29.6, יום שלישי
בשעה חמש וחצי בבוקר נחתנו במיאמי בטיסה - ג'ינו, צברי, מדמוני, אורי ישפה ואני. בשדה במיאמי חיכו לנו שני רכבים שלקחו אותנו ישר למלון. עלינו על מדי ב'. גולן ואדרי, מפקדי המשלחת, תדרכו אותנו ויצאנו לאתר אשר נמצא במרחק חמש דקות נסיעה מהמלון. בדרך לאתר, ברדיוס ארוך מאוד, היו כבר חסימות של המשטרה: אין כניסה לאף אחד שלא מורשה, כולל לתושבים שגרים בסמוך ושפינו את עצמם.
כשטסנו, היו לי חששות שאני הכי צעיר ואין לי ניסיון כמו לרוב חברי המשלחת, אך מפקד המשלחת, גולן, מיד אמר כשהגענו: אין דרגות במשלחת.
הגענו לאתר, ציוותו אותנו לאחד הצוותים האמריקאיים (Task Force 1) ולמחלצים והתחלנו לעבוד. אחרי שעה של עבודה אינטנסיבית, צוות מקביל אלינו מצא גופה. פינו אותה מאחורי האתר, שם נמצא סוג של אגף נפגעים וחללים לזיהוי הגופות. לא אשכח את החוויה המצמררת כשאיתרו את הגופה.
המשכנו לעבוד עוד שעתיים וחצי במקום הגבוה ביותר באתר (קומה 10 מתוך 12 בכל הבניין). לפתע שמענו שריקות וסירנות, הודיעו על סופת ברקים ופינו את כולנו מהאתר עד שיירגע.
אחרי שנגמר, עלינו חזרה. בשעה 17:00, גולן, מפקד המשלחת, כינס את כולם למטה לתדריך וחילק את הכוח לשתי משמרות, יום ולילה - כל אחת 12 שעות. שובצתי במשמרת לילה עם ג'ינו, אבי שגיא, ניסים נשיא ועוד קצין ביטחון מפלורידה שמתנדב איתנו. בשעה 23:00 הרכבים כבר חיכו לנו למטה למשמרת לילה שהתחילה בחצות.
30.6, יום רביעי
לקח המון זמן לעלות לאתר כי יש בשעה הזאת חילוף בין המשמרות של הכבאים האמריקאים. הגענו רק באחת וחצי לאתר והתחלנו בעבודה של ייצור חורים בפלטות בטון עם כלי שבירה. עבדנו עד 11 בבוקר ברצף.
היה רגע שלא אשכח במהלך אותה משמרת. בשעה 07:31 גולן מתקשר לג'ינו ואומר לו: "בואו דחוף, מצאתי גופה". ג׳ינו ואני רצים לצד השני של האתר ורואים המון אנשים עומדים מסביב לבור של שפוכת (בטון מפורק). הורדנו את הווסטים השחורים עם כל הציוד, קיבלנו תדריך מגולן וחילצנו את הגופה בעדינות. אחרי שהגופה פונתה כל האתר עצר בבת אחת את העבודה והקדיש דקת דומייה.
משם המשכנו בעבודה, בעיקר בפינוי שפוכת בדליים וסימון לצמ"ה (צוות עם כלים מכנים הנדסיים) שהתחיל לקלף את האתר. עכשיו אנחנו מסיימים משמרת. נחזור בחצות.
היום האלוף מגיע לביקור, ומחר נשיא ארצות הברית אמור להגיע לאתר. בהתחלה הצוותים האמריקאים לא כל כך הבינו את שיטת העבודה שלנו, אבל לאט־לאט שיתוף הפעולה איתם התחזק, הם ראו איך אנחנו עובדים והתרשמו מההבנה והידע שלנו בניתוח מבנה האתר וכיווני איתור.
גולן מקבל את ההחלטות באתר יחד עם האמריקאים ומשתתף בהחלטות איפה חופרים ואיפה מחפשים. כרגע יש צפי לעוד 80־85 לכודים באתר, ויש נקודות שעדיין אי אפשר להגיע אליהן מבחינה הנדסית כיוון שיש חשש לקריסה נוספת.
חזרנו מהאתר למלון - מקלחת, אוכל וישר למיטה. נרדמתי באזור ארבע אחרי הצהריים. קמתי אחרי שלוש וחצי שעות לבדוק את הפלאפון, ראיתי הודעה בקבוצה מגולן שיש סיכום יום בעשר בערב. בשעה עשר וחצי התחלנו סיכום יומי של כל המשלחת בראשות גולן ואדרי. עלו המון לקחים ודיברנו על ההתנהלות שלנו ומה הלאה.
