זו השנה השלישית שיואב דה פז, בן 41 מזכרון יעקב, שלחם בחטיבת הנח"ל באינתיפאדה השנייה, מנגן על חליל צד בתוכנית "מפתח סול" (SOUL) שמאפשרת לנפגעי פוסט־טראומה להשתלב כתלמידים בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה בתל אביב וללמוד שם נגינה ושירה.
"השיעורים האלה היו הדבר שדחף אותי לצאת מהבית, מההסתגרות שהייתי נמצא בה כל הזמן. הם דרשו ממני לנסוע בתחבורה ציבורית, ללכת ברגל ברחובות תל אביב, לפגוש אנשים, ועם הזמן גם לחזור לנהוג ולהגיע לקונסרבטוריון ברכב".
למה הגעת לתוכנית?
"רציתי לנסות תרפיה במוזיקה. בהתחלה חששתי מכך, אפילו חששתי להיכנס לתחבורה ציבורית ולהגיע לקונסרבטוריון. אבל בכל זאת החלטתי לנסות, המטפלת שלי בתל השומר מאוד דחפה אותי בכיוון".
דה פז עדיין לא מוכר כהלום קרב אף שהוא סובל מתסמינים. "אצלי הפוסט־טראומה מתבטאת בעיקר בכאבים פיזיים, שהם תולדה של התקפי חרדה", הוא מספר. "כבר ארבע שנים אני נמצא בתהליך של ניסיון לקבלת ההכרה".
מה החוויה שלך מהתוכנית?
"בפעם הראשונה היו כאמור הרבה מאוד חששות, אבל הגעתי בסוף, וזה נמשך כבר שלוש שנים. זה מקום מאוד נעים, מאוד מקל, זה שונה מלבוא לטיפול קונבנציונלי. יש מקום לשיח, אני לפעמים מבלה רבע מהשיעור בדיבורים עם המורה שלי. בקורונה היו לנו מפגשים מקוונים, ועכשיו כבר חזרנו לשיעורי המוזיקה בקונסרבטוריון".
המקרה הטרגי של איציק סעידיאן, הלוחם הלום הקרב מצוק איתן, שהצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה במחאה על היחס שקיבל מהם, הציף את הקשיים הרבים שעמם מתמודדים הלומי קרב, בהם קשיי הכרה ובירוקרטיה. "לצערי הרב אני חושב שימשיכו לדבר על המקרה של איציק סעידיאן עוד תקופה, ואחר כך זה ידעך", אומר דה פז. "מתמודדים פה עם דינוזאור, ועד שיעשו את ההפיכה הזו כמו שצריך – כלומר לעקור הכל מהשורש ולבנות את אגף השיקום של משרד הביטחון מחדש – שום דבר לא יעזור. השיטה שבה זה פועל כרגע היא שיטה שלא יכולה להתמודד עם הבעיה".
"אני שומע המון אנשי תקשורת ברדיו ובטלוויזיה מדברים על הזעזוע העמוק מהנושא של איציק סעידיאן, אבל הדבר הזה קיים כבר כל כך הרבה זמן ולא נגעו בזה", אומר גם אייל עצמון, 35, מגבע כרמל, הלום קרב שלחם במלחמת לבנון השנייה וגם הוא משתתף בתוכנית. "אנחנו חיים את זה לא מהיום. אני בעצמי הייתי צריך להוציא עשרות אלפי שקלים על עורך דין כדי לקבל זכויות שמגיעות לי, עד שהוכרתי כהלום קרב. אם לקחתם בן אדם מהאזרחות כדי שימלא חובתו כאזרח במדינת ישראל, אז צריך גם להחזיר אותו לאזרחות".
עצמון, העוסק לפרנסתו במוזיקה, הגיע לתוכנית לפני כשנתיים. "בין היתר אני עובד כטכנאי סאונד, איש הגברה, מלמד מוזיקה, יוצר מוזיקה, לומד טיפול במוזיקה ולומד גם לרפא את עצמי בדרך הזו", הוא מספר.
מה כוחה של מוזיקה בתהליך הריפוי?
"קודם כל, בחרתי לנגן בתוכנית בסקסופון, כלי שאני לא מנגן עליו בדרך כלל. המפגשים הם לא רק למטרה המשימתית של לנגן בכלי נגינה. אנחנו תמיד פותחים את המפגשים שלנו בדיבור. כמו כן, בעת נגינה בכלי נשיפה אתה צריך להיות מאוד מרוכז בנשימה שלך, בידיים. זה דורש מולטי־טאסקינג שמשקיט את כל הרעשים מסביב. המוזיקה גורמת לי לשקט, מאפשרת לי להוציא החוצה את הרעשים הפנימיים ולהתרכז. זה מאוד משמעותי עבורי, כי זה מאפשר לי רגעים של שקט, רגעים שבהם אין לי פיצוצים בראש. מוזיקה גורמת לי לגלוש למחוזות שאני לא מכיר, זה משחרר מכל עול וזה ממש הפך לדרך חיים. עסקתי במוזיקה עוד לפני שהגעתי לתוכנית, אבל ההשתתפות בה חידדה לי את הסיבה שבגללה אני יוצר ומנגן. מוזיקה לא תלויה בדבר, וזה הכוח שלה. ההנאה ממנה לא תלויה בדבר".
כמו מדיטציה
התוכנית, היחידה מסוגה בעולם, יצאה לדרך בנובמבר 2016, עם 12 משתתפים – הלומי קרב ממלחמת יום הכיפורים ועד מבצע צוק איתן - ומאז התרחבה, וכיום לוקחים בה חלק כ־60 משתתפים. חלקם לומדים שירה או נגינה בכלים שונים במסגרת שיעורים יחידניים שבועיים אצל מורי הקונסרבטוריון; חלקם מנגנים בהרכב המקיים חזרות שבועיות בהנחיית מורה בקונסרבטוריון; וחלקם משתתפים במסגרות הקבוצתיות – מפגשי אמן, סדנאות והרצאות.
