"התחלתי להבין את הסיבות להתקפי הזעם, לכעסים הבלתי נשלטים"

באחד הלילות של מבצע עופרת יצוקה ב־2008, בעודם ממתינים לפקודה שתכניס אותם לעזה, שחרר אסף בריט את חייליו לצפות במשחק של מכבי בפאב הקיבוצי הסמוך. הוא נשאר לבד באוהל וזיכרונות טראומתיים מהקרבות שבהם השתתף הציפו אותו. הוא התפלל לטיל שינחת על האוהל וייקח אותו.

הוא, שהיה שם בזמן האינתיפאדה השנייה, במבצע חומת מגן ובמלחמת לבנון השנייה, שראה את חבריו נהרגים לידו, שכמעט קיפח את חייו – לא היה מודע לשריטות שהותיר בו השירות הצבאי, עד להתרסקות הנפשית שחווה.

"לכאורה לא קרה שום דבר משמעותי שגרם לפיצוץ הפנימי שחוויתי", הוא מספר כיום. "כשחזרתי הביתה מהמילואים נשקפה מהמראה בבית דמותי כרוח רפאים. הייתי איש מת מהלך. אנשים ראו זאת עליי, אבל אני הייתי בהדחקה מוחלטת. לא הבנתי את התגובות הקשות שלי לאירועים שונים שעברתי".

באותו רגע החליט בריט לבחור בחיים ולטפל בעצמו. שיא התהליך שעבר היה בטקס יום הזיכרון של עמותת "רסיסים", שבו חשף בפני הקהל שהיו בו בני משפחתו, חבריו ופקודיו את מה שעבר עליו.

עם פרוץ אירועי אוקטובר 2000, בריט, אז קצין צעיר בן 21, היה על טיולית שהסיעה כ־20 טירונים בדרכם מהר עיבל. בגלל חוסר הבנה של האזור של בריט והמ"פ, הם עלו על כביש 57. עד מהרה נעצרה הטיולית על ידי מארב של כוחות התנזים, "כולם עם רצח בעיניים". בהחלטה של רגע ירד בריט ללא נשקו, "לשדר אפס עוינות", ומיד חטף קת רובה בראשו וארבעה קלצ'ניקובים דרוכים הוצמדו לראשו.

"נכנסתי לשלווה והשלמה שאין לתאר, ונפרדתי במחשבותיי מההורים, ממכריי, גם מהאקסית שלי", הוא אומר. "צרור יריות שירו כנראה אנשיו של ג'יבריל רג'וב קטע את האירוע. הפלסטינים התפזרו ואני זינקתי לטיולית שחטפה כמה צרורות לפרידה, מהם נפצעתי ביד".

בתום תחקיר האירוע הטיח בו המח"ט, "הייתי מעדיף 21 הרוגים, רק שהאירוע לא היה מתנהל ככה". המילים הללו זעזעו אותו בזמן אמת. "מה שהחזיק אותי הייתה העובדה שהייתי שלם עם ההחלטה שקיבלתי".

כעבור שנה וחצי, על רקע הפיגוע הרצחני במלון פארק בנתניה בליל הסדר, הורה לו המח"ט בשיחת טלפון: "בריט, המלחמה התחילה. תגיע". למחרת בבוקר נכנסה היחידה לג'נין ובהמשך הוקפצה לכבוש את המוקטעה ברמאללה. לפתע נשמעה צעקה מכוח של סיירת אגוז שיצא לפניהם. בעז פומרנץ, שאותו הכיר בהכנה לקורס קצינים, נהרג. "הצרחה לא יוצאת לי מהראש", אומר בריט.

ועוד אירוע לא יוצא מראשו. בקרבת המוקטעה הבחין הכוח בזקן מדדה על מקל: "לא לקחנו סיכון. ירינו, והוא מת. לכאורה פעלנו על פי הנהלים, לא עשינו שום דבר לא תקין".

בחמשת הימים במוקטעה, כשקיר דק מפריד בין הלוחמים לערפאת הנצור בלשכתו, הוטל על בריט לפקח על האמבולנסים הפלסטיניים שהגיעו לפנות הרוגים ופצועים מהמתחם. "תמונות שלא ניתן לשכוח", הוא אומר.

