עבור יישובי עוטף עזה, שנת הקורונה הייתה מעין שנה של ריפוי. אומנם כמו כולם, הם נאלצו להתמודד עם החשש מתחלואה, הקשים הכלכליים, הסגרים והלמידה מרחוק, אך בכל הנוגע למצב הביטחוני, הם חוו שקט שהפך נדיר ב־20 השנים האחרונות. אלא שכל זה הסתיים בסוף השבוע האחרון.
"היה לנו קל יותר בתקופת הקורונה", מספרת ליאת עזרן מקיבוץ דורות. "אומנם הייתה מלחמה בנגיף, אבל זו הייתה מלחמה בלי להיות בממ"ד, בלי להרגיש כל רגע חרדה על החיים שלך. יכולנו לצאת מהבית ולהסתובב בלי פחד. חיים כמו שהם צריכים להיראות. אומנם לא הלכנו למשרד ולבית ספר, אבל אנחנו רגילים להישאר עם הילדים, רק הפעם בלי טילים. מבחינתנו, זה היה שדרוג. מצב חירום שהוא לא מלחמה. הרגשתי שליטה. בטילים אני לא יכולה לשלוט. הגוף היה רפוי יותר, ולא בחרדה כל הזמן".
אלא שכאמור בשישי האחרון חודשה שגרת הטילים ביישובי עוטף עזה עם מטח של 36 רקטות שנורה לעברם בלילה אחד. רק בסוף השבוע האחרון, חוותה עזרן התקף חרדה באמצע נהיגה, נאלצה לבטל תוכניות ולהתלבט שוב לגבי שגרת חיים רגילה לכאורה. "בלילה כבר החלו הלבטים אם לשלוח לבית הספר או לא", מספרת עזרן.
"גם ככה הם הפסידו המון חומר ונעדרו כל השנה. החלטתי לשלוח אותם עם המון הנחיות ואזהרות, אבל ביטלתי חוגים ותור לרופא שיניים, וכבר חזר הריטואל של ביטולי תורים שאני מחכה להם חודשים. בדרך לעבודה ביצעתי עיקוף כדי להיות פחות בתוואי החשוף, ובאמצע הצומת היה לי התקף חרדה. הייתי בטוחה שנופל עליי טיל. אין צורך בטריגר, אלו החיים בפוסט־טראומה. כל דבר מטלטל אותך".
מה חווית בהתקף?
"הדופק התגבר, כל הגוף התאבן, ניסיתי לנשום, להזכיר לעצמי שאני לא עומדת למות, ויהיה בסדר, תרגולים שאנחנו עוברים במרכז חוסן. לזה אין חיסון. פחדנו לחזור לשגרה הזו. 20 שנה אנחנו מחכים לחיסון, לפרויקטור לנגב המערבי, עם תקציב רב־משרדי ורב־מערכתי, שיסתכל במאקרו גם על האזרח וגם על העימות ויביא פתרון. זה מגיע לנו אחרי 20 שנה שאנחנו מכילים וסופגים את המצב בגופנו ובנפשנו. אסטרטגיית הסבבים וההכלה לא עובדת לטווח רחוק".
"אף על פי שיש פה תהליך מתמשך, לא קם עדיין משרד ממשלתי שעוסק בכל החיבורים כדי לפתור את הדבר הזה. כולם הבינו בקורונה מה זה אומר חוסר בשגרה, סגירת בתי ספר ומסעדות, אבל אצלנו זו השגרה כבר 20 שנה. מבחינתנו, חידוש הירי משמעותו כעת לחזור אחורה: לא לצאת ולא להתקלח בשעות מסוימות, לבטל יום הולדת אחרי שהזמנו אורחים, לבטל מפגש אצל חברים. שוב הכל חוזר. בקורונה לפחות יכולנו לשבת בגינה בלי שייפלו עלינו טילים. בגלל הירי, אנחנו כבר 20 שנה חווים למידה מרחוק, לא הולכים לעבודה, מבטלים חתונות מעכשיו לעכשיו. זה ממוטט את הרוח והנפש".
