"תמיד כששואלים ‘האם זאת האינתיפאדה השלישית?’ אני עונה ‘לא, כשהיא תתחיל אתם כבר תדעו’”. (ח”כ אבי דיכטר, ראש השב”כ, 2000־2005). יותר מ־1,000 ישראלים ו־4,000 פלסטינים שילמו בחייהם במרחץ הדמים שזכה לשם “האינתיפאדה השנייה”. אלו היו ימים שחורים של פיגועי תופת ופחד ברחובות, שקיבלו תפנית דרמטית בסוף חודש מרץ 2002, במבצע “חומת מגן”, שמוטט סופית את האפשרות להגיע להסכם ולרגיעה בין הצדדים.
“הייתי חייל במלחמת ששת הימים, מ”מ במלחמת ההתשה ומפקד סיירת צנחנים במלחמת יום הכיפורים. יצא לי להילחם ברוב מלחמות ישראל”, מספר רב־אלוף (במיל’) שאול מופז, שהחל את האינתיפאדה כרמטכ”ל וסיים אותה כשר ביטחון. “זה לא דומה. כשאתה נלחם נגד צבא סדיר, גם כשהוא מפתיע, כללי המשחק ברורים. כשאתה נלחם בטרור, יש אי־ודאות. אתה לא יודע באיזה בית הם מסתתרים בתוך אוכלוסייה של מיליון וחצי תושבים. ההתמודדות עם אויב חמקמק, בשטח בנוי, היא קשה הרבה יותר. מלחמות נערכות מחוץ לגבולות המדינה, פה המלחמה הייתה על סף הבית. לכן ההחלטה לצאת למבצע הייתה דרמטית, כאילו מוחקים את הסכם אוסלו, ושטחי הרשות הפלסטינית עוברים לשליטת צה”ל. מאותו רגע התחיל מצב חדש, וזה לא היה מהלך פשוט לממשלת ישראל”.
יש ויכוח גדול בנוגע לתחילת האינתיפאדה השנייה - האם היה זה ב־28 בספטמבר 2000, בעקבות עלייתו של ראש האופוזיציה דאז אריאל שרון להר הבית בערב ראש השנה, או שזהו אירוע שתוכנן בקפידה בידי ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, שרק חיכה לזמן ולמקום המתאימים? “אני מתעקש שזאת לא הייתה אינתיפאדה, אלא מתקפה יזומה של ערפאת”, משוכנע גם היום ח”כ משה (בוגי) יעלון, ששימש כסגן הרמטכ”ל בתחילת האינתיפאדה ובהמשך מונה לרמטכ"ל, “כבר ביולי 99’, כאלוף פיקוד מרכז, התחלתי בהכנות למלחמה בספטמבר 2000. הבנתי שמבחינת ערפאת, עומדים לדחוק אותו לפינה שבה הוא יצטרך להחליט, כמו שקרה בקמפ־דיוויד, בחסות אמריקאית, אם הוא מקבל הסכם פשרה, אפילו קרוב לקווי 67’. הערכתי שהדרך שלו להתחמק תהיה בפתיחה באלימות. לכן, בעוד כל הסביבה התחננה לשלום, אני הייתי בראש אחר. בכנס מג”דים בגבעת התחמושת, ניצלתי את האירוע כדי לומר: ‘בנינו לכם מתקן אימונים דמוי יישוב פלסטיני כדי שתגיעו למערכה מוכנים’”.
מופז מסכים עם מי שהיה סגנו אז. “עשינו הערכת מודיעין, ובה קבענו את היערכות צה”ל לשנת 2000”, הוא אומר, “עלה מהנתונים שהסיכוי לאינתיפאדה שנייה גדל, והיא לא תהיה דומה לאינתיפאדה הראשונה. זאת תהיה אינתיפאדה של אש, כדורים ומטענים. עוד לא דובר אז על מתאבדים. החלטנו שצה”ל יעלה את המוכנות להסלמה, ונערכנו לא כאל אירוע טקטי. היה ברור שהאינתיפאדה תבוא במטרה לגבות מחיר כבד. היא תנסה לסדוק ולערער את כושר העמידה שלנו ואת הנחישות והלכידות של החברה הישראלית”.
