בעקבות סיפורו של איציק סעידיאן: משפחות הלומי הקרב משתפות בחיים לצדם

"...כמו מתוך השאול
זה עולה עכשיו, כלום לא עוזר
כמו בשעת מחול
זה תופס אותך, ומסחרר
במערבולת של דממה וזעקות שותקות
של הסיוט ששוב חוזר
וזוכר..."

בשנה השנייה ב"רימון", הוטלה עליה משימה: לכתוב שיר על פחד. מיטל כתבה את "בעיניים עצומות", שבית ממנו מובא כאן. לא על הפחד שלה אלא על הפחד שלצדו היא חיה, זה שמטיל צל על חייה ומטלטל את האיש שלה. קרעי נשמה השאיר נחום לאמור־פרידמן בשטחים ובלבנון.

איציק שאלתיאל שב אבוד ממלחמת יום הכיפורים אל שוש. ידה האוחזת בו משתה אותו מסיוטי לילותיו. "להשגיח על הלום קרב", אמרה לי, "זה כמו להשגיח על תינוק". ימים לאחר פגישתנו לפני כארבע שנים מתה על משמרת אהובה.

הן דור שני להלם קרב. לא הכירו אבות כפי שאבות צריכים להיות. שירז נולדה כשש שנים לאחר המלחמה. לבשמת מלאו שלושה חודשים כשאביה מנחם מטוס יצא לפגוש גיהינום. מסיפורי המשפחה היא יודעת ששב "סגור, מבולבל, חרד מהמלחמה הבאה". מיד אחרי המלחמה פנה לטיפול, אך אז לא הבינו הרבה "והכל נעשה ליד". והמשיכו לקרוא לו למילואים וכל מעטפה חומה החזירה אל הבלהה. כשניסו לגייסו למלחמת לבנון הראשונה, סירב. אמר שאינו יכול עוד. רק 19 שנה אחרי אותו יום כיפורים התחיל לקבל טיפול.

מתי הרגשת שמשהו לא בסדר איתו?
"כל הזמן הרגשתי אבא לא מתפקד. נולדתי וגדלתי בקיבוץ טירת צבי, ראיתי אבות אחרים והיה לי למי להשוות".

לאיזה סוג אבהות בכל זאת היה מסוגל?
"אבא נוכח־נפקד. בבית בגופו אבל אני צריכה לעזור לו, לדאוג לו. לא הכרתי אבא שמייעץ, שמכיל, שמכוון".

מגדלור חייה היה אמא לבנה, "לבה" משום שהיא בעלת לב. לא רק שבעלה היה תלוי בה, היא החזיקה את הילדים ולימדה אותם לדבר על הכל.
מיכאל, אביה של שירז, היה בסיירת "שקד" ושב הביתה מפורר. כדי להרכיב מחדש את חלקיו יצא לארצות הברית. כעבור כמה שנים חזר במצב טוב יותר, הכיר את אסתר והתחתן. למראית עין התנהלו חייו "בסדר", אך שירז זוכרת קן פרוץ. אלכוהול וכאוס. אביה היה תאורן על סטים של קולנוע ורוב הזמן נעדר מהבית. כשהייתה בת 9 התגרשו הוריה. היא עברה עם אמה לזכרון יעקב והקשר עם אביה נגדע. מטקסיה בבית הספר נפקדו עיניו.

בגיל 16 הלכה עם אמא לבקר את אבא ומצאה חורבה. בדמעות שוטפות ובמילים בולמוסיות סיפר על חולות, חברים וסיירת: "לא הבנתי למה מתקשר המופע הכאוטי הזה". הקשר עם אבא שוב התאדה ושוב התחדש: "הבנתי שאם לא אהיה מחוברת אליו, לא אבין משהו על עצמי". היא הייתה בת 25 כשהשמיע לה לראשונה סיפור מאורגן.

מיטל ונחום לאמור־פרידמן הם זוג ציפורים עדינות כנף. היא מחברת שירים ומופיעה איתם. כמהה להנאות הכמעט מובנות מאליהן. לרקוד עם נחום שלה, לצאת איתו לפאב. נחום הוא איש רך דיבור. הבעתו מראה פנורמית של פנימיותו. מתעננת כשדיבורנו צולל אל אזור הקרביים. צרובים זה בעורה של זו נחום ומיטל. היא - מושפעת מ"משחקי הכס" - קראה לו "ירח וכוכבים שלי" וקעקעה על כתפה ירח וכוכבים. הוא הגיב ב"שמש חיי" והתקעקע בהתאם.

