב מולי שעון, להראות שהפגישה קצובה בזמן", סיפר. "אמרתי לו שיהיו פסקי דין מוות לעצורים, כי פסקו פסקי דין מוות לאחים המוסלמים, ושם זה מקובל. ביקשתי שישלחו חטיבה אחת משלוש החטיבות הסדירות של צה"ל, לערוך תמרון בגבול מצרים, ולהזהיר את השלטונות המצריים שתליית האסירים היא 'קָזוּס בֶּלי' (עילה למלחמה) והערכתי שהסיעה המתונה בהפיכה המצרית תתגבר על הקיצונית, והאסירים לא ייתלו. אז גם התפתחו הקשרים בין מצרים לצ'כיה ולגוש הקומוניסטי, וחשוב היה לנהוג כלפיה בתקיפות. שרת שמע אותי ואמר 'טוב, יופי, לא יודע', ורמז לי שהפגישה הסתיימה".
***
"ביום שישי באותו שבוע, במסיבה בביתו של ג'יבלי, פגשתי את מזכירו הצבאי לשעבר של בן־גוריון, שיעץ לי, לאחר שסיפרתי לו על האירועים, לספר ל'זקן', שהתגורר אז בשדה בוקר, אך שהה באותו סוף שבוע בחמי טבריה והתגורר במלון 'גלי כנרת'. נחמיה ארגוב, השליש הצבאי של בן־גוריון נתן לי פתק ובשבת נסעתי לטבריה. פולה אשתו אמרה שהוא עסוק, אך נאותה להכניס לו את הפתק של ארגוב, והוא אמר לה להכניס אותי.
סיפרתי לו על האירועים במצרים ועל הפגישה עם שרת. הוא אמר 'שמע, אתה מצפה ליותר מדי משרת. אם מאיימים בתותח צריך להיות פגז בלוע. שרת לא יעשה דבר'. הבנתי שהוא מזלזל מאוד בשרת. הוא חקר אותי על אופיו של השלטון המצרי ועל פילוסופיית ההפיכה של נאצר. אחר כך כתב ביומנו שאני אדם ישר ותמים. הבנתי שהוא, כמו שרת, כמו דיין, כמו ג'יבלי, רצה להרגיע אותי, כי אולי גם הוא מעורב בפרשה, שהרי היא התחילה כשהיה ראש ממשלה ושר הביטחון".
סיפרתי לו על האירועים במצרים ועל הפגישה עם שרת. הוא אמר 'שמע, אתה מצפה ליותר מדי משרת. אם מאיימים בתותח צריך להיות פגז בלוע. שרת לא יעשה דבר'. הבנתי שהוא מזלזל מאוד בשרת. הוא חקר אותי על אופיו של השלטון המצרי ועל פילוסופיית ההפיכה של נאצר. אחר כך כתב ביומנו שאני אדם ישר ותמים. הבנתי שהוא, כמו שרת, כמו דיין, כמו ג'יבלי, רצה להרגיע אותי, כי אולי גם הוא מעורב בפרשה, שהרי היא התחילה כשהיה ראש ממשלה ושר הביטחון".
בינתיים, התאבד בינט בכלא. "אמרתי לג'יבלי ששום דבר אחר אינו מעניין אותי, אני רוצה להבין מה קורה שם, ובו ביום טסתי ללונדון, דיברתי עם עורך הדין שלהם, ושלחתי אותו למצרים שיצעק שם 'אתם הרגתם אותו'", סיפר דר. "המצרים השיבו לו שעשו נתיחה לאחר המוות שהוכיחה כי בינט התאבד. השיב: האוטופסיה שלכם לא שווה כלום, יש לעשות אותה באירופה. גם שגרירי בריטניה וגרמניה לחצו. הגופה הוטסה לאיטליה, וגם אני טסתי לשם, ומרחוק נכחתי בקבורה".
אך אז קיבל הודעה כי לבון מעוניין להיפגש איתו. "טסתי לישראל", סיפר. "בשדה התעופה תפסו והובילו אותי ישר ללשכת שר הביטחון, ואמרו לי שאסור לי להיפגש עם בן צור ולדבר עם איש. בפגישה אמר לי לבון: 'שמעתי שאתה רוצה לנקום במצרים ולהטביע ספינות בתעלת סואץ'. הכחשתי. הוא הוסיף: 'שנינו מההתיישבות העובדת, אני מקיבוץ חולדה ואתה ממושב כפר יהושע. אתה יכול לומר לי את האמת, מי הוא 'האדם השלישי'?'. הוא התחיל להשמיץ את מפקדי צה"ל ואמ"ן, ובייחוד את ג'יבלי.
