"זו מערכת לא פשוטה, אבל אם היית חשוף לכל מרכיביה היית שואל איך לא חשבו על זה קודם", אומר יוסי, ראש קו כיפת ברזל ליצוא ברפאל, לרגל ציון עשור למערכת ששינתה את תמונת המצב ההגנתי של מדינת ישראל.
"יש בה שורה של פריצות דרך", הוא מסביר, "פשטות ההפעלה והכשרה מהירה של הצוות, יכולות מחשוב מתקדמות ויכולות ייצור, שבתוצאה הסופית הנפיקו מערכת שאין כמוה בעולם. יש בה המון מרכיבים של בינה מלאכותית ואזורים מתקדמים מהחזית האקדמית, זה כמו מערכת עם המון אבני לגו שפתוחה לשינויים מודולריים וכל שינוי מביא לקפיצה בתפעול".
יוסי, שיחגוג 50 בקיץ הקרוב, הוא מהנדס אווירונאוטיקה וחלל, בוגר הטכניון, שנמצא בפרויקט מראשיתו בשנת 2007. הוא היה בשירות טכנולוגי בחיל הים, שירת כרב סרן במלחמת לבנון השנייה וחווה כתושב הצפון את נפילות הרקטות על היישובים. "קיץ 2006 עשה סוויץ' בראש", הוא משחזר, "זה הפריע לי כציוני, כקצין וכאדם טכנולוגי – ביקשתי לעבור למפא"ת במשרד הביטחון והשתתפתי בצוות מצומצם שבא לתת מענה לרקטות התלולות־מסלול שהגיעו מלבנון וכמובן הקסאמים מעזה".
"היו שלוש חלופות עיקריות", הוא נזכר, "מענה בליסטי, של לייזר או תותחנות. לאחר שבחנו את הבשלות הטכנולוגית הומלץ על פתרון בליסטי, כלומר כיפת ברזל. הייתי בצוות שכתב את המפרט הטכני במשרד הביטחון עבור רפאל ונאלצנו לצפות פני עתיד, לתת מענה שיתאים גם 20 שנה קדימה, ועשינו זאת בפחות מחודש ובאפריל 2007 שר הביטחון דאז עמיר פרץ חתם על ההזמנה".
בין השנים 2008־2011 הוא מילא תפקיד אחר והספיק לקבל קידום לסגן אלוף, עד שחזר ב־2011 כראש הפרויקט במשרד הביטחון. "עד 2016 הגדלנו משמעותית את כמות הסוללות, עברנו לייצור סדרתי והרחבנו את מגוון האיומים שהיא יודעת להתמודד עמם. מה שהחל כמערכת הגנה מקסאמים לעיר בגודל של שדרות התקדם לטווחים רחבים יותר ומטחים כבדים".
בשנת 2016 הוא פרש מצה"ל בדרגת אלוף משנה וב־2018 הקים חטיבה טכנולוגית בנתיבי איילון. אך לאחר שנה החיידק גבר על היצר האזרחי וב־2019 הצטרף לרפאל והיה חלק מהעסקה הגדולה שנחתמה לפני יותר משנה על מכירת הסוללות לצבא ארה"ב.
"זה מראה על האמון במערכת, לקבל סיוע מהאמריקאים זה דבר אחד, אבל היו מעט הזדמנויות לתעשיות הישראליות למכור להן נשק. יש מדיניות מוסדרת הנתונה למגבלות רגולטוריות של משרד הביטחון, אבל אפשר להגיד שיצוא המערכת תורם לחוסנה ולמדינת ישראל בהרבה מישורים שלא ניתן לפרט בהם".
יוסי מסביר כי הגדולה של המערכת היא הפתיחות המחשבתית שלה ושל יוצריה. "שמירת הרלוונטיות בשדה קרב משתנה. זו מלחמה בלתי פוסקת – כמו שצריך לעדכן את טבלת האיומים בתוכנת אנטי־וירוס. כשהיה איום חדש שהתגלה ב־2013 עבר פחות משבוע מהרגע שקיבלנו מודיעין ועד אנליזה טכנית, הבאת מאפייני האיום לרפאל ויצירת מערכת חדשה – זה מייצג את המעגל המודיעיני, הטכנולוגי והמבצעי".
מיכל, ראש תוכנית מערך קרקעי ברפאל, שעובדת ברפאל משנת 1993 ובפרט בפרויקט כיפת ברזל משנת 2008 הוסיפה כי לא היה לה ספק שהמערכת תיתן את המענה המתאים.
"מה שמאוד מיוחד בפרויקט הזה זו המסירות אין קץ של האנשים האלו מתוך מוטיב גדול של ציונות והבנה שזו מערכת מצילת חיים. יש המון שליחות בפרויקט הזה וזה דבר שנורא מרגש לראות, אנשים קמים בכל שעה ובכל מצב", אומרת מיכל.
"יש איזשהו מאפיין ייחודי שאני חושבת שיש רק בכיפת ברזל, שגורם לאנשים לחזור לרצות לשורותינו. מדובר באיזושהי הבנה שבזכות המאמץ הרב שהשקעת, מיירט הצליח ליירט מטרה שנורתה כדי לפגוע בבית, ובמקום זאת יורטה. גם כעת המערכת ממשיכה להתפתח, יש לנו מטרות חדשות והתפתחויות נוספות. האויב שלנו לא נח לרגע, הוא מתפתח ואנחנו ממשיכים לספק מענים לדרישות החדשות", היא מסכמת.