בקרב האנשים האלה המוות הוא אופציה, לא רק ברירת מחדל. כשנגמרה שג'אעייה וחדלה החווה הסינית החזירו ציוד, אך לא הזדכו על הכיליון. הם הטמינו אותו בקיטבג נפשם והביאו אותו לשדה הקרב של החיים. אם שם היה איום, כאן כיסא מפלט מהסבל, מההתעלמות, מערלות הלב. "ועם כל הקושי נחום גיבור", אומרת אשתו, "הוא שונא את המילה הזאת אבל הוא גיבור".

נחום: "ואת יודעת מה גיבורים עושים? מתים".
מיטל (פונה אליי): "למה אתה חושב שאנחנו עשר שנים יחד ורק עכשיו ילדתי? כי אני לא מוכנה להיות אם חד־הורית".
נחום: "לא אתן למיטל להיות אם חד־הורית. עכשיו יש לי עוד אור בעולם, עוגן, מפרש, משימה שאני מחויב אליה. זה מחזיק אותי מחובר למציאות".

אני כותב בזהירות. האבהות לא חוללה מהפך בנחום, אבל בטוח ששינתה אותו. חידדה את מטרות מאבקו, ברור לו למה הוא תובע את חייו במלואם, למה חשוב לו לשלוף את המושכות מידי הטראומה. "אני רגיש יותר להשפעתה עליי ועל הסובבים אותי", הודה. לאחר שהביא חיים לעולם, כואבים לו יותר החיים שלקח מהעולם: "בכיתי יותר על האנשים שהרגתי".

התגוששות משפטית מדממת הוא מנהל מול המערכת. דורש להכיר בפגיעתו מהיום שקרתה ולא מהיום שהצליח להגיש מסמכים. העובדות מקובלות על הכל. הוויכוח מתנקז לסעיפים משבשי דעת. האם מסוגל היה להגיש את המסמכים או לא: "מה, הם נפלו על הראש? מצדי שייקחו את כל האחוזים ויחזירו לי את השלווה שאני מחפש בפינצטה. יש רגעים שהוא (מעיין - מ"ח) אפילו לא מצליח להירדם לי על הידיים".

זה אמור להיות כיף.
"אז הוא צריך להרגיש אותי בוער מזעם? זה ספוג. כל מה שאני חווה - הוא חווה. בימים האחרונים הוא לא שקט, כי מיטל ואני סוערים. אני בעד לשרת את המדינה אבל לא אתן לילד שלי להיות קרבי. לי יש תמונה מגיל אפס עם הססמה: 'התגייס להגן על מולדתך' וכשאני אומר כזה דבר לילד שלי זה מראה את עומק השבר".

הוא תלמיד שנה ב' בחוג לקיימות וממשל בבינתחומי. כדי להפחית לחץ ריווח את לימודיו לארבע שנים במקום שלוש. הנשים הטובות במרכז לנגישות, הסטודנטים, המרצים - כולם עוזרים. כשנולד מעיין, לא הגיש כמה עבודות, אז הסכימו שהמבחן יהיה הגורם העיקרי בציון.

סיים לא מכבר טיפולים בתא לחץ, ממשיך בטיפולים שחושפים אותו לרעשים ועליו מוטל להביא את מוחו לידי רגיעה. הרעש הוא עדיין טריגר, וההבהובים הם אויב. ההתמודדות איתם מדקה לדקה. הם גרים בדרום הקיבוץ, ליד אותו "פשפש מדגרה". וזה אומר שחברים יכולים לצלצל בכל שעה כדי שיפתחו להם את השער. הם שכנים לג'יסר א־זרקא, וזה אומר פיצוצים וירי על בסיס יומי. לאן בדיוק יברח? כשהם במרכז, אצל הורי מיטל, הוא נטרף בנהמת העיר. חלונות רבים יש בגבעתיים, ובכל חלון אורב צלף. פעם באו למסעדה מאוד נחשבת. כשהבחינו שהעיצוב כולו מסכים נמלטו על נפשם. בצפירת יום הזיכרון הוא שם אוזניות ושוקע במשחקי מחשב, בכביש הוא חש כמו בשדה קרב, "כי חלק מהמקרים שקרו לי היו תוך כדי נסיעה, והכדורים נעצרו לי פה בשמשה, ממש לפני הפנים. וכל זה עינוי אחד גדול, אבל אני צריך להתמודד איתו".