כבר בחודש מאי 2000, באירועי יום הנכבה, פרצו מהומות שנמשכו שלושה ימים, ואולי בישרו את העומד להגיע. במהומות יודו אבנים והושלכו בקבוקי תבערה לעבר חיילים ואזרחים, ואפילו היה ירי מכוון מצד אנשי תנזים ומנגנון הביטחון הפלסטיני. “ירדתי לשטח, צומת איו”ש, ופעילי תנזים ירו עלינו”, מספר יעלון, “ידענו שאלה לא אנשי חמאס או ג’יהאד אסלאמי. ערפאת בחר במרואן ברגותי, ראש התנזים, כי הבין שהוא מיליטנטי ויספק את הסחורה, ובעצם ברגותי הפך לאלטר־אגו שלו. לא תמצא פקודה של ערפאת לפתוח במערכה, אבל הייתה ביניהם שפה ברורה. הבנו שמדובר ביום הנחלת תודעת המאבק, כי הציבור הפלסטיני גם הוא חשב שהולכים על שלום. מצבו הכלכלי היה טוב, והנה יום הנכבה בא כסימן שאנחנו בכיוון התנגשות. שיספרו סיפורים על עליית שרון להר הבית, זה רק תירוץ. ערפאת חיפש הזדמנות להבעיר אש”.
לאחר ששרון עלה להר הבית, כבר אי אפשר היה לעצור את גלגל האלימות. “האינתיפאדה השנייה נפלה בהפתעה”, משוכנע אבי דיכטר, אז ראש השב”כ, “כששרון עלה להר הבית, היה ברור שיהיו פרובוקציות. אני, כראש שירות, הייתי מעורב בהכנת המעטפת האבטחתית, אישרנו לו לעלות. הוא עלה, ירד, ואכן היו פרובוקציות מצד חברי כנסת ערבים, אבל שם נגמר הסיפור. למחרת כבר היו התפילות חמות, ונרשמו הרוגים על הר הבית. הלקח המרכזי של משטרת ישראל ושל המדינה מאותו יום הוא שהרוג על הר הבית זה לא כמו הרוג במקום אחר. זה נתפס בעיני הערבים שהמשטרה נמצאת ויורה על ההר, המקום הדתי, הכי קיצוני וחם שיש. אז נפתחו מהומות גם באזורים אחרים ביהודה ושומרון, והיו הרוגים בכביש ואדי ערה ובסחנין. בשבת זאת הייתה מדורת ל”ג בעומר שלמה”.
רצף האירועים היה דרמטי. ב־29 בספטמבר, במהלך סיור ישראלי־פלסטיני משותף, נרצח פקד יוסי טבג’ה בידי שוטר פלסטיני שהיה איתו בסיור. ב־1 באוקטובר, בקבר יוסף בשכם, תקפו אלפי פלסטינים את המתחם, ושוטר מג”ב מדחת יוסף נפגע מירי צלף ומת מאיבוד דם. ב־12 באוקטובר טעו בדרכם שני חיילי מילואים, יוסי אברהמי וואדים נורז’יץ, נכנסו לרמאללה ונרצחו בלינץ’ מזעזע שאירע בתחנת המשטרה.
“המציאות של 29 בספטמבר 2000 לא דומה לזאת של 9 בדצמבר 87’, פרוץ האינתיפאדה הראשונה”, אומר דיכטר, “פה יש רשות פלסטינית, לכאורה כתובת שאתה אמור לפנות אליה. אלא שזה היה כמו במקרה של שריפה בבית, כשאתה מצלצל למכבי האש והם אומרים לך: ‘אנחנו לא באים’. במקרה של מדחת יוסף, דיברנו איתם, וזה היה כמו לדבר לקיר. במקרה של מדחת יוסף צה”ל יכול היה להיכנס עם טנקים ולהוציא את החיילים, אבל זה היה עולה במאות הרוגים פלסטינים, כי אתה הורג את מי שנמצא בדרך. הפלסטינים אמרו לנו: ‘אנחנו נוציא את הפצוע’. הם פשוט שיקרו בנכונות, במוכנות ובמיקום שלהם, וכשבסוף הוציאו את יוסף, זה היה באיחור”.