1.7, יום חמישי
המשמרת שלי חברה ל־Task Force 1 ולמחלצים שלהם בשעה חצות ורבע, ועלינו לאתר לחלץ ביחד. בהתחלה הכרנו את האתר ומוקדי העבודה על ידי ערכות תאורה. לאחר מכן הכוונו צמ"ה והסתכלנו על הניבלר (אחד מהכלים) שמקלף את האתר לראות אם יש ממצאים או אם צריך לחפור בידיים בצורה יותר עדינה.
בשעה אחת וחצי הורידו את כולם מהאתר בטענה שהקולטנים זיהו תזוזה ורעשים במבנה שעדיין עומד, ויש סכנה שהוא יקרוס. התמקמנו במתחם הלוגיסטי המטורף שהקימו פה, יש צוותים שלמים שמחדשים את האוכל, השתייה והשירותים.
כריס, המפקד האחראי על המשמרת (בחור בן 54 שמפקד על כל האופרציה של כל הצוותים האמריקאים), הגיע לשבת איתנו. דיברנו איתו על השוני באופן העבודה ובמנטליות בין הישראלים לאמריקאים, סיפרנו על טכניקות חילוץ, תורות לחימה ועל ההבדלים המשמעותיים, ולצדם הרצון לסייע באירוע הנורא הזה.
בשעה חמש וחצי ניתנה הנחיה לכל הצוותים ללכת לישון כדי לא לבזבז את הזמן. השארנו נציגות מהמשלחת באתר וחזרנו למלון. בבוקר הנשיא ביידן הגיע להיפגש עם המשפחות ולראות את האתר. כל הכבישים נחסמו, ויש הד תקשורתי מטורף. אנחנו עדיין מחכים לאישור לעלות לאתר ולהמשיך לעבוד.
2.7, יום שישי
העבודות על האתר התחדשו. האמריקאים קבעו מעין גבולות גזרה שאסור לעבור מחשש שהמבנה יקרוס. הגענו כבר בעשר וחצי בלילה הקודם לאתר כדי לעשות סיכום של כל המשלחת.
כשראיתי את האתר, הבנתי שהוא מאוד הצטמצם מבחינת נפח כי הצמ"ה כל הזמן מקלף אותו. עיקר העבודה שלנו הוא להבין בעזרת המהנדסים וקצין האוכלוסייה איפה בדיוק לחפור כדי לא לעבוד סתם. הצגנו לאמריקאים את אג"מים, אפליקציה חכמה המדמה את האתר לפי פילוח שכבות ונותנת את המידע מי בדיוק קבור ואיפה.
העבודה המשיכה, התחלנו משמרת בחצות. בדיוק כשעלינו האמריקאים הוציאו את גופת גרושתו של אחד הכבאים האמריקאים. כולם הסתדרו בשני טורים ועמדו דקת דומייה. חיבקנו וניחמנו את הכבאי. אבי, מפקד החוליה שלי, עשה חפיפה עם המשמרת שעבדה, עשה לנו תדריך תיאום ציפיות והתחלנו לעבוד על האתר. אחרי שעה של עבודה מצאנו רגל מבצבצת מתחת לאחד הבלוקים, וכל המשמרת עבדה רק על הלכוד שם, בערך שמונה שעות.
אחרי חמש שעות גילינו שיש שם שני לכודים אחד על השני - זוג שישן במיטה מחובק. באזור השעה חמש בבוקר התחיל גשם חזק מאוד שהוריד את כולם מהאתר, ובשש וחצי חזרנו לעבוד על הלכודים. בשעה 08:40 הצלחנו להוציא אותם. בהמשך מישהי באה אליי עם תמונה של הכלבה שלה, זעקה והתחננה: "תמצאו את הכלב שלי". באותו הרגע לא יכולתי שלא לחשוב על שנדי, הכלבה שלי.
ברגע אחר, אחרי שהתכנסנו כל המשלחת, התקרב לעברנו מישהו צעיר, נראה קצת שיכור או לא בהיר לחלוטין, והזמין אותנו למסיבה, הבטיח שיארגן מוזיקה, שתייה ואוכל לכל חברי המשלחת, ובסוף הוא עצר ואז אמר: "רק תביאו את ההורים שלי איתכם". זה היה מצמרר, רגע כזה שאתה לא יודע מה לעשות עם עצמך.
