באחד מימי ראשית אוקטובר 1964 ניגש גמלאי סורי למטה המודיעין בלב דמשק וביקש לפגוש קצין בכיר. ביושבו מול הקצין חשף הגמלאי את דאגתו. יש ברנש, אמר, שמתנהג בצורה חשודה, ובמוחי עלתה מחשבה כי הוא מרגל. החוקר הקשיב בסבלנות. שמו כאמל אמין ת'אבת, הוסיף המתלונן, ופתח בסיפורו.
האזרח המודאג היה עאדל סעידי, וייתכן כי אלמלא גילה ערנות כה רבה, הייתה הפרשה תופסת כיוון אחר. סעידי ידע אל מי עליו לפנות וכיצד. כמה שנים קודם לכן השתחרר משירות ארוך בתפקיד בכיר במנגנון ביטחון הפנים. דרגתו הייתה מוּקַדָם, סגן אלוף.
ימים אחדים לפני שקיבלה המשטרה החשאית את דיווחיו של סעידי, יצא כאמל אמין ת'אבת, הוא אלי כהן, לאירופה. משם המשיך לישראל כדי לחגוג את הולדת בנו שי שאול. בשלהי נובמבר שב לדמשק, ונחת אל לוע הארי. הוא אומנם ידע כי ידידיו חושדים בו, אבל לא שיער כי חוקרי יחידה 134 של המודיעין הסורי כבר ממתינים לו, מצוידים במידע מדאיג ובתיק חשדות טורדני. הם עקבו אחריו חודש וחצי, וב־18 בינואר 1965 החליטו לפעול.
חוליה מבצעית, בפיקודו של סגן משנה סעיד ג'אוויש, פרצה לדירתו. כהן המופתע שאל לרצונם, והם טענו כי בידם צו לחיפוש סמים בדירה. במהלך החיפוש הם מצאו את שני מכשירי המורס שהוסתרו, אנטנה שהציב על גג הבניין, ולבנות חבלה שהוסוו בשלוש חפיסות סבון. הם מצאו גם את ספר הצפנים שלו, "שלושת המוסקטרים" לאלכסנדר דיומא האב. ארבעה חודשים בדיוק לאחר מעצרו, הוצא כהן להורג.
שיחה עם בכיר שב"כ
55 שנים חלפו מאז. לפני שבועיים נתקלתי בפעם הראשונה בטקסט שפורסם לפני שבע שנים בעיתון זה. מכתב ששיגר אזרח סורי, אלמוני, לאברהם כהן, אחיו של האיש שלנו בדמשק. המסמך נכתב במקורו באנגלית, והכותב, שכינה את עצמו "פריד", סיפר כי הכיר את כהן בתקופת שהותו בדמשק, ותיאר בהרחבה את זיכרונותיו מאותם ימים במחיצתו.
לאורך שבעה עמודים מרתקים סיפר "פריד" על "כאמל", כך הוא קרא לכהן, בפירוט רב. הוא העיד כי משפחתו הכירה את כהן היטב וראתה בו בן. פריד תיאר במדויק את דירתו של כהן מבפנים, ללמדנו כי היה מבאי ביתו. החלטתי לספר את האמת, הוא כותב, כאות תודה לכאמל, על כך שהציל כמה מבני משפחתו ממאסר ממושך, ואולי אף ממוות. לדבריו, כאמל היה בן בית במשפחתו, ולאחר שנעצר נמנע מלהפלילם. אחרת, לדברי פריד, "הם היו קרובים מאוד לסיים את חייהם".
פריד מגלה, כי הסביבה החלה לחשוד בכהן בגלל סדרה של אירועים ועובדות שלא עלו בקנה אחד עם סיפור הכיסוי שלו. למשל, כיצד היה לאיש עסקים, וביתו מרוהט בצניעות. או, מדוע התקרב לפעילי הבעת', בעת שרבים מאנשי העסקים תיעבו אותם. פעם אף נתפס על ידיהם בשקר, ובני משפחתו, כך אמר פריד, החלו להתלחשש כי הוא מרגל מצרי או עיראקי. אחד ממכריו של כהן ניגש אליו ואמר לו, כך לפי עדות פריד: "כולם חושבים שאתה מעורב בעסק מאוד מסוכן. איש אינו מאמין שאתה איש עסקים".