גנרל וגם מהנדס
כשפרצו האירועים האלימים, ניסו הצדדים להגיע להסכם רגיעה בחסות אמריקאית. ב־4 באוקטובר נפגשו בפריז ראש הממשלה דאז אהוד ברק וראש הרשות יאסר ערפאת, מלווים בפמליותיהם, במטרה להגיע להבנות. מזכירת המדינה של ארצות הברית דאז מדלן אולברייט ניהלה את הפגישה. “בהתחלה הגענו לנשיא צרפת ז’אק שיראק”, מספר יעלון, שהיה חבר במשלחת, “הבנו שערפאת, שהיה לפנינו, מכר לו שקרים, שאנחנו התוקפנים ואנחנו התחלנו. הנשיא אמר: ‘ערפאת סיפר שאתם יורים להם בראש’. אמרתי לו: ‘צודק, אתה יודע למה? פעילי תנזים יורים עלינו כשהם מציצים מהחלונות, אז על מה נירה?’. מהר מאוד הבנו ששיראק לא איתנו. עברנו לדיון עם הפלסטינים במעון השגריר האמריקאי, ומתחילת הישיבה ספגנו מהם התקפות. ערפאת חזר לעליית שרון להר הבית: ‘אתם התחלתם. אני גדלתי שם כילד וראיתי יהודים מתפללים, איך אפשר לזרוק אבנים מההר למטה?’. ניסיתי להסביר, אז הוא אמר: ‘אתה גנרל, אבל אני גנרל וגם מהנדס’. הזוי. באיזה שלב המשלחות יצאו מהחדר, ונשארו שם ברק, ערפאת ואולברייט. מה בסך הכל נדרש מערפאת? צא בקולך ותגיד: ‘מפסיקים את האש’. שמענו צעקות, ופתאום ערפאת יצא בריצה, אולברייט אחריו בנעלי עקב וחצאית צרה ניסתה לעוצרו. הוא נכנס למרצדס, והיא קראה לחייל המרינס שעמד בשער: ‘אל תיתן לו’. אולברייט הצליחה להחזירו לישיבה. בסוף ערפאת אמר שהוא מוכן לצאת ולהגיד: ‘נגמר’. דניס רוס ישב במעון כדי לנסח מסמך שיהיה מוסכם על הצדדים, ובינתיים אמרנו שננצל את הזמן כדי לחזור למארח, נשיא צרפת. שתי המשלחות נסעו לאליזה, וכשחזרו למעון השגריר כדי לחתום, ערפאת לא הגיע. הוא ברח”.
פחות משבועיים לאחר מכן, ב־16 באוקטובר, נערכה שוב פגישת פסגה, הפעם בשארם א־שייח’, בנוכחות כל המנהיגים הבכירים, כולל נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון, נשיא מצרים דאז חוסני מובארק ומזכ”ל האו”ם דאז קופי ענאן. “הצעתי לברק שאסע איתו”, מספר דיכטר, אז ראש השב”כ, “הוא אמר שמדובר רק בהנהגה. כמה שעות אחרי שהגיע לשם קיבלתי טלפון בהול: ‘קח מטוס, רד לשארם, אין הסכמה על כלום’. הגעתי וגיליתי שלא היה סיכוי להסכים אפילו על עוגייה לצד הקפה. ישבנו עם שר המודיעין המצרי עומר סולימאן וראש ה־CIA ג’ורג’ טנט, וכמובן יאסר עבד־רבו מטעם הרשות ואיתו ג’יבריל רג’וב. דנו כל הלילה במטרה למצוא סידור ביטחוני. ישבתי מולם ואמרתי: ’אנחנו נחזור לקווי 28 בספטמבר, אבל אתם תחזירו לכלא את המחבלים ששחררתם’. עבד־רבו אמר: ‘לא שחררנו אף אחד’. באתי מצויד, הוצאתי רשימה של 114 רבי־מחבלים שהם שחררו. עבד־רבו המשיך: ‘כולם בכלא’. לא הייתה להם בעיה לשקר. הצעתי: ‘בוא נשים אלף דולר על כל ראש. מי שבכלא - אני אשלם, מי שלא, אתה תשלם’. זאת הייתה נאיביות מטורפת. האמריקאים בכלל לא הבינו במה מדובר. הם חשבו שזה נושא בר־פתרון ולא הבינו שלערפאת לא הייתה כוונה להתערב בנושא”.