"אמרתי לו שמאפריל 1953 אני לא בעניינים, כי חשבתי שהם מתנהלים גרוע. אבל 'אני כועס עליך כי אתה משמיץ את המפקדים שלי, ואני לא מוכן לזה'. אז לבון, בחברמניות, אמר לי 'כמה אתה נחמד', נגע בכתפי בחברות, והבין כנראה שאני לא מסכן אותו. יצאתי ממנו וכתבתי מכתב לדיין ולג'יבלי שאני לא מוכן להשיב על שאלות של איש מבלי שקצין מהיחידה ילווה אותי. יותר לא חקרו אותי, כי את ראשי צה"ל ואמ"ן עניין רק אירוע תפיסת החוליה ואיך להתרחק מאחריות, ולא אופן התנהלות יחידה 131 שגרם לקטסטרופה. על תפיסת החוליות לא ידעתי דבר והם הניחו לי".
"אמרתי לו שמאפריל 1953 אני לא בעניינים, כי חשבתי שהם מתנהלים גרוע. אבל 'אני כועס עליך כי אתה משמיץ את המפקדים שלי, ואני לא מוכן לזה'. אז לבון, בחברמניות, אמר לי 'כמה אתה נחמד', נגע בכתפי בחברות, והבין כנראה שאני לא מסכן אותו. יצאתי ממנו וכתבתי מכתב לדיין ולג'יבלי שאני לא מוכן להשיב על שאלות של איש מבלי שקצין מהיחידה ילווה אותי. יותר לא חקרו אותי, כי את ראשי צה"ל ואמ"ן עניין רק אירוע תפיסת החוליה ואיך להתרחק מאחריות, ולא אופן התנהלות יחידה 131 שגרם לקטסטרופה. על תפיסת החוליות לא ידעתי דבר והם הניחו לי".
אז מה עשית?
"סיימתי את הקורס בירושלים, ובניגוד למובטח בתחילתו לא קיבלנו תואר אקדמי. לא הוצע לי שום תפקיד באמ"ן. אז הרכבי, שבעקבות העסק הביש החליף את ג'יבלי, הציע לי לעבור קורס צניחה. השבתי לו שאני מעדיף קורס קומנדו בצנחנים שעליו פיקד מרסל טוביאס. התחילו את הקורס 44 חניכים, מהם 42 צעירים בשנות ה־20 הראשונות לחייהם, כולם אריות, סגנים וסרנים. אני הייתי רס"ן בן 30, וגיורא שינן מקיבוץ אפיקים היה סא"ל בן 47. זה היה קורס קשה מאוד. מרסל והמדריכים התעללו בנו. סיימו 22 איש, בהם גיורא ואני. אז יצרתי קשרים עם אריק שרון ואהרון דוידי.
"אחרי הקורס הציע לי נחמן כרמי ממחלקת איסוף להתלוות אליו. נתן לי חדר ואמר 'תעשה מה שאתה רוצה'. צירפתי אליי בחור ששירת איתי בפלמ"ח והתעוור, והקמתי צוות שיתחקר שבויים ערבים שנתפסו בפעולות התגמול. אז פותח צ'יפ (מעגל חשמלי) ההאזנה הראשון. תקענו אותו באוהלי השבויים, האזנו לשיחותיהם ולמדנו המון. על סמך השיחות חיברתי חוברת על דרך חשיבת האויב, שהייתה נכס צאן ברזל באמ"ן.
"במקביל הצעתי לאריק לממש את הרעיון הישן שלי ולהפוך את פלוגה א' של מאיר הר ציון ליחידה של מודיעין מבצעי, שחלקה לפחות יהיה מסתערבים. החרמתי את משטרת אשקלון והפכתי אותה לבסיס הפלוגה. הבאתי קצין ששירת בצבא עיראק וסמל ששירת בצבא מצרים, והכשרתי את הצנחנים להיות מסתערבים ואנשי איסוף מידע צבאי. אריק תכנן להשתמש בהם במלחמה הבאה לחיסול מפקדות אויב.
"הפצצתי אז את הרמטכ"ל בהצעות להכשיר את כל יחידות העילית של צה"ל באותו אופן. אבל לדיין ולאריק לא היה זמן בשבילי כי הם היו עסוקים בפעולות תגמול. עם אריק תכננתי את הפעלת הר ציון ואנשיו לנחות עם מסוקים בחצר בית הסוהר שבו היו כלואים האסירים, ולשחרר אותם. הרעיון הזה לא הגיע אפילו לתכנון מעשי, כי הבנו שלא יהיה מי שייתן לזה אישור.
