"על קברו של דניאל כבר יש את הברקוד, וזה מרגש אותי ברמה שאי אפשר להסביר"

יותר משבע שנים חלפו מאז שסמל ראשון דניאל פומרנץ נהרג במהלך הקרב הקשה של חטיבת גולני בסג’עייה שבעזה ב־20 ביולי 2014 בזמן מבצע “צוק איתן”. אמו של דניאל, אל”מ (במיל’) ורדה פומרנץ, ראש מחלקת נפגעים לשעבר של צה”ל, שבמשך שנים רבות הייתה זו שהודיעה למשפחות את הנורא מכל, מספרת כי חשה בבטנה שיום יבוא והיא עצמה תקבל את הבשורה המרה מכל.

“זה נשמע הזוי ומטורף”, היא אומרת כעת, “אבל כל חיי ידעתי שיבוא יום, וגם על דלתי יתדפקו מבשרי הרעות. מי שעסק באובדן, בשכול, במוות ובכאב שואל את עצמו: למה שדווקא לי יהיה מזל שלי זה לא יקרה?”.

התפקיד הכין אותך באופן כלשהו למה שצפוי לך כאם שכולה?
“למרות תפקידי ידעתי שאני לא יודעת כלום, כי עד שאת לא אם שכולה בעצמך וחווה זאת על בשרך, את לא באמת מבינה. לא שחלילה פיללתי לחוות זאת כדי להבין, אבל הקשר עם המשפחות והטיפול בנפגעים היו שליחות חיי, וכשהפכתי לאם שכולה, דניאל, בנפילתו, ‘החזיר’ אותי לתפקיד. ברגע שהוא נהרג, עמותת גולני קראה לי לדגל, והתמניתי ליו”ר ועדת ההנצחה של העמותה והידוק הקשר עם המשפחות”.

איך השתנתה הפרספקטיבה שלך?
“כשהפכתי בעצמי לאם שכולה, אז הדברים קיבלו חידוד. במסגרת תפקידי נהגתי להגיע דרך קבע לטקסי הנצחה וזיכרון באתר ההנצחה, אבל כשהגעתי בפעם הראשונה כאם שכולה, הבנתי שסוגיית ההנצחה איננה מספקת למשפחות. בכל הנוגע להנצחה - תמיד יש תחושה שלא עשינו טוב, שלא עשינו מספיק".

"כרגע, מלבד אתר של משרד הביטחון שבו יש הנצחה כתובה ומצומצמת יחסית, רוב ההנצחה של חלק מהחללים היא בספרים דהויים. מי יזכור אותם? מי ידע? מה יהיה כשלא נהיה? אני לא צריכה לספר לך מה זה לראות את הילד מגיל קטן בקטעי וידיאו משפחתיים רץ, צוחק וחי, לעומת לדפדף בספר או לקרוא עליו בטקסט באתר. בכל הנוגע להנצחה, הקדמה והטכנולוגיה הפכו למשהו בעל חשיבות משמעותית, ובעשורים האחרונים גם נגיש”.

התובנה הזו גרמה לפומרנץ, בשם עמותת גולני, לפצוח בקמפיין גיוס המונים לצורך פיתוח ההנצחה והמורשת של חללי גולני. במסגרתו על כל קבר של חלל גולני – ובהמשך בתקווה על כל קברי חללי צה”ל - יהיה ברקוד שניתן לסרוק בעזרת המכשיר הנייד, ובאמצעותו להיכנס לאתר זיכרון ייעודי לאותו חלל, שבו יהיו קטעי וידיאו שלו, תמונות, סיפורים ופרטים עליו.

“זו מצבה חיה לאותם חללים”, היא אומרת. “כבר הפעלנו את הפיילוט הראשוני של היוזמה עם כמה משפחות. כך נוצר מסמך אישי מרגש של אותו חלל ושל המורשת שהוא השאיר. על קברו של דניאל יש את הברקוד כבר, וזה משהו שמרגש אותי ברמה שאי אפשר להסביר במילים. זה דבר כל כך פשוט לעשות, שזה משגע אותי איך עד כה זה לא קרה. לשמחתי, עמותת גולני נתנה לנו, המשפחות השכולות, את הזכות לכך”.

היוזמה נבטה במוחה לפני כשלוש שנים, עת נתקלה לראשונה בהנצחת בנה בספר עם ברקוד. “אני לא אשת טכנולוגיה, אבל כשראיתי באמצעות ברקוד סרטון של דניאל שלי בגיל שנתיים, הבנתי שזה הפתרון”, היא אומרת. “זו דרך להנצחת החללים בכך שיישאר משהו מאורם ומדרכם”.

בכספים שיגויסו בקמפיין (תרומות באתר העמותה), יעבור גם אתר ההנצחה והמורשת הקיים כיום מתיחת פנים דרמטית. "אתר ההנצחה והמורשת שקיים כיום ממוקם בתוך בונקר מתחת לאדמה, בחושך מוחלט", היא אומרת. "המטרה שלנו היא להוציא את האתר מהקרקעית לשטח המשתרע על פני 60 דונמים וליצור היכל הנצחה חדש, מואר ומפואר לחללינו".

מנגנון הכחשה

פומרנץ שימשה במהלך מלחמת יום הכיפורים כקצינה בחטיבת גולני. “עד אותה נקודה לא היה תפקיד של קציני נפגעים, אלא שלחו את הקצינות, כמוני, לבתי משפחות שיקיריהן נפלו בקרב, נפגעו או נעדרו, כדי לדבר איתן ולהרגיע אותן ולעזור להן”, היא מספרת. “בסוף 1975, כלקח ממלחמת יום הכיפורים, הוחלט שצריך להקים מסגרת שתדע להתמודד עם אלפי ההרוגים שהיו לנו”.