כאן מחריפה המחלוקת בין הצבא לשב”כ בנוגע למעורבות ערפאת בתכנון האינתיפאדה. “אני שייך לאסכולה פרגמטית שבוחנת את התוצאות”, אומר מופז, “זה לא במקרה שפתאום מתחילים פיגועים בהיקף נרחב: חדירה ליישובים, ירי ומתאבדים. אני חושב שלאנשים הקרובים ביותר לערפאת לא הייתה ידיעה ושותפות בנוגע למה שעבר במוחו של הארכי־טרוריסט של המאה ה־20, אבל ברור שמה שעמד לנגד עיניו היה השגת היעדים הלאומיים, הפלסטיניים, בדרך של אלימות וטרור, והוא היה מוכן לשלם כל מחיר, ובלבד שזאת תהיה מורשתו. היום, כשאתה מדבר עם חלק מבעלי התפקידים ברשות באותה עת, הם יאמרו שמסע הטרור של ערפאת נגד אזרחי ישראל נכשל”.
יעלון ממשיך באותו קו: “כסגן הרמטכ”ל, הייתי מגיע לדיונים ואומר באופן הכי ברור שמבחינתי ולפי ניסיוני, גם כראש אמ”ן, ערפאת יזם מלחמה. התפתח ויכוח. יש גורמים בשב”כ שאמרו: ‘אין בידינו את הפקודה הזאת’. אני צריך פקודה? ברק שלח את פרס (אז השר לשיתוף פעולה אזורי – א”ל) לפגישה עם ערפאת באחד הלילות, וכינסו אותנו בשלוש לפנות בוקר כדי לשמוע מה היה בה. פרס אמר: ‘פגשתי אדם מסכן, שאיבד שליטה. מה אתם עושים ממנו אסטרטג כזה גדול? צריך לחזקו’. אני ידעתי שהוא פתח במלחמה, ערפאת ידע, ואצלנו התעלמו. מבחינתי, היה צריך ללכת כבר אז למבצע חומת מגן, אבל ראיתי שיש רצון להישאר עם קונספציה ישנה, לא רלוונטית, ולהיאחז בשלום, כי המשמעות של הכרזה על ערפאת כאויב, מבחינת פרס לפחות, הייתה להודות שהמהלך שלו נכשל, ואולי אפילו להחזיר את פרס נובל לשלום. בוועדת חוץ וביטחון, ממש על ההתחלה, אחד מחברי הכנסת שאל: ‘שיא האירועים כבר מאחורינו?’, תפסתי את הראש, באופן ציורי כמובן, ושאלתי: איפה הוא ואיפה אני? אמרתי להם: ‘זה יכול להימשך עוד שש שנים. אם לא ייתנו הוראה לעבור מהגנה להתקפה ונמשיך לשחק את המשחק ולהתעלם מהעובדה שמולנו נמצא אויב ולא פרטנר, זה יימשך הרבה זמן’”.
ראש השב”כ מצדו החזיק בדעה שערפאת לא תכנן את האינתיפאדה. “לו הייתה יושבת קבוצת פקודות בראשות ערפאת ואומרת: ‘ב־29 בספטמבר יוצאים לדרך’, אז מילא”, דיכטר אומר, “אני זוכר שהיה ויכוח בין שב”כ לבין אמ”ן מחקר, שטען שהאינתיפאדה הייתה מעשה מרכבה של ערפאת. עד חומת מגן היו תזות שונות, אבל באותו מבצע נעצרו 8,000 מחבלים, וביניהם מחוללי האינתיפאדה. בחקירות יש שלב שאתה חוקר כל אחד בנפרד ולאט־לאט בונה רשת, ובסוף עושה פרלמנט שאליו מביאים את כולם. הם ישבו וסיפרו על מה שהיה, ובצורה הכי חד־משמעית אתה מבין שהאינתיפאדה לא הייתה מעשה שנבנה”.
לגיטימציה בינלאומית
ברק לא החזיק הרבה זמן בתפקידו כראש ממשלה. אחרי שנה ו־245 ימים בתפקיד, הזמן הקצר בתולדות המדינה, הוא ירד במרץ 2001 מכיסאו לטובת אריאל שרון, אבל הפיגועים לא פסקו. כשלושה חודשים לאחר מכן, ב־1 ביוני, זעזע פיצוץ מחריד את שמי תל אביב: הפיגוע במועדון הלילה בדולפינריום, שהביא למותם של 21 איש.