משתנה בשנייה
"הקורונה הביאה שקט, החיים נראו אחרת לגמרי, נסענו בכביש ללא חשש", מספרת גם לימור אפללו משדרות, קוסמטיקאית ותיקה, שנפגעה כלכלית בקורונה. "אם היה צריך לצאת, זה היה קל יותר, זה לא הטריד אותנו. אנחנו לא מכירים מצבים כאלה, אלא רק סבבי הסלמה. בקורונה הייתה תחושה של רווחה מסוימת. נפגעתי בעסק פגיעה קשה, אבל היה שקט נפשי כי לא חווינו לוחמה. לצד זה, היה לחץ כלכלי וחוסר ודאות כי לקחנו הלוואות וכו', אבל יחד עם זאת הצלחנו להחזיק את הראש מעל למים. קשה להחליט מה שוקל יותר: השקט הנפשי שלך או הדאגה הכלכלית, שניהם כבדים".
הסבב הנוכחי תפס את אפללו בהכנות לארוחת הערב. "זה היה מאוד מלחיץ. כשזה קורה, את נתקפת בהלה, וזה לא חולף גם אחרי 20 שנה", היא אומרת.
מה מצפה לכם להערכתך?
"אנחנו מכירים את הנוהל. יהיה סוג של הכלה, יגידו לנו להתכופף ולהמשיך כרגיל ולשחק את המשחק עד הסבב הנפיץ הבא. דורשים מאיתנו להתנהג בשגרה כשיודעים שזו לא שגרה. אי אפשר להתרגל בכל רגע נתון לשמוע את המשפט המצמרר 'צבע אדום'. הלב נקרע. ילדים בבית ספר, בגנים, את בעבודה - למי תרוצי ראשון? לצערי, אני לא רואה את הסוף, וקשה לי לראות פתרון".
קובי הרוש, רכז הביטחון של שדרות זה 20 שנה, לא מופתע נוכח ההסלמה, וגם לא התרגש מהשקט היחסי בקורונה. "הכל משתנה בשנייה, ואין לנו את הלוקסוס לעבור לאט משגרה לחירום, זה קורה בבת אחת", הוא אומר. "כשחמאס מתאמן, אנחנו יודעים, אז אנחנו לא מופתעים. אנחנו חיים ברוטינה הזו כבר 20 שנה. בקורונה היה שקט יחסי, אבל אנחנו בדריכות כל הזמן".
ההסלמה תפסה את בנו ונכדו של הרוש ברכב, כשהאב מנסה לחלץ את בנו בן ה־3 בעקבות דלת שננעלה מהלחץ, ובחוץ נשמעת התרעת "צבע אדום". למרבה המזל, הילד חולץ במהרה. “מדובר בהתמודדויות קשות", אומר הרוש. "אין דבר כזה 'אין נפגעים', גם אם הרקטה יורטה או נחתה בשטח פתוח. מישהו ספר כמה התקפי לב היו ב'צבע אדום'? כמה קשישים החליקו במקלחת? כמה ילדים נחבטו במדרגות? פעם זה נגמר בקשיש ששבר אגן, בצעירה שנפלה בדרך לממ"ד, או בחיילת שנכנסה לטראומה. תמיד יש נזק ונפגעים, והטראומה היא הנזק הגדול ביותר שיכול להיות, גרוע יותר מפגיעה פיזית".
הרוש עצמו נמצא בכלל בחופשת מחלה, אבל הוא היה הראשון להגיע לזירה בסוף השבוע, כמו בכל אירוע ירי ב־20 השנים האחרונות. "יש לי אחריות כבדה, ואני לא יכול לוותר", הוא אומר. "גם אני אדם עם רגשות ופחדים, אבל בשל כובד האחריות שיש לי על הכתפיים אני לא מרשה לגוף להתפרק".
מה חסר לכם היום בשדרות?
