הימים ימי תקופת מעבר דרמטית, שלושה חודשים אחרי פרשת תל חי וחודשיים אחרי המאורעות הראשונים בירושלים באפריל 1920. בחודש מאי באותה שנה מתפרק ארגון “השומר", שמקווה לקבל מנדט מחודש מוועידת אחדות העבודה. השלטון הצבאי הבריטי בארץ ישראל בדמדומיו והיישוב היהודי בארץ ישראל מגלה שהאיום הערבי מוחשי מאוד, חרף פעילותם של הצבא והמשטרה הבריטיים. ביישוב היהודי מתגלע ויכוח: האם לסמוך על האנגלים, מעצמה גדולה ונאורה, שינהלו את כל העניינים – לרבות ענייני הביטחון – או ליטול את האחריות ואת הגורל לידיים ולהקים גוף שידאג לביטחון היישוב?
בימים אלה מצוין פרק משמעותי ומכונן בהיסטוריה של העם היהודי בארץ־ישראל: 100 שנה להקמת ההגנה – הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. ב־13 ביוני 1920, כך על פי ספר תולדות ההגנה, מתכנסים בחשאיות מוחלטת בחוות כנרת כ־80 איש לקבלת החלטות. בין המשתתפים: כל אנשי השומר. ישראל שוחט, מניה שוחט, פנחס שניאורסון, דוד בן גוריון, ברל כצנלסון, משה שרת (שרתוק) על הפרוטוקול, יצחק טבנקין ואחרים. העיתונות היומית שומרת על דממה.
“הוועידה מחייבת את כל חברי א"ה (אחדות העבודה; כס"ו) להיענות במשמעת מוחלטת לוועד ההגנה בכל דרישה להגנה", כותבים משתתפי הוועידה שנמשכה עד ה־15 ביוני, בין כמה עשרות החלטות. גוף חדש, “ההגנה", יוצא לדרך וכשמו כן הוא: מטרתו להגן על אנשי היישוב. אליהו גולומב ויצחק טבנקין נחושים בדעתם שהגוף חייב להיות ממלכתי. בשום אופן לא סקטוריאלי. ב־1 ביולי מגיע ארצה הרברט סמואל, ונכנס לתפקיד הנציב העליון. לכאורה ימות המשיח – גם שלטון אזרחי וגם נציב יהודי.
הרמטכ"ל הראשון
כך נטמנים הזרעים של מה שלימים יוכר כ"ממשלת אחדות", שעוד תחזור. “התנועה הציונית הייתה התנועה הלאומית של עם ישראל", אומר ד"ר מרדכי נאור, סופר וחוקר תולדות ארץ ישראל. “ההגנה הייתה הצבא שבדרך. היא עשתה שני דברים ששום תנועה לאומית בעולם לא עשתה: הקימה יישובים חדשים, ופעלה להבאתם של יהודים שלא יכלו להיכנס לארץ בדרך אחרת בגלל ההגבלות. כבר ברור היה שלא נכון שסקטור אחד ביישוב יטפל בנושא הביטחוני. לאחר כעשר שנים שההגנה הייתה תחת חסות ההסתדרות הכללית, ב־1931 עברה האחריות עליה לשני גופים ממלכתיים שבדרך – הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. הם היו הפטרונים של ההגנה והקימו מפקדה ארצית פריטטית – המ"א, עם שלושה נציגים מהימין ושלושה מהשמאל".
בשנת 1939 המפקדה הארצית הקימה מטה צבאי בשם מטה כללי, ובקיצור מטכ"ל, שעליו הוטל “לכוון ולבקר את פעולות הארגון ולבצע את הוראות המפקדה הארצית", ובראשו הציבו רמטכ"ל. הראשון היה יעקב דוסטרובסקי – יעקב דורי. למעשה, מטרותיה של ההגנה הוגדרו במפורש רק בשנת 1941. וראוי לא לשכוח: המונחים מטכ"ל ורמטכ"ל ראשיתם בהגנה ב־1939 והם הועברו לצה"ל ב־1948.
ובחזרה אל ההתחלות. ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית מוסיף פרט מעניין נוסף: “ההסתדרות הוקמה בחנוכה תר"ף - -1920 וההגנה ביוני אותה שנה. פחות או יותר אותם אנשים מקימים את שני הגופים האלה. ההגנה זה הגוף הביטחוני של היישוב וההסתדרות הגוף הכלכלי־חברתי־ארגוני־פוליטי של היישוב. אפשר להסביר את זה כמובן: זו תקופת המנדט, קצת אחרי ועידת סן רמו, ומתחילים לראות מדינה באופק. מה היה להם? לא היה נשק, לא הייתה אוכלוסייה, לא הייתה מודעות לנושא הביטחון ולא ממש היו צרכים, פשוט חזון גדול ויישוב מגויס שנשמע להם".