לאחר מבצע חומת מגן היה ברור לבריט שהוא לא ממשיך בצבא: "רציתי לחזור הביתה, לקיבוץ, לעלות על הטרקטור ולחרוש שדות". אבל לאחר הפוגה בת ארבע שנים, שב כקצין מילואים לקרבות של מלחמת לבנון השנייה. "בקרב על בינת ג'בייל, כשחזרנו לנקודה של החטיבה, הבחנו בשמונה גופות מכוסות", הוא משחזר. "חשבנו שאלה גופות מחבלים, עד שהבחנו בנעליים והבנו שאלה חיילים שלנו. היינו כל היום בחום הלוהט ליד הגופות בצחנת המוות הקשה".

בלילה האחרון למלחמה תצפת הכוח של בריט על פעולת הכוח הסדיר, שבה לקח חלק אחיו הצעיר, יובל. לפתע חדל קולו של אחיו להישמע בקשר ובמקומו נשמע קול סגנו. "באותו רגע ידעתי שאחי, שנמצא במרחק 300 מטר ממני, נהרג, ואני לא יכול לעשות כלום", מתאר בריט. את הנצח שחלף עד שבריט קלט שיובל לא נהרג אלא נפצע, לא ניתן למדוד.

עם סיום המלחמה שב הביתה, לדירתו בתל אביב. "נכנסתי להתקלח אבל סירחון הזיעה וריח המוות לא עזבו אותי ימים", הוא משתף.
כיום בריט הוא המנהל ואחד השותפים של בית הקפה התל־אביבי "התחתית". יחד עם מילי (קמילה) הם מגדלים את לואי בן הארבע. "לאחר שנים של הדחקה, התפרצויות זעם, בדידות קשה והסתגרות, החיבור ל'רסיסים' אפשר לי לראשונה לספר את הסיפור שלי. ההצפה של הדברים חשובה ומחזקת", הוא אומר.

לגלות את כוח השיתוף

בקיץ 2014, שמונה שנים לאחר מלחמת לבנון השנייה, הקים ירון אדל, לוחם חטיבת הנח"ל, "בוגר לבנון 2", לדבריו, את "רסיסים", עמותה א־פוליטית שמטרתה לתת מקום לחוויית הקרב בשיח הישראלי ולאפשר ללוחמים, תומכי לחימה, הורים, בנות זוג, חברים ואחרים לשתף ולעבד את השפעותיה האישיות והחברתיות של הטראומה.

"זיהינו את הנכונות שקיימת בחברה הישראלית לשתף, ולשים בפרונט את החוויות והכאבים של הלוחמים, ולא רק את שלהם. גם את של הוריהם, של בנות הזוג והילדים, שחוו פחד וחרדה מהשלכות המלחמה על יקיריהם ועליהם", אומר מנכ"ל "רסיסים" איתי אקסלרוד. "אנחנו נותנים לגיטימציה לכולם, בלי לדרג את עוצמת החוויה".

שיא העשייה של "רסיסים", עמותה שפועלת לאורך השנה, מגיע בערב יום הזיכרון. אז מתקיימים בירושלים ובתל אביב "אירועי יום הזיכרון לנופלים ולחיים", כהגדרתם. השנה, בשל המגבלות, ייערך אירוע זיכרון אחד ויועבר בשידור חי (הערב, שני, בשעה 19:55) בעמוד הפייסבוק של העמותה. לאחר הצפירה ייפתח הטקס בקריאת ה"יזכור" מפיה של קים מוניוז סלזר, חברה שכולה ופעילה בעמותת "הותיר אחריו חברה". שלושה דוברים ישתפו את קהל הצופים בסיפורם האישי, ואחר כך יתקיים פאנל בהשתתפות הקהל.

כשאקסלרוד (30) הצטרף לראשונה לעמותה, המראות והחוויות מ"צוק איתן" היו עדיין טריים. "במקביל ללימודיי באוניברסיטה העברית, התחלתי לרכז את טקס יום הזיכרון הירושלמי של 'רסיסים', אבל חלפו לפחות שלוש שנים עד שהתחלתי לספר את הסיפור שלי", הוא אומר.
אקסלרוד היה בן 24, רגע אחרי ששב לארץ מטיול של אחרי צבא במזרח, כשנחת עליו צו 8 בעקבות אירועי חטיפת שלושת הנערים שהובילו למבצע צוק איתן. הוא הצטרף לחטיבת הנח"ל כלוחם מרגמות בגדוד 50. "באחד הערבים שלנו בשטחי הכינוס בזיקים, כשהכנו את המרגמות, הבחנתי בקצין צעיר חייכן יושב על מכולה. תהיתי למה הוא מחייך כשעוד שנייה אנחנו נכנסים לתוך עזה", מספר אקסלרוד.