"רק שקט. העיר גדלה ומתפתחת בצורה מדהימה, יש הגירה חיובית לעיר. יש כאן כמעט 31 אלף תושבים. בעופרת יצוקה היינו 25 אלף. קשה להשיג פה בית, המחירים טיפסו במאות אחוזים. כתושב וכאזרח המדינה, אני רק רוצה בדיוק את השקט והביטחון שיש לאנשים בצפון ובמרכז. לא הגיוני שבמרחק 20 קילומטרים מאיתנו, אנשים חיים והולכים לים, וכאן הכל נראה אחרת. אם הייתי ראש הממשלה, היו מבחינתי שתי אפשרויות: או לתת ליחיא סינוואר (מנהיג חמאס בעזה – סב"ד) כל מה שהוא רוצה או לחלופין לחסל אותו, אבל להשאיר אותנו כברווזים במטווח במשך 20 שנה זה לא אפשרי. אנחנו בני ערובה".
למרכז החוסן בשדרות זרמו פניות רבות בעקבות התחדשות הירי. "השנה האחרונה העניקה סוג של אשליה של שקט", אומרת הילה גונן־ברזילי, מנהלת מרכז חוסן בשדרות. "כששאלנו אנשים מה הם מעדיפים - קורונה או חירום ביטחוני - הם ענו שקורונה ללא ספק. כעת הדריכות, שבמידה מסוימת הייתה נמוכה בשנה האחרונה בגלל הקורונה – חזרה".
מה היה סוג הפניות הפעם?
"אירוע כזה מחזיר אנשים לאירועים קודמים, מעורר אצלם מחדש חרדה ופחדים. בעיקר משתפים בחרדה, דפיקות לב, קשיי הירדמות, חשש מפני הבאות: האם הרקטה הזו היא רק התחלה של הסלמה?".
מרכז חוסן בשדרות הוא הגדול ביותר באזור, מונה 46 אנשי מקצוע ופועל בשיתוף עם אגף הרווחה. בתקופת הקורונה המרכז פעל כרגיל, אבל החלו לזרום אליו אוכלוסיות שונות מאשר בעבר. "הגיעו יותר בני נוער לטיפול, אוכלוסייה שלרוב פחות מגיעה", מספרת גונן־ברזילי. "הגיעו גם קשישים, שכל השנים אמרו: 'אנחנו חזקים, עברנו מלחמות ושואה', אבל הפעם הם באו לקבל טיפול. ראינו גם יותר משפחות חלשות ובסיכון שפנו עם סוגיות של אלימות במשפחה, בעלי עסקים שהתרסקו כלכלית. פעלנו לחזק אותם לקראת הסלמה אפשרית כדי שיהיו להם כלים להתמודד כשתגיע, וזה בדיוק מה שקורה עכשיו לצערנו".
“אין מדיניות”
"אני לא יכול להגיד שמשהו בקורונה הרגיע אותי", אומר איתי לביא, חבר קיבוץ רוחמה. "אני הרגשתי אותו דבר והמשכתי לעבוד בחקלאות, ובכל נקודה בדקתי איפה הממ"ד הקרוב כי בכל רגע יכולה לעוף רקטה".
ללביא יש שלוש בנות. לדבריו, בתקופת הקורונה החיים שלהן היו קלים בהרבה. השקט המתמשך, תחושת הרגיעה והסגרים עזרו בהתמודדות. "עבור מי שגר ביישוב כפרי, התקופה הזו הייתה קלה יותר", אומר לביא. "יש קהילה, ויותר עזרה הדדית ומפגשים בחוץ. אבל אנחנו לא מרגישים בטוחים. זה בא והולך. יש חודשים שהכל שקט ויש מדי פעם רקטה, וגם בקורונה זה קרה. אנחנו לא מעניינים את הדרג הפוליטי. מצפים שנתרגל ונמשיך. אבל יומיים כאלה וחוסר הביטחון חוזר, שלא לדבר בכלל על הטראומות של הילדים".
מה אתם מבקשים?
"צריך מדיניות ברורה לגבי המתרחש בעזה. עוד קצת רקטות נפלו, וכולם ממשיכים לחיות כרגיל. אם תושבי עוטף עזה היו רואים מדיניות כלשהי, היינו סופגים טילים במשך חודשים ומקבלים זאת. אם יהיו עשייה, כיוון ומדיניות, נעמוד איתנים, אבל זה שמרימים ידיים ולא עושים כלום - זה פשוט לא ייאמן".