“הנהגת ארגון ההגנה היא למעשה המקבילה של ממשלת אחדות לאומית", מספק ד"ר נאור את הזווית שמחברת לאקטואליה. “17 שנה פעל הגוף הזה, המפקדה הארצית, עם צרות אין קץ בגלל המבנה המיוחד. הם כל כך רבו ביניהם, ששמו מעליהם ראש מפקדה ארצית – רמ"א, שאינו שייך לאף אחד מהצדדים. זה מזכיר את ימינו. שוויון מלאכותי לגמרי, אבל השמאל, בניגוד להיום, היה גדול פי שלושה מהימין. זה פרק מוקדם מאוד של הממלכתיות של בן גוריון. לתפיסתו, היישוב היה חייב להתגבר על הפילוג הפוליטי שלו ולפעול ברוח ממלכתית. לכן היה צריך למצוא את הדרך להקים גוף שהוא של כולם. זה לא אומר שלא היו פרישות – כמו אצ"ל – אבל 90% מהיישוב, כולל שמאל וימין, היו תחת המטרייה הזו של ההגנה".
מה נשאר מהאתוס של ההגנה?
“לא מעט, ואציין שניים: טוהר הנשק והתפיסה שענייני הביטחון הם של כולם. לכן בן גוריון כל כך נלחם ב־1948 על הקמתו של צבא אחד. ההגנה נמסרה כולה לצה"ל, אבל הוא לא הסכים שלאצ"ל וללח"י יהיה קיום נפרד, אבל כך גם לגבי גוף כל כך מרכזי בהגנה, הפלמ"ח, שהיה לו מטה נפרד. בן גוריון לא הסכים שזה יימשך כך, בהתאם למסורת ההגנה שכולם חייבים לקבל את המרות של גוף אחד".
הפיכת ההגנה לצה"ל, ראוי לציין, הייתה רק אקט פורמלי, שכן האסטרטגיה של מלחמת העצמאות כולה וניהולה היו המשך רצוף לחשיבה הצבאית של ההגנה, ששילבה בתוכה את תרומתם של מפקדים שקיבלו את הכשרתם בהגנה, על כל מרכיביה, בצבא הבריטי ובצבאות אחרים במלחמת העולם השנייה. חשיבה זו התאפיינה רוב הזמן בהיעדר מסגרת ממוסדת. ראוי גם להזכיר שבשבועיים וחצי הראשונים של המדינה, ההגנה היא שבלמה את צבאות ערב, וצה"ל קם רק בלילה שבין ה־31 במאי ל־1 ביוני 1948".
ד"ר נאור מצטט את דברי בן גוריון בפקודת היום של הקמת צה"ל בתש"ח: “עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר... בלי הניסיון, התכנון, כושר הפעולה והפיקוד, הנאמנות ורוח הגבורה של ההגנה, לא היה היישוב עומד במבחן הדמים האיום שבא עליו בששת החודשים האלה ולא היינו מגיעים למדינת ישראל. בספר דברי הימים של עם ישראל יזרח פרק ההגנה בהוד ובגאון שלא יישכחו לנצח".
ד"ר יאיר בוימל, מרצה בחוג להיסטוריה, לימודי ארץ ישראל ומחשבת ישראל במכללת אורנים, אומר כי הגשמת המטרה של הפרויקט הציוני המודרני־אירופי, כלומר הקמת מדינה יהודית ללאום היהודי ב־1948, חייבה תהליך של בידול, הפרדה וניתוק מקסימליים מהערבים. “הערבים היוו תמיד את רוב אוכלוסיית הארץ. וכך, בנוסף לפער התרבותי ולתחרות הפוליטית על שאלת השליטה על הארץ, הוליד הבידול, מהר מאוד, פערים רבים נוספים ולבסוף, מטבע הדברים, שנאה, עוינות ואף התנגשויות דמים", מסביר ד"ר בוימל.
“כמו בתחומים כלכליים מודרניים רבים, שבהם הפרויקט הציוני השיג עליונות על הערבים, כבר בסוף שנות ה־30 המאוחרות גם בתחום הצבאי הייתה ההגנה עדיפה על הכנופיות הפלסטיניות, שאף פעם לא היו מאורגנות ומאוחדות. אתר ההגנה מציין כי מקיץ 1947 ואילך, בעיקר משעה שבן גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, קיבל על עצמו את ‘תיק הביטחון’, החלה ההגנה להתכונן למאבק מקיף ולמלחמה עם ערביי ארץ־ישראל ואף עם צבאות מדינות ערב. ואומנם, בתכנון ההשתלטות הצבאית על הארץ ולבסוף ההשתלטות עצמה, קיבלה ההגנה את התפקיד המרכזי. היא עמדה במשימה, הרחיבה עד מאוד את גבולות החלוקה והביאה, גם כאשר הפכה לצה"ל, להיווצרות של רוב יהודי במדינה היהודית. מורשת ההגנה: צבא העם, התנדבותיות, הקרבה, שימור העליונות והבידול מהפלסטינים תחת מרות הדרג המדיני, התבססות על מודיעין מעולה – כל אלה נותרו איתנו, בצה"ל, עד עצם היום הזה".