קראתי את המכתב ואוטומטית חיפשתי דרכים להפריכו. התעמקתי בו ביסודיות וכתבתי הערות. לאחר שעתיים הגעתי למסקנה שההערות שרשמתי מצביעות דווקא על אמירת אמת. החלטתי "להחליף דיסקט"; לעבור על המסמך שוב, והפעם להתייחס אליו כאמיתי. תחילה ניסיתי לפצח את זהות הכותב, וחיפשתי את הסימנים בין השורות. בתום כמה שעות הגעתי למסקנה - הכותב הוא בנו של ווחיד אל־קוטוב, שכנו של כהן מהקומה השנייה, ואחד מידידיו. לווחיד היה אח, היית'ם שמו, בנקאי במקצועו. מהאח שכר כהן את הדירה בשכונת אבו רומאנה, אותה דירה שממנה צפה על בניין המטכ"ל הסורי.
"ביקרתי בדירתו של כאמל מספר רב של פעמים", מספר פריד ומספק תיאור שלה מבפנים. חלק גדול מתיאוריו נוגע במשפחת קוטוב. הוא כתב כי היית'ם השכיר לכהן את הדירה, ועל ווחיד - אביו - אמר כי היה "מובטל ורודף שמלות". נראה כי את המשפט הזה כתב כדי להרחיק את עצמו מאביו, שמא יזוהה. פריד הוסיף, כי "אום ווחיד (אמו של ווחיד, סבתו של הכותב) הייתה מבשלת ושולחת לכמאל ארוחות צהריים כמעט מדי יום, כי הוא חי לבדו". אמירה זו מסבירה מדוע ידע פריד לתת תיאור מדויק מאוד של הדירה והריהוט בתוכה. סברתי שהוא, ככל הנראה, היה השליח.
בהמשך תיאר פריד כי ווחיד וחברו עאדל סעידי תכננו מסע לאירופה. הם שלחו את אחד הילדים, וביקשו שיקרא לכאמל לרדת ולסייע להם בתכנון המסע, שהרי כידוע, הוא היה מצוי בשבילי היבשת לרגל "עסקיו". השעה הייתה שבע בבוקר, וכהן, כותב פריד, הופתע וכעס. למרות זאת, הוא ירד לדירת ווחיד קוטוב וסייע לשניים לתכנן את הטיול. רק הילד שנשלח יכול היה לדעת כי כהן הגיב בזעם בעת פתיחת הדלת, ולספר שאחר כך ירד כאמל לשכנו ווחיד וסייע לשני החברים לתכנן את מסלול הטיול. סביר כי בשבע בבוקר ביקשו השניים מבנו של אחד מהם לעלות לביתו של כהן, ולא מילד זר.
את המסקנות שלי בנוגע לזהותו של פריד שיתפתי עם ויקטור כהן, לשעבר ראש אגף החקירות בשב"כ. ויקטור, שנולד והתחנך בדמשק, מכיר היטב את הפרשה. הוא נפגש עם אלי כהן לפני שהתקבל לשרת ביחידה. הוא זה שסיפק למפקד היחידה, יוסק'ה יריב, את חותמת הכשרות האחרונה לגייס את כהן. שנים רבות אחר כך היה מעורב במאמציו של יריב למצוא כיצד נפל הלוחם. ביקשתי מוויקטור לשמש קטגור למסקנותיי, ולתקוף את אמיתות המסמך. יחד ניסינו למצוא סתירות בתוכנו, ללא הצלחה. יום לאחר פגישתנו חזר אליי ויקטור והעריך כי המכתב אותנטי, וכי כתב אותו אזרח סורי שהכיר מקרוב מאוד את פרשת הריגול. בצניעותו הוסיף, כי אפילו הוא, שמעורה יובל שנים בפרשה, לא יכול היה לחבר מסמך כזה, לו התבקש להמציאו.