“כששרון נכנס לתפקיד, ערפאת החל לחשוש, ואחד הדברים המיידיים שעשה זה להכניס את החמאס והג’יהאד האסלאמי לביצוע פיגועים”, מספר יעלון, “השיא היה באותו לילה, בדולפינריום. בשבת בבוקר כינסו את הקבינט בקריה, ואני, המיליטנטי, אמרתי: ‘זהו, נגמר, הוא אויב’. שרון עשה קולות שהוא מאשר לנו לעבור להתקפה, ואז פרס (אז כבר מונה לשר החוץ ולסגן ראש הממשלה – א”ל) שוב דאג לרסן. הוא עירב מאחורי הקלעים את שר החוץ הגרמני יושקה פישר, שהיה במקרה במלון 'דיוויד אינטרקונטיננטל' בזמן הפיגוע. הוא ביקש ממנו לנסות לקבל התחייבות מערפאת שייצא בקולו ויגיד: ‘מספיק עם האלימות’. על הרקע הזה היה שרון מוכן להמתין עם ההוראה לעבור להתקפה. לפנות ערב אמור היה ערפאת להכריז. עקבנו אחרי מסיבת העיתונאים, כשהוא עמד ליד מיגל מורטינוס, נציג האיחוד האירופי. ערפאת לא אמר כלום. מורטינוס הודיע שצריך להפסיק את האש, ערפאת עמד בצד והנהן, ומובן שהאש לא נפסקה”.
דיכטר גם זוכר את אותה ישיבה מתוחה עם ראש הממשלה: “אמרתי שם לשרון: ‘אנחנו ממליצים לזרוק את הרשות הפלסטינית מהאוריינט האוס בירושלים ומהמשרדים שהיא מחזיקה’. באו נציגי המשטרה ואמרו: ‘צריך בשביל מבצע כזה אלף שוטרים, כי יהיה בלגן’. אמרתי: ‘אם לא הלילה, זה כבר לא יקרה’. ערפאת הוציא הכרזה דלוחה נגד טרור, והקפיאו הכל. לצערי, ההזדמנות הקשה הייתה כעבור חודשיים, באוגוסט, לאחר הפיגוע במסעדת סבארו, שם נמנו 15 הרוגים. שרון כינס אותנו, ואני אמרתי: ‘הלילה מוכרחים לזרוק את הרשות הפלסטינית’. הם כבר הסתכלו על הנכסים שלהם בירושלים כאילו זאת השגרירות האמריקאית בתל אביב, חסינות מעל ומעבר. בלילה זרקנו אותם משם ומכל המקומות. אפילו ערפאת קלט שזאת המכה הכי קשה שהרשות קיבלה”.
רק שהמכה הזאת לא גרמה להאטה בקצב האירועים. ב־17 באוקטובר נרצח שר התיירות דאז רחבעם זאבי במלון "הייאט" בירושלים, וארגון החזית העממית נטל אחריות על כך, לדבריהם כנקמה על חיסול מנהיגו אבו עלי מוסטפא חודשיים קודם. באותה תקופה צה”ל שכלל את שיטת הסיכול הממוקד. מאחר שהוא לא יכול היה להיכנס לשטחי הרשות, השתמש הצבא במודיעין מדויק, ובעיקר בירי מכלי טיס, כדי לבצע חיסולים. “הסיכולים היו הכרחיים מכמה טעמים”, מופז מסביר, “כשאתה פוגע בשדרת המנהיגות, זה מרתיע. מי שנכנס במקום היעד - לוקח לו זמן עד שהוא משתלב, וזה גם יוצר אצלו תחושת נרדפות. הוא משקיע בהגנה עצמית ונרתע מחלק מהפעולות שתכנן. זה היה כלי מרכזי בארגז הכלים של צה”ל והשב”כ. אני חסיד הסיכולים, והגענו בהם לדרגה אפקטיבית מאוד. בלעדיהם היינו משלמים בהרבה יותר הרוגים באינתיפאדה השנייה”.