"הפצצתי אז את הרמטכ"ל בהצעות להכשיר את כל יחידות העילית של צה"ל באותו אופן. אבל לדיין ולאריק לא היה זמן בשבילי כי הם היו עסוקים בפעולות תגמול. עם אריק תכננתי את הפעלת הר ציון ואנשיו לנחות עם מסוקים בחצר בית הסוהר שבו היו כלואים האסירים, ולשחרר אותם. הרעיון הזה לא הגיע אפילו לתכנון מעשי, כי הבנו שלא יהיה מי שייתן לזה אישור.
"מאריק שמעתי שגם בימי יחידה 101 ב־1953, וגם אחר כך בצנחנים, ניסו לחסל את הקצין המצרי, הקולונל מוסטפא חאפז, שארגן ברצועת עזה את יחידות הפדאיון ושיגר אותם לפעולות חבלה בישראל. החלטתי לקחת את הנושא על עצמי. למדתי היטב את התיק של חאפז באמ"ן, ושלחתי לו באמצעות סוכן כפול ספר קודים של קשר, כביכול, בינינו לבין מפקד משטרת עזה. חאפז פתח את הספר, התפוצץ ונהרג. פעולת החיסול הִכתה בהלם את המצרים, והנשיא נאצר, בטקס הלאמת תעלת סואץ, ספד ל'גיבור הגדול שהישראלים רצחו'".
בעקבות ההצלחה, הזמין אותו דיין לשיחה בנוכחות הרל"ש שלו, מורל'ה בראון. "הצגתי בפניו את הרעיון שלי להכשיר את היחידות המיוחדות של צה"ל לעבודה מודיעינית", סיפר דר. "שאל: 'כמה אנשים אתה צריך?'. אמרתי 15, הוא אישר. במרץ 1956 הפכתי להיות מפקד יחידה שקיבלה את המספר 269, שאותו ירשה אחרי חמש שנים סיירת מטכ"ל. באותו שלב הכרתי את אברהם ארנן, שהיה קת"ם (קצין תפקידים מיוחדים - א"מ) להפעלת סוכנים במדינות ערב, בסניף צפת. התרשמתי שהוא קצין טוב והצעתי לו לעבוד איתי על פרויקט 269. אז צצה פעולה סודית בחו"ל. ביקשתי מארנן לאמן את 15 האנשים, ונעלמתי".
מה הייתה הפעולה הסודית בחו"ל?
"לא אדבר עליה לעולם. טובת עם ישראל קודמת לך ולהיסטוריה שאתה חוקר וכותב. עמדתי אז להתחתן עם רעייתי הנוכחית, צופיה. השארתי אותה אצל חברים בעלי ארמון בפריז והיא למדה לאכול שבלולים חיים כדי להיכנס לעולם האצולה הצרפתית. אני נעלמתי עד תחילת מבצע קדש באוקטובר. הועמד לרשותי מטוס צמוד ועם הטייס אברהם יפה הסתובבתי באפריקה, ומשם שלחתי מתנות למשה דיין ולגולדה מאיר, שהייתה שרת החוץ".
"כשחזרתי ארצה נודע לי שמתוכנן מבצע קדש ושעליי הוטל לתכנן הטעיה - לעשות רושם שאנחנו מתכננים פעולה נגד פידאינים. לקחתי שני בחורים שחומים וגבוהים מהקבוצה שאימן ארנן, גלגלנו אותם בבוץ בתוכנית למ"ד בתל אביב, ועשינו מסיבת עיתונאים דרמטית לרגל תפיסה בתל אביב של שני פידאינים מעזה, למרות שאחרי חיסול חאפז לא הגיעו פידאינים מעזה, אלא רק מירדן, וכל פעולות התגמול של צה"ל היו ביעדים שם. הצגנו אותם בפני העיתונאים. הם נראו עלובים, ואחד העיתונאים התלונן שאנחנו התעללנו בהם. השוטרים ששמרו עליהם במסיבת העיתונאים ושמעו את הדיווח על 'מעשי הרצח שלהם' תכננו להרוג אותם".
מה היה תפקידך בזמן המבצע?