בסיום המבצע, כשדפדף בעיתונים, נפלה עליו הידיעה שהצעיר החייכן שישב על המכולה הוא סגן רועי פלס ז"ל, שנהרג בבית חנון. "זה היה כמו אגרוף לפרצוף", הוא נזכר.

כשהגיע לאזכרה של פלס במלאת 30 לנפילתו, גילה שקברו הרענן צמוד לחלקה שבה קבור דודו, שנפל במלחמת יום הכיפורים. לפני שנה, במהלך הפאנל שלאחר טקס יום הזיכרון, שמע אקסלרוד את אביו מספר בפתיחות על מה שעבר עליו כאח שכול.

"אחוז הלוחמים ששב מהמלחמה עם פוסט־טראומה הוא עצום", הוא אומר. "יש מקום לכולם לספר את הסיפור שלהם, ולגלות שרבים עוד יותר רוצים להקשיב".

אחד הדוברים בטקס הערב יהיה יהונתן הרבליין, בן 26, לוחם בגדס"ר עורב נח"ל במבצע צוק איתן, שישתף בסיפורו האישי. ביום התשיעי למבצע, שהו כ־30 חיילים מהפלוגה של הרבליין בבית בבית חנון. שני טילים שנורו על הבית פגעו בו. המפקד סגן רועי פלס נהרג ו־12 חיילים שהיו בקומה השנייה נפצעו. הרבליין, מגיסט ועוזר חובש, הוכנס אל המבנה לסייע בטיפול ובפינוי הפצועים. "זה היה מחזה אימים", הוא משחזר. "חברים שלי פצועים וצורחים, ודם בכל מקום. הרגשתי בחילה. הייתי אחוז בלבול ופחד, אבל פעלתי על אוטומט. חבשתי ופיניתי את הפצועים. כשאמרו לי שפלס, שהיה חבר טוב שלי מיום הגיוס, נהרג, התמוטטתי. נפלתי על הרצפה. זה מסוג הרגעים שמשנים אותך לתמיד".

ביום השחרור מהצבא, שנה וחצי אחרי האירוע, הוא חווה התקף חרדה ראשון. "לא יכולתי לנשום, הרגשתי שנשקפת סכנה לחיי". כשמצבו החמיר הוא פנה ל"יחידה לתגובות קרב", לקבלת טיפול פסיכיאטרי ממוקד וקצר, שלא היה בו די כדי להחזיר אותו לעצמו.

"חוויתי סיוטים, התקפי חרדה, וחוסר יכולת לתפקד, שהביא לפיטוריי משתי משרות", הוא מספר. "הרגשתי תחושת כישלון וחוויתי בדידות. הייתי בפרנויה, כאילו כולם חושבים שאני פחדן בגלל השתהות של כמה שניות לפני שטיפסתי לקומה השנייה לחלץ את הפצועים. בכל פעם שעליתי לאוטובוס פרצתי בבכי, חשבתי על רועי פלס ואיך לא הצלחנו להציל אותו".

הרבליין נפרד מחברתו. "אי אפשר לקיים זוגיות במצב נפשי כזה" הוא מודה. "רק המחשבה על מה יקרה לאמא שלי אם אתאבד עצרה בעדי".

בסופה של שנה מסויטת טס הרבליין לדרום אמריקה, קנה אופניים ויצא למסע רכיבה ביבשת. "בארגנטינה משהו השתנה", הוא אומר. "פגשתי אנשים זרים שיכולתי לספר להם מה עבר עליי ולהשתחרר מהמועקות. כשמישהי שפגשתי אמרה שהיא מצטערת על מה שעברתי, אמרתי לה שאם לא הייתי עובר את מה שעברתי, לא הייתי יכול להעריך את מה שעובר עליי עכשיו. זו הייתה הפעם הראשונה שמצאתי משהו חיובי במה שקרה לי, ושהבנתי שאולי אפשר להחלים".

על מחשב נייד שרכש שם התחיל לכתוב על מסעותיו, אבל בשובו לארץ עם 60 עמודים ראשונים לספר, חווה שוב הידרדרות במצבו הנפשי. במפגש עם חבריו מהצבא, ארבע שנים לאחר השחרור, העז לדבר בפתיחות על מה שאירע בבית חנון. על תחושת האשמה על שהשתהה בחילוץ הפצועים, על מותו של חברו. "לפתע גיליתי את כוח השיתוף", הוא אומר. "כשחבר אמר לי שתפקדתי שם מצוין, זה היה שווה יותר מכל טיפול פסיכיאטרי. הידיעה שאני לא לבד הפכה אותנו לחבורה מלוכדת".