הפלסטינים, מצדם, המשיכו בשלהם, בהתחמשות ובהסלמה. בתחילת חודש ינואר 2002 השתלט חיל הים על ספינת "קארין איי", שהפליגה בים האדום, עמוסת תחמושת, והייתה אמורה להגיע לאנשי הרשות. “תפיסת ה'קארין איי' הייתה אירוע חשוב בהבנה האמריקאית”, מופז משוכנע, “לנשיא בוש נפל האסימון שערפאת הוא בעצם הבעיה ולא הפתרון, כי הוא נתפס שם על חם. ערפאת, באופן אישי, בישל את העסקה - הבאת 50 טונות אמצעי לחימה שיוצרו באיראן, והיו בדרכם לרשות. זה היה יכול להיות אירוע אסטרטגי אחר לחלוטין. בשלב מסוים הצגתי את הפרטים בפני קונדוליסה רייס, והנשיא בוש היה זה שאמר שצריך להחליף את ההנהגה הפלסטינית כי היא תומכת טרור. ההפללה הזאת עזרה לנו להגיע ללגיטימציה בינלאומית, בעיקר אצל האמריקאים”.
לכן, כשאירע הפיגוע המחריד במלון “פארק” בנתניה בערב ליל הסדר, 27 במרץ 2002, ובו נהרגו 30 בני אדם, כבר לא הייתה שאלה כיצד לפעול. “באותו ערב הייתי עם אלף חיילים בודדים ומשפחות שכולות במלון 'אינטרקונטיננטל' בתל אביב, בליל סדר צה”לי”, מספר מופז, “הביפרים החלו לצפצף, ומיד קיבלתי פתק מהרל”ש שעליו נכתב שאירע פיגוע קשה במלון ‘פארק’ ושראש הממשלה מחפש אותי. הרל”ש שאל מה להגיד לרב שערך את הסדר. אמרתי שיגיד לו שימשיך ושיאמר לראש הממשלה שאשוחח איתו מיד אחרי שיסתיים הסדר. ביקשתי מהרל”ש שיודיע לכל המטה הכללי להיות בקריה בחצות, על מדי ב’. לראש הממשלה אמרתי אחר כך, בשיחת הטלפון, שאין ברירה. היו לנו יחסים מעולים, אבל שרון היה חשדן גדול בכל מה שקשור לפלסטינים, ובייחוד לערפאת. הוא רצה שדברים ייעשו כמו שמסכמים. הוא שאל: ‘מה זאת אומרת אין ברירה?’, אמרתי לו שצריך לגייס מילואים, להיכנס ל־15 מחנות פליטים ולשמונה ערים פלסטיניות. לרסק את תשתיות הטרור ולעצור את מי שצריך, ובסוף לבודד גם את ערפאת. אפשר היה לשמוע בקולו שהוא בעד. מיד באותו לילה הנענו את הפקודות”.
יעלון זוכר היטב את אותם רגעים: “הפלסטינים חשבו שאנחנו חברת שפע וכבר לא חברת מאבק. חברה שלא מוכנה להילחם, ובוודאי לא להקריב את חייה למען המטרה, ואילו הם מוכנים להתאבד. כן, גם אצלנו היו כאלה שחשבו שהמילואים לא יתגייסו, שעייפנו ממלחמות. שמענו ביטויים כאלה. כל זה היה נכון עד למבצע חומת מגן, שהיה אירוע אסטרטגי בהרבה מובנים, עוד לפני שנורה הכדור הראשון. פתאום ראו אריה שקם מרבצו ומוכן לעשות כל דבר. גייסנו 28 אלף חיילי מילואים, אבל יחידות שלא גויסו דפקו לי בדלת. אנשים שלא היו צריכים לשרת באו והתייצבו. המצב הקשה הגיע לכולם עד לכאן, כולל לשמעון פרס, שאמר: ‘נגמר הסיפור, ערפאת הוא אויב’. הוא לא השתנה, אלא אנחנו”.
מבצע חומת מגן הלך לפי התכנון: מהיר ואגרסיבי, חוץ מהקרב עקוב הדם בעיר ג’נין, שבו נהרגו 23 חיילי צה”ל. “את אותו קרב ליוויתי צמוד, כי הבנתי אחרי יומיים שאנחנו בבעיה”, יעלון מספר, “הגעתי למפקדת החטיבה כדי לראות שהדברים יתבצעו, ואפילו הייתה שמועה שהמסוק שלי הופל ונהרגתי. לא הייתי שבע רצון מהתפקוד. הוכחנו בשכם ובבית לחם שכשאתה נכנס בבת אחת ומכמה כיוונים, אתה מכריע את הקרב. פה זה היה אטי מדי, מרחוב לרחוב, מבית לבית, ועל זה שילמנו לצערי בלא מעט נפגעים. לכן הכנסנו בשלב מסוים, מלבד לחטיבת המילואים, כוחות של גולני והשייטת כדי לסייע”.