ספרי לי על יום בחייכם.
נחום: "תחשבי על הבוקר, על הצהריים, על הערב...".
מיטל: "קודם כל הוא מעשן המון, קנאביס רפואי הוא תרופת פלא".
נחום: "מקל ההליכה שלי".
מה זאת אומרת?
"עושה את הדברים יותר נסבלים".
מיטל: "נכון, אבל יש לזה מחיר".
מה המחיר?
נחום: "הריח".
מיטל: "זה סוג של תלות. ההבדל בין נחום מעושן לנחום לא מעושן בולט".
מה?
"הלא מעושן הרבה יותר קצר, לא סבלני. הלילות קשים כללית, אבל כשהוא לא מעשן הם קשים ביותר".
נחום: "לפני השינה אני מעשן זן מאוד חזק של קנאביס כדי לעמעם את החלומות".
אתה ער?
מיטל: "הוא ישן אבל לא טוב. מזיע בכמויות. יש לילות שאחריהם אני צריכה להחליף מצעים".
נחום: "וזה אחרי ששמתי מגבת והחלפתי גופיות".
ממה הזיעה?
"מהמתח. קורה לי גם במהלך היום".
ספרו לי על תחילתו של יום.
"אם בבוקר אצטרך עזרה עם הילד, נחום בדרך כלל לא יהיה פנוי לזה. הוא קם הפוך. הוא תמיד יקום הפוך".
מה זה הפוך? עצבני?
"עצבני ולא בטוב. הוא זקוק לזמן. הוא צריך לעשן ורק אחר כך נוכל לתקשר. אבל אם אצטרך, הוא יעשה מה שצריך".
נחום: "זאת שאלה אם אני יכול לנשום תוך כדי או שאני נאבק עם זה".
אתה נאבק כדי לנשום?
"הרבה פעמים כן".

לעתים הם מדפדפים בתמונות עתיקות, מציצים אל הנער שהיה. וזה קורע את מיטל. היא הרי הכירה אותו "ככה", מבחינתה הלם הקרב הוא חלק ממנו. אבל בצילומים הישנים הוא מחייך ללא צל ועיניו מלאות אור. "ויש בתמונות האלה גם משהו שגורם לי להרגיש החמצה", כתבה בפוסט, "אם לא היה הלם קרב אולי היה בא איתי למסיבות? אולי בהופעות היה עומד בשורה הראשונה וצורח את כל מילות השיר?".

היא מופיעה לא מעט, והופעות זה רעש, וצלצולים והבזקים. לעתים הוא מתעקש לבוא, היא מנסה לשכנע אותו שלא. אין היא מסוגלת לעמוד שם על הבמה ולהיות ב־100% סטרס. לדאוג איך הוא, מה קורה איתו שם בקהל. רוב הפעמים היא יוצאת לבד. כשלמדה ב"רימון" חשבו שהיא בכלל ממציאה, שאין לה בן זוג. ממסיבת פורים אחת בקיבוץ שבה אליו בוכייה. "זוגות התנשקו ברחבה", ניסתה לרסן את הרעד בקולה, "כולם רקדו ורק אתה אף פעם לא רוקד איתי".

היא מוזיקאית. חדת ביטוי ונוקבת. "יש לי פה ג'ורה", היא מתוודה. היא נמנעת, עם זה, מלעסוק בהלומים, כי אין היא רוצה שכך יגדירו אותה. אבל בשבוע של ימי הזיכרון כתבה שיר כאשתו של, לפרויקט "דם על המים" של קציני חיל הים אוהב גבעתי ושני סופר.
לקראת שקיעה פקעה סבלנותו של מעיין ואמא שוב הצמידה אותו לגבה. טיילנו בשבילים, ונחום הראה לי את פרחי הבר שחזרו לצמוח במעגן מיכאל. לא דילג על הפרגים, הצביע על שני זני התורמוס, וגם את האפון הקיפח לא קיפח. האוויר היה מלא ציוצים, ונחום הסביר שהדרור והירגזי משמיעים קול. כשנשא עיניים לצמרת האלון, לחשה מיטל: "לזה אני קוראת תאב חיים".