בין האמנים המלווים את התוכנית נמצאים יואב קוטנר, אחינועם ניני וגיל דור, אלון אולארצ'יק, שם טוב לוי, שלמה גרוניך, שלמה יידוב, יוני רכטר, אסתר רדא, אביתר בנאי, ירמי קפלן ואחרים. במרץ האחרון אף נפתחה בתוכנית סדנה ליצירה מקורית - כתיבת שירים והלחנתם - בהנחיית דן תורן.
"בהתחלה אני רואה ערפול בעיניים של המשתתפים, ואז כשהם מתחילים לנגן הערפל כאילו מתפזר והם חוזרים לחייך", מתאר קובי סלומון, מורה לסקסופון זה שלוש שנים בתוכנית. "הם באים כבויים, והמוזיקה מחזירה להם את הניצוץ לעיניים. נגינה בסקסופון היא גם ממש סוג של מדיטציה. מרגישים באנרגיה איך הסערות הפנימיות נרגעות ומפנות מקום לשפיות".
אתם גם מדברים, לא רק מנגנים?
"בוודאי. לפני שנה חינכתי כיתה בתיכון בהרצליה והזמנתי את אייל עצמון, שאני מלמד אותו סקסופון, לספר לתלמידים את הסיפור שלו של הפוסט־טראומה. היו לי בתוכנית גם בחור שנפצע מאוד קשה בצוק איתן, היה בתרדמת כמעט חודשיים ועבר שיקום ארוך, וגם בחור נוסף שנפצע בפעילות מבצעית בלבנון. כולם נפתחים. יש אינטימיות בשיעורים, אני גם כל הזמן שואל. השיח יחד עם הנגינה מאפשרים להם להשתחרר. אנחנו גם עוסקים המון בלאלתר. אלתור נותן להם מקום נוסף לבטא את עצמם. תחושת המסוגלות - אחרי שהם מצליחים – היא נהדרת".
להקל ולהתפתח
"מוזיקה מאפשרת לאנשים לבוא לידי ביטוי באופן בלתי מילולי", אומרת יפעת גרינוולד־כהן, פסיכולוגית קלינית שמטפלת בהלומי קרב, יוזמת התוכנית ומי שמנהלת אותה לצד מיכל ארד־אברמוב. "הרבה פעמים קשה לבטא טראומה קשה במילים, היא הרבה מעבר למילים. הרבה טמון בתחושות, זה רשום בגוף. למוזיקה יש יכולת לעקוף את הנושא המילולי, ואנשים יכולים לבוא לידי ביטוי בטווח השמח וגם בטווח העצוב. מוזיקה מאפשרת מנעד רחב של רגשות".
איך זה מסייע ספציפית להלומי קרב?
"נפגעי פוסט־טראומה סובלים מסימפטומים קשים וטורדניים של פלאשבקים, סיוטי לילה, מחשבות טורדניות, אי־שקט. הטראומה שלהם נחווית בהווה ולא בעבר, והמוזיקה מהווה אפשרות להסחת דעת, מאפשרת להפליג למקומות אחרים ולקבל מנוחה מהעומס הנפשי המאוד כבד. אנחנו מאפשרים הקלה, אבל גם התפתחות. אנחנו מאמינים שכשאדם עוסק בנושא כלשהו באופן שיש בו משמעות אמיתית, אז יש פה הישג שיקומי בלתי רגיל. יש לנו צוות של מתנדבים שנמצא בקשר עם המשתתפים וקשוב לצרכים שלהם".
"חלק גדול מהשיקום זה להקשיב לצורך הספציפי של האדם. בפציעה פיזית מדברים על מתן נגישות לנכים, ואילו כאן אנחנו בעצם מייצרים נגישות נפשית להלומי קרב. אנחנו מתאימים את עצמנו ליכולת ולתנאי הלמידה שלהם, כשבתוך זה אנחנו אומרים שאדם יכול להיות מאוד סובל, אבל הוא גם יכול להתפתח ולצמוח בערוץ המוזיקלי. אנחנו מאמינים שבן אדם יכול להיות גם במצב קשה וגם לייצר תהליך התפתחות".
התוכנית ממומנת על ידי תרומות, כאשר המשתתפים משלמים דמי השתתפות עצמית סמלית. על מנת להשתתף, הם לא נדרשים להציג הפניה רשמית של משרד הביטחון, אלא של אנשי מקצוע. "רשימת ההמתנה לתוכנית שלנו היא ארוכה מאוד, ואנחנו רוצים להמשיך לגייס כספים כדי שנוכל לעזור לאנשים הללו", אומרת גרינוולד־כהן. "יש חשיבות גדולה בלעזור לאנשים הללו דווקא בהתמודדות הראשונית ולא לחכות עד סוף תהליך ההכרה. ככל שההתערבות קרובה יותר לתקופת הפציעה, ככה הפרוגנוזה תהיה טובה יותר".
האם בעקבות מקרה איציק סעידיאן קיבלתם יותר פניות?
"המקרה של איציק סעידיאן נתן ביטוי למשהו שקורה, זה לא שעכשיו יש יותר אנשים שסובלים. יש אנשים שסובלים מפוסט־טראומה כל הזמן, ויש לנו כל הזמן פניות, רק שזה לא בכותרות. הלוואי שיכולנו להגיע לכל מי שצריך".
לתרומות: היכנסו לאתר "מפתח סול - מנגנים את הטראומה"