“היו שם אנשי ג’יהאד אסלאמי, מתאבדים, שהתבצרו בלב מחנה הפליטים, ולכן בג’נין הייתה ההתנגדות הקשה ביותר”, מופז ממשיך, “בסוף, כשהגענו ללב המחנה ורוב האנשים יצאו ממנו, החל לאזול הזמן. הודיעו שבתוך 24־48 שעות תהיה הפסקת אש. החלטתי להכניס דחפורים כדי להתמודד עם המתאבדים. זה הוכיח את עצמו. אומנם אחרי זה היו תלונות על טבח, דבר שלא היה. פשוט הרסנו בתים כשחלק מהמתאבדים יצאו והתנפלו על כפות הטרקטורים. סיימנו שם את העבודה”.
בין הרשות לעזה
מבצע חומת מגן סימל למעשה את סיום תקופתו של ערפאת כמנהיג הבלתי־מעורער. הראיס נותר נצור במוקטעה ברמאללה, שחלקים ממנה הרסו דחפורי צה”ל, עד למותו בנובמבר 2004. “הייתה שם קצינה שהפעילה את הכלים”, יעלון נזכר, “בינינו קראנו לה ‘טלי ההורסת’. הרסנו את המבנה והשארנו לערפאת קטע מצומצם. הוא לא יצא לדעתי מהמתחם מחשש לתגובה הציבורית. היה עליו זעם, אנשים שילמו מחיר על המשחקים שלו באש”.
מבצע חומת מגן ארך כחודש וחצי. לא פעם היה הרמטכ”ל מופז צריך לספק עליו הסברים. “נשאלתי בקבינט שאלות מאחר שהיו כאלה שלא האמינו שאנחנו הולכים לעשות את מה שאנחנו מתארים”, הוא נזכר, “שאלו: ‘מה תעשו בשכונות הצפופות, כמה הרוגים ופצועים יהיו?’. השאלה הכי צינית הייתה: ‘למה אתה לא עושה את זה גם בעזה?’, אמרתי להם: ‘לעזה אני לא נכנס, כי את עזה אפשר לכתר, לבודד. ברגע שנכנסת, אתה לא יכול לא לכבוש את כל הרצועה. זה סיפור אחר’”.
במסגרת המבצע השתלט צה”ל על יהודה ושומרון. בעקבות המבצע הגיע גם מבצע דרך נחושה, שהמשיך לטפל נקודתית בבעיות כמו מבוקשים ומעבדות נפץ. במהלך הזמן נבנתה גם גדר ההפרדה בינינו לפלסטינים, שראש השב”כ דאז דיכטר היה משושביניה. פעילות הטרור ביהודה ושומרון הלכה ודעכה, מספר הפיגועים צנח דרמטית, ובעקבותיו כמובן גם מספר הנפגעים. בספטמבר 2003 צצה הזדמנות נדירה לפגוע באורח קשה גם בתשתית הטרור העזתי במבצע קטיף כלניות. “אם אתה שואל אותי, זאת הטעות הכי חמורה שעשינו בעולם סיכול הטרור בעשרות השנים האחרונות”, דיכטר משוכנע, “החמאס לא עושה מגה־טעות בסדר גודל הזה פעמיים בחיים, ולמה הוא טעה? כשיצאנו לדרך בחומת מגן, התחלנו לאט־לאט לקפל את תשתיות הארגון. עצרנו והרגנו מפקדים, והופיעו תמונות של מחבלים שיצאו עם ידיים מורמות ותחתונים. מכות מורליות קשות. חמאס, בהערכת מצב, הגיע למסקנה שאי אפשר להמשיך והחליט על כינוס חירום. עלינו על זה. ביום שישי, 5 בספטמבר, הגיע מידע טוב והתחלנו להיערך. ידענו שזה יהיה למחרת בבוקר, רק לא ידענו איפה. התחלנו לחפש את הבית, והיו שלושה אפשריים לכינוס. אחד, בן שתי קומות, היה קלאסי מבחינתנו, והם אכן הגיעו לשם. כולם - שייח’ יאסין, רנתיסי, מוחמד דף. מטכ”ל חמאס. הכל תוכנן, כולל פצצה ומטוס”.