עם הרוח הגבית הזו ניסיתי למצוא את זהות הכותב. לכאורה, אתגר פשוט. אבל לא בסוריה, ולא בחלוף כה הרבה שנים. ואז הגיעה ישועה. ידידי, העיתונאי ג'קי חוגי, הכיר לי את עיסאם זייתון, גולה ואופוזיציונר המתגורר באירופה. זייתון ידע מיד לסייע. "יש אדם אחד מחוץ לדמשק שעשוי לעזור לך", אמר זייתון, "ד"ר סלימאן אל־בוטי".
סלימאן נולד בדמשק לפני 75 שנה, אבל לימים גלה ממנה, ועתה הוא מתגורר בסעודיה. הוא פילולוג, שכתב רבות על החיים בדמשק בשנות ה־60. לפני שנים אחדות פרסם את "המקדש של זיינב", נובלה שחלקה מתרחש בדמשק, ולצורך הכתיבה אסף מידע רב על המשפחות והכיר רבים מתושבי העיר במחצית המאה שעברה.
ביום שישי לפני שבוע פניתי אליו בשאלה האם הכיר את האחים ווחיד והיית'ם קוטוב. בוודאי, השיב.
אולי אתה במקרה יודע איך קראו לבנו של ווחיד?
"ודאי", ענה ד"ר סלימאן, "שמו פרדי. הכרתי אותו".
חזרתי בהתרגשות למסמך. באיגרת שאותה שלח פרדי לאברהם כהן נכתב כי עאדל סעידי חשד בכאמל אמין ת'אבת כי הוא מרגל, ושיתף את חברו ווחיד בהרהוריו כלפי השכן. ווחיד, סיפר פרדי, הטיח בפני כהן, "כולם חושבים שאתה מעורב במשהו מאוד מסוכן".
במהלך טיול באירופה גילה עאדל לווחיד, כי בכוונתו לדווח על כאמל לשלטונות בשובם לדמשק. עאדל אף הקדים וביצע חקירה קטנה משל עצמו. הוא שאל את האחים קוטוב על טיב עסקיו של כהן בדמשק, ומצא שאין ביכולתם לספק תשובות של ממש. כהן אכן מיעט לספר על עסקיו הקודמים בארגנטינה, וכשנשאל עליהם ועל משפחתו, השיב תשובות מעורפלות.
הנסיעה לאל־חמה
המכתב ממשיך וחושף כיצד הלכה והתהדקה החגורה סביב כהן. פרדי תיאר כי הדייר בקומה הרביעית גילה יותר ויותר עניין בפוליטיקה, ואף הפגין מעורבות ותמיכה קולנית במפלגת בעת'. התנהגות זו הייתה מנוגדת לאופיו המופנם ולחוסר המעורבות שגילה כאשר בשיחות של בני החבורה עלו לדיון נושאים פוליטיים. ווחיד קוטוב גם סיפר לעאדל סעידי כי אנשי הבעת' וקציני צבא הגיעו להתארח בדירתו של כאמל.
פרוטוקול משפטו של אלי כהן, כפי שפורסם בזמנו בעיתונות הסורית, מגלה פרטים על המסע שביצע עם מכריו לרמת הגולן באפריל 1964. בטיול השתתפו, בנוסף לכהן, גם עאדל סעידי, סרן מֻעַזַא זַהְר א־דין והאחים ווחיד והיית'ם אל־קוטוב. היעד המוכרז היה בילוי במרחצאות אל־חמה, אבל לכהן הייתה מטרה סמויה. הוא רצה לאסוף מידע על האזור, שטח צבאי הסמוך לגבול.