"אמרתי לנחמן כרמי שאני רוצה להגיע למצרים יחד עם הכוחות הצרפתיים. השיב: 'אני טס לארצות הברית לסייע למגבית לאיסוף כסף מיהודים לממן את המלחמה, עשה מה שאתה רוצה'".
האם אמרת לו שאתה רוצה לשחרר את עצורי העסק הביש מבית הסוהר בקהיר?
"השתגעת?! קצת שכל יש לי. איש לא רצה לגעת בנושא, ואם הייתי מספר על כוונתי היו מקרקעים אותי בישראל. המלחמה התחילה. רפול עם גדוד 890 צנח קרוב למיתלה. אמרתי להרכבי שאני צריך לארגן את חילוץ היהודים ממצרים, כי בגלל המבצע המצרים ירצחו אותם. הוא השיב 'אתה רוצה לעשות עוד פעם עסק ביש? תפסיק! תעזוב! יש לי דברים חשובים יותר לטפל בהם'.
"עזבתי את הרכבי, לבשתי מדי א' והלכתי לקריה להיפגש עם בן־גוריון. ארגוב שאל אותי 'מה אתה מתלבש כמו פורים?'. אמרתי 'כולם בחזית, אין לי מה לעשות, אני מתבייש. הרכבי גירש אותי. אני מעריך שהולך להיות טבח ביהודי מצרים. אם תיפול מצרים, יהיה בלגן ויאשימו את היהודים'. ארגוב הלך לבן־גוריון וסיפר לו. בן־גוריון הורה להכניס אותי אליו. הסברתי לו את חששותיי. הוא טלפן להרכבי ושאל 'אילו אמצעים נקטת כדי להגן על יהודים במצרים?'. הרכבי השיב: 'אברהם דר נוחת שם'. כך קיבלתי אישור לתוכניתי לנסות לחלץ את האסירים מבית הכלא, בתור חילוץ יהודים".
"עזבתי את הרכבי, לבשתי מדי א' והלכתי לקריה להיפגש עם בן־גוריון. ארגוב שאל אותי 'מה אתה מתלבש כמו פורים?'. אמרתי 'כולם בחזית, אין לי מה לעשות, אני מתבייש. הרכבי גירש אותי. אני מעריך שהולך להיות טבח ביהודי מצרים. אם תיפול מצרים, יהיה בלגן ויאשימו את היהודים'. ארגוב הלך לבן־גוריון וסיפר לו. בן־גוריון הורה להכניס אותי אליו. הסברתי לו את חששותיי. הוא טלפן להרכבי ושאל 'אילו אמצעים נקטת כדי להגן על יהודים במצרים?'. הרכבי השיב: 'אברהם דר נוחת שם'. כך קיבלתי אישור לתוכניתי לנסות לחלץ את האסירים מבית הכלא, בתור חילוץ יהודים".
דר יצא לדרך. "ארגנתי קבוצה של שבעה לוחמים, אחדים מהם ידעו ערבית", סיפר. "קיבלתי מידע היכן בתי הסוהר בקהיר, וטסתי לקפריסין לתאם את הפעולה עם הידידים הצרפתים. קיבלתי מדים ותעודות של צבא צרפת, וסיכמנו שאנשיי ואני נשתלב בהתקפה שלהם להשתלטות על תעלת סואץ. במסיבת עיתונאים בקפריסין, לפני תחילת 'מבצע מוסקטר', נשאל המפקד הבריטי אם יש שיתוף פעולה עם ישראל, והוא השיב 'אם יופיע ישראלי אחד אחנוק אותו במו ידיי'. הצרפתים ואני שמענו וצחקנו. חזרתי ארצה והכנתי לוחמים של הקומנדו הימי לטפל ביהודים בפורט סעיד, שהרי זאת הייתה העילה למבצע הפרטי שלי.
למטרה זאת שילבו במבצע גם את לובה אליאב, שעמד אז בראש צוות ההקמה של חבל לכיש. בא אליי מפקד יחידה 131, יוסי הראל, והודיע לי שכאחראי על כל מבצעי חו"ל של צה"ל הוא גם אחראי על המבצע שלי, ובפועל יפקד עליי סגנו של הרכבי, יובל נאמן. הודעתי שאינני מוכן להיות סגן של אף אחד, הספיק לי פעם אחת להיות סגנו של בן צור, ושאני פורש. נאמן נבהל והצהיר 'אתה המפקד'. בא אליי אברי אלעד וביקש להצטרף למבצע. התייעצתי עם הראל והוא יידע אותי שדיין פקד לא להיות איתו בשום קשר".