כיום הרבליין הוא סטודנט לספרות ולפילוסופיה באוניברסיטה העברית וכבר חובק את ספרו הראשון "גם אני הייתי שם" (כנרת זמורה ביתן), המבוסס על סיפורו האישי. הוא וחברתו טל רוזנברג שבו זה לזרועות זה לאחר שלוש שנות נתק. "אני נמצא במקום טוב יותר", הוא אומר. "השארתי את עזה מאחור".

מי ייתן מותי תחתיך

אי אפשר שלא להתרגש ולשאוב כוח מעוצמתה של צביה אסקירה (63), אמו של שלומי אסקירה. כמעט עשור נדרש לה כדי לעבד את האירועים שעברה בזמן שבנה לחם במלחמת לבנון השנייה, ולספרם כמונולוג של אם ביום הזיכרון של עמותת "רסיסים" בבית הנסן בירושלים. בקהל לא נותרה עין יבשה.

"שלוש שנים לאחר המלחמה התפוצץ בגופי מטען נפץ שהתיישב בו בתקופת המלחמה", גילתה. "הכאב, המתח והחרדה התרגמו בסופו של דבר לסרטן השד".

אסקירה היא בת למשפחה ירושלמית. שני דודיה נהרגו בהגנה על ירושלים במלחמת העצמאות. סבא שלה, ששירת בצבא הבריטי, נפל בשבי הגרמני במלחמת העולם השנייה, ובמלחמת העצמאות נפל בשבי הירדני. "אני בת למשפחה אסלית המהווה חלק מהפסיפס שיצר את המדינה הזו, שחשובה לנו מאוד", היא אומרת. "כשנפלנו, קמנו. השארנו את הכאב מאחור והמשכנו. כך גדלתי וכך גידלתי את ילדיי - לתרום ולעשות למען הקהילה והמדינה".

במהלך 40 הימים שבנה שלומי לחם בלבנון, לא היו לה ימים, והלילות היו לבנים. כל העת הייתה תקועה בפיה סיגריה. "לא בזבזתי גפרורים", היא צוחקת בכאב. צמודה למהדורות החדשות, מחסירה פעימה לשמע חרושת השמועות, ובהן נפילת 11 לוחמים מחטיבת הנח"ל בסלוקי. מלאה בכעס על ההנהגה האזרחית והצבאית ששלחה לדבריה לוחמים ללא מטרות ויעדים ובלי מים ואוכל.

"אני לא מאמינה באלוהים אבל פוחדת ממנו פחד מוות״, היא אומרת. "בכל רגע ביקשתי ממנו - 'אל תיגע בילד, אנחנו את חלקנו כבר נתנו. דלג עלינו'".

מחשבות לא הרפו ותמונות רעות השתלטו על דמיונה. "דמיינתי את ההלוויה שלו", היא מספרת. "בראשי שמעתי את מטחי הירי לכבודו, את ההספדים על היותו מלח הארץ, אהוב וחייכן ושנון. על אישיותו המשגעת. אני רוצה להשתיק אותם ולצעוק: הוא צריך לחיות, ומי ייתן מותי תחתיך".

שמונה שנים חלפו מאז שהבן שב מהמלחמה, עד שהחלה לחלחל בקרבה ההבנה שאומנם גופו של העלם הצעיר בריא, אבל נפשו פצועה. "התחלתי להבין את הסיבות להתקפי הזעם, לכעסים הבלתי נשלטים, לעיניים הטרוטות מחוסר שינה. התזזיתיות, ההתבצרויות שלו ושאר ההתנהגויות הקשות שהיו לכאורה ללא סיבה. שמחתי שתפילותיי נענו ובני חזר אלינו בריא בגופו, וכבר רציתי לסגור את פרק המלחמה. לצערי חסרתי את האומץ לדבר איתו על מה שעובר עליו", היא מצירה.

כיום שלומי (35) נשוי טרי ואיש הייטק. העמותה, לדבריהם, סייעה להם לאסוף את הרסיסים שלו ושלה, לדבר על מה שעבר עליהם, ולשתף. "זה מודל הפוך למודל שאני התחנכתי עליו", אומרת האם. "יש אוזן קשבת, הזדהות, והבנה שאנחנו לא לבד בכאב".