בליל קיץ מיוזע בגני התערוכה התחיל סיפור האהבה של איציק ושוש. היא הייתה עם חברות וכשראתה אותו אמרה להן: "הבחור הזה הולך להיות בעלי". הם ניהלו רומן נעורים לפי כללי הסיקסטיז: יד ביד על החוף, נשיקות חטופות במחשכי הקולנוע. במלחמת יום הכיפורים הייתה שוש פקידה בלשכת הרמטכ"ל, ואיציק חובש צמוד למ"פ הצנחנים עמנואל (מנו) בן ישי. בוקר אחד, עמוק במלחמת יום הכיפורים, אמר לו מפקדו: "היום אתה לא איתי, תן גם לחובש האחר להריח קרב". באותו יום, במרדף אחר קומנדו מצרי באזור אבו רודס, נהרג סרן בן ישי. איציק לקח הכל על עצמו: לו היה לצדו, היה נשאר בחיים.

אין אדם שאינו בר שיקום

דני קלע, פסיכולוג קליני המלווה עשרות שנים לוחמים ובני משפחותיהם,
מפרט מהי פוסט־טראומה וקובע: ניתן להושיט יד לעזרה

אנשים הסובלים מפוסט־טראומה מתמודדים יום־יום עם השלכות הפגיעה שחוו. בעקבות הטראומה חל שינוי מהותי באופן שבו הם תופסים את עצמם או את סביבתם. במקרים רבים מתעוררת אצלם תחושה של חוסר אונים, אימה, זעם ובדידות.

הטראומה גורמת לעתים לתגובות רגשיות מועצמות, לרגישות מוגברת לריחות מסוימים, למראות, לקולות או לרעשים. כל אחד מאלה יכול להוות טריגר לתגובה רגשית חסרת פרופורציה לאירוע ואשר אינה מובנת לבני המשפחה ולסביבה (התפרצויות זעם, פלאשבקים, סיוטי לילה).

לדוגמה, משפחה של אדם פוסט־טראומטי אשר חוגגת יום הולדת לבנם הקטן מזמינה למסיבה את חבריו הקטנים. אלו צועקים ומשתוללים (כי זה מה שילדים עושים), והצעקות מחזירות את האב לזעקות הפצועים בקרב ומעוררות אצלו חרדות ותגובה לא פרופורציונלית. כתוצאה מכך הוא עלול להתפרץ בזעם, להתנתק או לדרוש שהמסיבה תופסק. עבור המשפחה האירוע השמח יכול כך להפוך באחת לאירוע עצוב.

כאשר תופעות אלו חוזרות על עצמן במשך שנים, הן יוצרות קשיים אצל המתמודדים אשר צוברים כישלונות בניהול החיים השוטף. הם מפתחים דימוי שלילי לגבי עצמם, חווים אכזבה מבני משפחתם הקרובה אשר בעיניהם, אינם מבינים אותם ואינם מסייעים להם להתמודד. עם השנים כל המשפחה עלולה להיכנס ל"מעגל קסמים שלילי" של כישלון בהתמודדות עם התופעות הפוסט־טראומטיות: מתעוררות תחושות תסכול, חוסר סבלנות, רגשות אשם וחוסר תקווה. בני המשפחה מפתחים דפוסים של "הליכה על ביצים" כדי לא להפר את שיווי המשקל העדין ומאמצים דרך חיים של דריכות קיומית וחשש מפני מה שעלול לקרות ברגע הבא.

בני המשפחה עלולים גם הם להיפגע: לפתח נוקשות וחוסר יכולת להירגע, להרפות וליהנות. הם יתקשו לנהל את חייהם באופן משוחרר מהסיטואציה המשפחתית. במקרים רבים משפחות ייטו להתרחק ולהסתגר מסביבתם הקרובה ובכך תימנע גם האפשרות לקבל תמיכה משפחתית, חברית וקהילתית שיכולה הייתה לסייע להם מאוד.

עם זאת, חשוב לזכור: אין אדם שאינו בר שיקום. האתגר של גורמי הטיפול הוא להתאים את הטיפול הנכון לכל אדם ולכל משפחה. לתת מענה גמיש והוליסטי ולעשות כל מאמץ למצוא את כל האפשרויות על מנת לשפר את איכות החיים של כל אדם ומשפחתו כפי יכולתם.

הכותב הוא פסיכולוג קליני, יועץ ארגוני, מומחה במצבי לחץ ומשבר ובעל ניסיון של עשרות שנים בטיפול בלוחמים ובמשפחותיהם.