אלא שהייתה בעיה: הבית היה בתוך שכונה צפופה, ולידו ניצבו בתים נוספים. בצה”ל זכרו מה קרה רק שנה לפני, כשחיסלו את בכיר חמאס סלאח שחאדה. אז, בסיכול, נהרגו גם 14 אזרחים, מתוכם 11 ילדים.
יעלון כבר היה הרמטכ”ל אז, ואילו מופז מונה לשר הביטחון. השניים הכירו היטב את הנפשות שעל הכוונת, אבל גם את הסיכון הכרוך. “חיסול שייח’ יאסין עלה כמעט שנה לפני”, יעלון מספר, “חשבתי שיהיה נכון לחסל אותו, והשב”כ חשב שזה עלול להבעיר את המזרח התיכון, כי הוא מנהיג דתי. הייתה דילמה מדינית, משפטית. בסוף הגיעה ידיעה שהשייח’ התיר לאישה להיות מחבלת מתאבדת, והיא התפוצצה במחסום ארז. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין וראש הממשלה שרון התרצו והותר לנו לפגוע בו. נוצרה הזדמנות במבצע קטיף כלניות. קיבלנו ידיעות שהנהגת חמאס מתכנסת. נכנסנו לתכנון. חקר הביצועים של חיל האוויר בדק, והיה ברור שכדי לפגוע בהם, אם הם נמצאים בקומה הראשונה, נצטרך פצצה של טונה. יש בית במרחק של חמישה מטרים, עם 40 משפחות. אם נפעל, גם הוא יקרוס. התקיים דיון, ובסופו המלצתי לא לתקוף, כי אולי ננצח את הקרב, אבל נפסיד במלחמה. ייגרם נזק אדיר שירדוף אותנו”.
השב”כ לא ויתר. “אמרנו שאי אפשר להפסיד הזדמנות כזאת, ואז הוחלט על פצצה של רבע טונה, שהיא הקטנה ביותר”, דיכטר מספר, “פצצה כזאת תהרוג את כל מי שנמצא בקומה השנייה. הווילונות היו מוגפים, ולא ידענו באיזו קומה המבוקשים נמצאים, אף שהסבירות הגדולה הייתה שהם בקומה התחתונה בגלל השייח’ יאסין, שהיה בכיסא גלגלים. בסוף הפצצה אכן הרסה את הקומה העליונה, אבל כמו שחששנו, הם היו בתחתונה. יש כאלה שנשבעו שראו את שייח’ יאסין, הנכה, רץ על רגליו ונמלט. הציעו שאולי נרדוף אחריהם, אמרנו שזה כבר לא בתכנון המבצעי, ומרצון להימנע מפגיעה בחפים מפשע, אנחנו עלולים לפגוע בפי כמה יותר. אז את חלק מהנוכחים, כמו יאסין, חיסלנו בסיכול ממוקד, ואילו מוחמד דף חי עד היום. זאת הייתה חשיבה מבצעית של מדינה שנבהלה מעבר למה שמותר לה. מה הייתה הטעות הגדולה שלנו? בטח שזאת. אין אחת שמתקרבת בעוצמתה ובהשפעתה. הטרור של חמאס לא היה נפסק, אבל זאת הייתה יכולה להיות מכה. כמה הזדמנויות יש לך להשמיד מטכ”ל של ארגון טרור?”.
20 שנה חלפו מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, ויש אומרים שאת תוצאות הפעילות ביהודה ושומרון מרגישים עד היום בשטח, שהוא רגוע הרבה יותר, ואם כבר יש פעילות עוינת, המודיעין לרוב עולה עליה בזמן. “באים ללמוד מאיתנו איך ניצחנו את גל הטרור”, דיכטר אומר, “אף מדינה בעולם המערבי לא התמודדה עם היקפים כאלה לאורך זמן ממושך והצליחה. היום המצב הוא שביהודה ושומרון יש ישות אחת ובעזה יש ישות שנייה, וההשפעה של מחמוד עבאס (אבו מאזן – א”ל) בעזה היא פחותה מההשפעה שיש לך. בעזה מדובר בישות טרור עם יכולות צבאיות ושחקנים מרכזיים, חמאס והג’יהאד האסלאמי, שהם זרועות בתמנון האיראני. רוצה לראות איך עזה תיראה בעוד עשור? תסתכל על חיזבאללה. עזה תעבור מבצע כמו חומת מגן, אני לא מזהה שום אפשרות מדינית שיכולה למנוע זאת”.