התגייסות הבדואים
לדרוזים היו קשרים אמיצים עם אנשי ההגנה בחיפה, ובמיוחד עם אבא חושי, עוד לפני הקמת המדינה. זה ידוע. ומה עם הבדואים? על היחסים המעורערים עם הבדואים בדרום כיום אפשר ללמוד רבות מהכותרות המתפרסמות תדירות. לא תמיד זה היה כך, ויש כמובן קשר לארגון ההגנה. ד"ר מוחמד סואעד, מרצה בחטיבה ללימודי המזרח התיכון באקדמית גליל מערבי, אומר: “למרות הקשר החיובי וההזדהות עם המדינה, וההתנדבות של הצעירים הבדואים לזרועות הביטחון השונות, רגשי הקיפוח שלהם מהווים דלת פתוחה לחדירת גורמים לא רצויים העלולים לפגוע במרקם היחסים".
ד"ר סואעד מזכיר כי זמן רב לפני קום מדינת ישראל, יחידים, משפחות וגם שבטים בדואים שלמים קשרו את גורלם בגורל לוחמים ומתיישבים יהודים. “קשרים אלו סיכנו לא אחת את חייהם ורכושם. מאז סוף שנות ה־30, בעיקר בעקבות פרוץ המרד הערבי במחצית השנייה של שנות ה־30, החלו היהודים לנקוט מדיניות אקטיבית של דרכי פעולה צבאיות נגד גורמים ערביים עוינים. תפיסה זו הוצגה בידי צעירים, בנים ל’אבות המייסדים’ של ישראל, שנולדו בארץ או שהגיעו בגיל צעיר והתגבשו ל’דור סוציולוגי’ בסוף שנות ה־30 ובתחילת שנות ה־40", אומר ד"ר סואעד.
“אנשי הקבוצה החדשה ניצלו את הקשרים האישיים שהיו להוריהם עם שבטי הבדואים כדי לרתום אותם למאבק בגורמים ערבים פלסטיניים לאומיים, שפעלו נגד התנועה הציונית וההתיישבות היהודית. יגאל אלון ומשה דיין היו בין הבולטים שבהם, ולצדם פעלו בני השומרים, כמו גיורא זייד, וכן בני מושבים ופעילי ביטחון ביישובים. משפחת דיין טיפחה את בני ערב אל־מזאריב, משפחת אלון טיפחה את בני ערב אל־הייב ואחרים. דיין ואלון מספרים על קשריהם עם הבדואים בימי נערותם, בעת שמירה על שדות ויבולים. בנגב פעלו בני מוטילוב וששון בר צבי וקשרו קשרים עם הבדואים בסביבה. דיין ואלון הובילו את בני טיפוחיהם הבדואים אל שורות הפלמ"ח שהוקם במאי 1941 ואל מערך המודיעין של ההגנה, ומכאן הייתה הדרך פתוחה אל שירות בצה"ל ולחימה לצד היהודים במלחמת העצמאות ב־1948".
הראשונים שהתגייסו לעזרת היהודים במלחמה ב־1948, כקבוצה, היו בדואים משבט ערב אל־הייב. “בראשית 1948 נפגשו מפקד הפלמ"ח בגליל, יגאל אלון, עם חוסיין איסמאעיל אבו־יוסף, שיח’ ערב אל־הייב", מציין ד"ר סואעד. “בפגישה הזאת הביע השיח’ את רצונו ורצון שבטו לקשור את גורלו בגורל היהודים בברית דמים. אנשי הפל"היב (יחידה בדואית, מהכפר טובא שבגליל העליון, שלחמה לצד היהודים במלחמת העצמאות; כס"ו) השתתפו לצד היהודים בקרבות 1948, שהתנהלו מול הכוחות הערביים בגליל העליון. משיתופי פעולה אלו נולדה הברית הראשונה בין יהודים לבדואים, ברית שהצמיחה בשלב מאוחר יותר את יחידת הגששים בצה"ל, יחידה שבה קצינים וחיילים מבני האוכלוסייה הבדואית הפכו במשך הזמן לעמודי התווך שלה. המפקדים והלוחמים מארגון הפלמ"ח שהיו קשורים ליחידה מיוחדת זו, מרבים לספר עליה".
אחת הדוגמאות הבולטות לקשר החי בין הבדואים למאמצי ההגנה של היישוב היהודי היא עמוס ירקוני (עבד אל־מג’יד חד’ר) שהתגורר בשבט מזאריב שבבית זרזיר ורקם יחסי שכנות טובים עם היהודים, ובמיוחד עם משה דיין מנהלל. לימים שירת ירקוני בצה"ל והגיע לדרגת סגן אלוף ואף שימש מושל צבאי של צפון סיני. “גם בדרום הארץ נוצר קשר הדוק בין הבדואים ליהודים", ממשיך ד"ר סואעד. “הידוע שבהם הוא עם השייח’ עודה אבו־מועמר של שבט אל־עזאזמה, שתמך במאבק העם היהודי והזדהה עמו, ואף עודד צעירים רבים להתגייס לצה"ל".