למטרה זאת שילבו במבצע גם את לובה אליאב, שעמד אז בראש צוות ההקמה של חבל לכיש. בא אליי מפקד יחידה 131, יוסי הראל, והודיע לי שכאחראי על כל מבצעי חו"ל של צה"ל הוא גם אחראי על המבצע שלי, ובפועל יפקד עליי סגנו של הרכבי, יובל נאמן. הודעתי שאינני מוכן להיות סגן של אף אחד, הספיק לי פעם אחת להיות סגנו של בן צור, ושאני פורש. נאמן נבהל והצהיר 'אתה המפקד'. בא אליי אברי אלעד וביקש להצטרף למבצע. התייעצתי עם הראל והוא יידע אותי שדיין פקד לא להיות איתו בשום קשר".
מה עשית אז?
"טסתי לקפריסין עם שבעת אנשיי, אלחוטאי אחד ולובה, כדי להצטרף להתקפה הצרפתית. הגענו לפורט סעיד ומשם לפורט פואד. לובה אליאב התעסק עם לוחמים של הקומנדו הימי בהצלת יהודים, ואני, עם מאה צנחנים שהצרפתים העמידו לרשותי, נסענו על גבי שריוניות לקהיר. לאחר שגמענו 35 קילומטרים, קיבלנו פקודה לעצור, כי הוחלט על הפסקת אש. אליאב חילץ ב'מבצע תושייה' כמאתיים יהודים תושבי פורט סעיד ופורט פואד, ומבחינתי הכל נדפק".
האם הרמת ידיים?
"גיליתי שמחזירים למצרים את השבויים שנשבו במבצע, לרבות את מפקד רצועת עזה, שהיה אב בית הדין ששפט את האנשים שלנו, וזאת מבלי שדרשו לקבל בתמורה את אסירי העסק הביש. אמרתי לארגוב והוא סיפר לי שדיין החליט על כך. ביקשתי מארגוב לראות את הפרוטוקול של הישיבה עם בן־גוריון, שבה הוחלט לא לבקש את האסירים. אמר שאין פרוטוקול, ושבישיבה נושא האסירים לא הוזכר, ודיין והרכבי שתקו. אמרתי 'אבל הם קצינים של צה"ל', הוא השיב 'בן־גוריון לא ידע. נשבע לך'. לימים התברר לי שהמצרים היו מוכנים לשחרר אותם, ואף אמרו לאסירים 'אתם חוזרים'.
"אמרתי להרכבי שבצבא כזה לא אשרת. העברתי את 269 הזעירה לאברהם ארנן, וחזרתי לכפר יהושע. אחרי שנתיים הוא הקים על בסיס היחידה הזאת משהו אחר, סיירת מטכ"ל, שעשתה עבודה יפה. את שמי הוא לא הזכיר אפילו פעם אחת. חבר שלי ממעגן מיכאל, האלוף מאיר זורע, הזמין אותי למפגש חברים. היה שם ארנן. אפילו שלום לא אמר לי".
"אמרתי להרכבי שבצבא כזה לא אשרת. העברתי את 269 הזעירה לאברהם ארנן, וחזרתי לכפר יהושע. אחרי שנתיים הוא הקים על בסיס היחידה הזאת משהו אחר, סיירת מטכ"ל, שעשתה עבודה יפה. את שמי הוא לא הזכיר אפילו פעם אחת. חבר שלי ממעגן מיכאל, האלוף מאיר זורע, הזמין אותי למפגש חברים. היה שם ארנן. אפילו שלום לא אמר לי".
***
האסירים שוחררו לבסוף. "לפני מלחמת ששת הימים נתפסו שני קצינים מצרים", הוא שחזר. "רצתי ליצחק רבין וביקשתי שלא יחזירו אותם עד שישוחררו האסירים שלנו. במלחמה הייתי בזחל"ם של אריק. כשהסתיימה, היו לנו שבויים מצרים רבים, והתחלתי לפעול. באתי למאיר עמית ודיווחתי לו שאקים צעקה ציבורית גדולה, ואארגן הפגנות של יהודי מצרים, כדי שסוף־סוף האסירים ייכללו בחילופי השבויים. הוא השיב 'אל תעשה כלום, אני בעניין הזה, ואדווח לך'. אחרי ימים אחדים הודיע לי שהוא מתפטר, כי הממשלה החליטה לא לכלול את האסירים בהחלפת השבויים, כי דיין התנגד. האיום של ראש המוסד להתפטר גרם להכללת האסירים בחילופי השבויים".