חזרנו למלון באמצע המשמרת לעשות בדיקת קורונה וסיכמנו את המשמרת. בשישי בערב קיימנו תפילת ערב שבת עם המשפחות השכולות במרכז המשפחות, מחזה שאני לא אשכח לעולם. כולם מתפללים ובוכים, אווירה מאוד כבדה. גולן דיבר עם המשפחות ונאם מאוד יפה. נסענו לאתר לאכול שם ארוחת שישי. אכלנו עם חבר'ה מארגון הצלה וארגון חירום יהודי במיאמי שנותן עזרה ראשונה. עשינו סיכום באווירה טובה עם צחוקים וחוויות של כל המשלחת.
מרכז המשפחות היה מאוד משמעותי עבורי וחיבר אותי למשימה, למטרה, לעשות כל שביכולתי. היה לי קשה לראות אותם מקבלים את הבשורות על מצבם של הקרובים להם ביותר.
3.7, יום שבת
המשמרת הזו, כקודמותיה, התמקדה באיתור ובקילוף האתר. הגיעו עוד צוותים מווירג'יניה ואינדיאנה. הוצאתי מההריסות תליון מזהב שכתוב עליו "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". חשבתי על הבית שלי, על בית הכנסת, על הישיבה. זה משפט שנמצא בכל מקום שקרוב אליי ופתאום למצוא אותו תחת ההריסות זה רגע שנחקק אצלי ונתן משמעות עמוקה וחדשה למשפט כל כך מוכר ושגרתי.
בשעה תשע וחצי בבוקר הורידו את כולם מהאתר, כיוון שהחליטו להחדיר חומר נפץ לבניין שעוד עומד כדי להקריס אותו על מנת שתהיה אפשרות לעבוד על החלקים שעוד לא עבדו בהם, מחשש ששאר המבנה יקרוס. יצאה שבת, הבדלה, וסיכום. עד ההקרסה של המבנה לא יהיו עבודות.
4.7, יום ראשון
עכשיו המשלחת מתרכזת בתוצרים שהיו ובהעברת המקל בצורה הטובה ביותר לאמריקאים. לאחר הקרסת המבנה תחודש העבודה. נעשה משמרת אחרונה של לילה לבן, ובבוקר יום שני נתארגן זריז ונטוס חזרה לישראל. בלילה האחרון דיברנו עם הצוותים האמריקאים, גולן נאם, ורב הקהילה היהודית הגיע לחלק ולהקריא תהילים.
היה טקס, החלפנו סמלים. אנחנו הבאנו להם מדליות וסיכה של דגלי ארצות הברית וישראל. הם הביאו לנו סיכה של יחידת הכבאות שלהם, פאטצ'ים, מדליות וכובעים. הצטלמנו וזה היה רגע מאוד סמלי, כיוון שהתאריך היה 4 ביולי, יום העצמאות של ארצות הברית, יום שאמור להיות שמח ומאושר לכל האזרחים. הפעם הרגשתי שהאווירה הייתה שונה, עצובה ומתוחה.
עלינו לחדרים, ובמקביל התחדשו העבודות על האתר. חלק מאיתנו חזרו לאתר להמשיך בעבודות החילוץ. הלכתי לישון בתחושת סיפוק, גאווה. שישה ימים שכל התפיסה משתנה. הפרופורציה לחיים, התפקיד בצבא, מעין ניעור שאתה מבין ששום דבר לא צפוי.
5.7, שני
יצאנו לשדה, עלינו על טיסה ישירה ונחתנו בארץ. גדוד קדם, הגדוד שלי, פרש לנו ארוחת בוקר נהדרת בשדה, התחבקנו כל הקבוצה, אנשים מדהימים שזכיתי להכיר לעומק ולחוות איתם רגעים מורכבים, בלתי נשכחים ולא במובן הקלישאתי.
חברי המשלחת הפכו למשפחה שלי בימים האלו. ברגעים הקשים שיתפתי אותם בתחושות, בחוויות, היה מרגש וקשה, מלכד וחווייתי. ידענו גם להתפרק וגם להתגלגל מצחוק ביחד.
התקשרתי כל יום הביתה ולא תיארתי להם את מה שראיתי. בעיקר סיפרתי שדואגים לנו, על ערן ומעוז מעמותת "ידידים" ועל כל חברי המשלחת.
"חוויה מצמררת": משתתף במשלחת הישראלית למיאמי חושף את יומניו האישיים מהמסע
סגן אריאל הולנדר, מפקד סיירת אלון בחטיבת החילוץ של פיקוד העורף, חושף קטעים מהיומן אותו כתב במהלך ששת ימי עבודות החילוץ בהריסות הבניין שקרס במיאמי