אחרי המלחמה מילאה כמה תפקידים עד שהוצע לה בשנת 1978 לשרת במחלקת הנפגעים. “יותר משבחרתי בתפקיד – התפקיד בחר בי”, היא אומרת. “זו הפכה להיות השליחות הכי משמעותית בחיי - הטיפול במשפחות, בפצועים, בשבויים, בנעדרים”.

מה גרם לך להתעסק בנושא כה קשה?
“זה עולם ומלואו. זה שואב אותך. אחרי שאתה נכנס לזה, אתה כבר לא יכול לעשות שום דבר אחר. נכנסתי לתפקיד בלי לדעת מה זה, ולאט־לאט כתבנו, כל החברים במחלקה, את התורה הזו, התמודדנו עם מלחמת שלום הגליל והקמנו את המחלקה”.

ב־1982 הייתה פומרנץ מהפעילות הבולטות להקמת אתר ההנצחה לזכרם של חללי חטיבת גולני ומוזיאון מורשת הקרב של החטיבה. “מתוקף העיסוק שלי בתחום הנפגעים, למדתי מהמשפחות השכולות כמה ההנצחה היא הדבר שהן מרגישות שהוא חובה עבורן, וזה מה שמחזיק אותן”, היא מספרת. “גם מעסיקה אותן המחשבה: מה יקרה כשהן לא יהיו, ולא יהיה מי שינציח? לשם כך הוקם האתר הזה”.

בנה דניאל, שנהרג באסון הנגמ"ש, כאשר הנגמ”ש שלו נפגע פגיעה ישירה מטיל אויב, היה בן 21 בנופלו. יחד עמו נהרגו סמ”ר אורן־שמחה נח, סמ”ר שחר תעשה, סמל בן וענונו, סמל מקס־דונלד שטיינברג, סמל שון מונדשיין וסמ”ר אורון שאול, שהוכר כחלל צה”ל שמקום קבורתו לא נודע.
פומרנץ נקבר ביישוב מגוריו כפר אז"ר, והוריו פנו לרשויות בבקשה להכשיר בית עלמין מסביב, אך בשל התנגדויות תושבי הסביבה, ובתום מאבק משפטי, נקבע כי הקבר יישאר, אבל לא יוקם בית עלמין בשטח.

איך הרגשת כשדניאל בחר להתגייס לגולני?
“מסובך מאוד לענות על זה. כל חיי לא עשיתי פרוטקציה, אבל דניאל, צעיר בניי, שנולד אחרי שהשתחררתי מהצבא, היה בלתי נשלט. הוא היה עקשן ואי אפשר היה לעמוד מול המוטיבציה והרצון והקסם שלו. כשהוא קיבל צו גיוס לשריון, הוא החליט שהוא לא הולך לשום מקום אחר מלבד גולני, אז לא עמדתי מול העקשנות שלו וסידרתי לו להתגייס לגולני. המוטו של דניאל היה ‘הכל אפשרי’ ו’הכל דבש’. הוא התגייס בגאווה לגולני כחייל מאושר ושמח ונפל כזה”.

איך התמודדת עם השכול?
“זה לא הפך אותי לאמא יותר היסטרית, אלא להפך. אני יכולה להגיד לך שהקלישאה ‘הזמן עושה את שלו’ אינה אמיתית. אנשים מחפשים את הדרך להתמודד עם האבל, יש כאלה שבורחים, יש כאלה שמדחיקים, יש כאלה שבוחרים תחום שהם מסייעים בו לאחרים. מה שכן מאפיין הוא הרצון של משפחות שיופק לקח מהאסון הנורא שקרה להן, ובעקבות האובדן שלהן שיימנעו האסונות הבאים. אני לא מרגישה שהזמן עושה את שלו, ההפך הוא הנכון. רובנו ממשיכים לחיות עם האבל. הוא לא משתנה".

"בהקשר לזה אספר שבמסגרת השירות הצבאי שלי, אחד התפקידים שלקחתי על עצמי היה למנוע תאונות אימונים בצה”ל. אחת הנשים שפעלו לצדי הייתה נעמי אונגר, אם ששכלה את בנה בתאונה צבאית והוציאה את הספר ‘לעצור את הכדור’. בספר נעמי תיארה איך אני אומרת למפקדים: ‘תעצמו עיניים ותחשבו על התאונה הזו. אם כשאתם עוצמים עיניים ומדמיינים חלילה שהתאונה הזו הייתה יכולה לקרות לילד שלכם – אז יש לנו על מה לדבר’. אם לא, אז כנראה שהם במנגנון הכחשה מצוין”.

אהבת חינם

לאורך השיחה פומרנץ ממעטת להשתמש במילה “אני” כשמדובר בפעילותה למען הנפגעים, המשפחות השכולות והנצחת החללים. “אני לא רלוונטית פה”, היא אומרת. “הקול שלי זהה לקולן של המשפחות מתוך מטרה אחת משותפת לכולנו, והיא להנציח את יקירינו. ללא תמיכת עמותת גולני ובעיקר תמיכת המשפחות, כלום לא היה קורה. כולנו משפחה אחת גדולה”.

בט”ו בשבט האחרון קיימה העמותה פרויקט בשם “מעגלי שיח – נטועים ברוח, נוטעים תקווה”. “במסגרת אחד המעגלים אספתי משפחות שכולות מנסיבות נפילה שונות ותקופות שונות כדי ליצור שיח מגוון ורחב יריעה”, היא מתארת. “אז הבנתי כמה הנצחת יקירינו היא קודש הקודשים בשבילנו".