מהתיק המבצעי של כהן עולה, שהאיש שלנו בדמשק קיבל ממטה המוסד שלוש פעמים אישור לצאת עם חבריו לסיורים באזור החזית. הוא נשאל על מסעות אלה במשפטו. בביקורו הראשון שם שהה 11 ימים, באוקטובר 1962. על האישור שניתן לו היה חתום הרמטכ"ל הסורי, דודו של זהר א־דין. הנסיעה השנייה בוצעה ביוני 1963, ובתיק מופיע דיווח על הנסיעה. גם הנסיעה השלישית אושרה במטה המוסד, אבל בתיקו המבצעי לא נמצא דיווח על שהתרחש בה. ביחידה הניחו כי התנאים לנסיעה לא התקיימו, הלוחם לא יצא אליה ולכן מן הסתם לא העביר דיווח.
בפועל, מפרוטוקול המשפט עולה שהנסיעה השלישית התקיימה. פריד מספר שכהן ביצע עבירה ביטחונית ביודעין כשצילם את האזור בגלוי ובפני חבריו - ובהם סעידי - והמשיך בכך למרות מחאותיהם; ולפי מסמך פריד, כהן ביים התעלפות על מנת להגיע למרפאה, אולם נחשף.
חצי שנה אחרי הטיול השלישי לרמת הגולן, התלונן סעידי על כהן בפני רשויות הביטחון. כהן, כאמור, שהה בחופשתו האחרונה בישראל. זו הייתה חופשה ארוכה, בת 59 יום. היעדרותו העניקה לאנשי המודיעין הסורי, בפיקודו של אחמד סווידאני, זמן רב לצורך ביצוע פריצה שקטה לדירתו, לחפש ממצאים, לתחקר את מכריו ולהכין מעקב רציף אחרי האיש שחשדו כי במשך שלוש שנים הוא מנהל רשת ריגול. ב־17 בנובמבר עזב כהן את ישראל לאחת ממדינות אירופה. "שמרי לי על הילדים", אמר לאחותו שרה ענתבי כמה שעות לפני שהמריא. היא לעולם לא תראה אותו יותר. כהן בילה תשעה ימים במדינה שלישית, ובסיומם המשיך לדמשק. בבואו, הסתיר בכליו מכשיר מורס.
שני גלי מעצרים ביצעו אנשיו של סווידאני, לימים רמטכ"ל צבא סוריה במלחמת ששת הימים. בשעת השי"ן עצרו את כל מי שנפגש עם כאמל אמין ת'אבת מהרגע שבו נחת בדמשק בפעם החמישית והאחרונה, ועד לבוקר מעצרו בינואר 1965, היום ה־16 לרמדאן. הסורים הניחו כי הם לכדו מרגל ערבי, אך לאחר ארבעה ימים שבהם הצליח לשטות בחוקריו ולשמור על זהותו הם הצליחו לחשוף שהוא "מרגל ציוני". הסורים נחרדו מהגילוי כי מרגל ישראלי פעל בחופשיות שלוש שנים רצופות על אדמתם, ובצעד חריף פתחו בגל מעצרים נרחב. 540 איש נעצרו בגל הזה, בהם גם משפחות על ילדיהן.
בישיבה השלישית במשפטו התבקש כהן לפרט את מי פגש ואת מי הכיר מרגע כניסתו לדמשק ועד מעצרו. כהן נקב ב־35 שמות. כאשר הגיע לעאדל סעידי, כינה אותו "גמלאי במשטרה". אב בית הדין, שהכיר את חומרי החקירה, שאל את כהן שוב לגבי סעידי. כהן, בתגובה, חזר ואמר, כי סעידי היה קצין בכיר במשטרה, והזכיר את שמו כאחד ממשתתפי המסע השלישי לאל־חמה. מעניין אם ידע שסעידי היה קצין מודיעין בכיר במשטרת ביטחון הפנים הסורית. כל האישים שכהן הזכיר את שמותיהם, נעצרו, נחקרו והובאו לתא הנאשמים, פרט לאחד - עאדל סעידי - האזרח שהפליל את האיש שלנו בדמשק.
נעם נחמן טפר הוא מחבר הספר "אלי כהן - תיק פתוח"