ספר חדש קובע: ״בגין לא הולך שולל והבין היטב את המטרות”

ביום שרבי ירדה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לתעלת סואץ. לטיסתה חזרה הצטרף אלוף פיקוד דרום אריאל שרון. ה"סופר פרלון" לא היה ממוזג, והנבחרים היו שפוכים על מושביהם, קרובים להתעלפות. "תסתכלו אחורה על החבר'ה האלה", שרבב שרון את רעמתו הכסופה אל הקוקפיט, "כולם חצי מתים, והם שצריכים לקבל החלטות". יעברו כמעט 50 שנה וטייס המסוק יכתוב את "1982, לבנון הדרך למלחמה". גיבוריו הם אותו אלוף פיקוד ואחד מחברי הוועדה שהיה לראש ממשלה. "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו" (עמוס ג, ג), הוא האפיגרף שבחר ד"ר יגאל קיפניס לספרו.

האם התכוונת רק למנחם בגין ולשרון?
"את ההחלטות החורצות גורל מיליונים מקבלים תמיד מעטים מאוד. הסוגיה הזאת עניינה אותי גם במחקריי הקודמים. במהלך הכתיבה הנחתה אותי כותרת זמנית לספר 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו'. מטבע הדברים בגין ושרון הם הזוג המרכזי, אבל אפשר למצוא גם זוגות אחרים".

כמו מי?
"כמו בשיר ג'ומאייל ומנחם בגין, או בשיר ושרון, או שרון ורפאל איתן, רפול".

הנגיעה של קיפניס בלבנון התחילה מאז דרך אש"ף בדרומה. כשפרצה המלחמה, המשיך להנחית שם כוחות, לפנות פצועים ולהוביל אספקה. כשמטעני הצד התחילו לעשות שמות בשיירות, הטיסו היסעורים חיילים לסופי שבוע וחזרה. "קו מז'ינו", כונתה הפעילות הזאת (כשם מערך הביצורים הצרפתי שקרס לפני הנאצים - מ"ח). בעסקת ג'יבריל פינה מחבלים ששוחררו ממחנה אנצאר. בליל הגלשונים חשף זרקור מסוקו את המחבל שהסתתר ליד מנחת "גיבור" בקריית שמונה. הוא טס ללבנון למוצבי דלעת והבופור. באותה עת בנו בכורו היה חייל בפלחה"ן נח"ל ושירת במוצבים האלה שהיו החמים ביותר בגזרה. "זה הקשר שלי עם לבנון, לא דרמטי אבל רציף", הוא מסביר.

הקשר הלבנוני חלחל לכתיבה?
"בטח לא במודע, לדעתי גם לא בלא מודע אלא בעיקר כאזרח המדינה שחווה את האירועים. בטיסתי הראשונה במלחמה הגעתי לשפך האוולי, שזה מעבר ל־40 הקילומטרים המדוברים. אבל לא התייחסתי לזה כהולכת שולל אלא כערפול המידע בעת מלחמה".

הוא נולד לפני 72 שנה בחיפה. חקלאי והיסטוריון, חקלאי ולוחם. לאחר תואר ראשון בהנדסה עבר למעלה גמלא שבגולן. הוא מתפרנס ממטעי המנגו שלו ומגידול הודים. את הימים שהתפנו לאחר שחדל לטוס במילואים לפני 23 שנה גדש בלימודי ארץ ישראל. עשה דוקטורט וספרו הראשון עסק בהתיישבות בגולן לפני 67' ואחריה. במהלך המחקר נחשף לערוצים החשאיים שניהל הנרי קיסינג'ר עם גולדה מאיר ואנואר סאדאת לפני מלחמת יום הכיפורים. "זה היה מסעיר", הוא מתוודה, "אבל גם מקומם". בעיקר סירובה של גולדה מאיר להפצרות קיסינג'ר לקבל את המתווה שהציע על בסיס יוזמת השלום של סאדאת ולקיים עם מצרים משא ומתן לשלום בטרם תפרוץ מלחמה. לאחר שהתפרסם ספרו השני, "1973, הדרך למלחמה", עלה הרעיון להתחקות על הדרך למלחמת לבנון הראשונה.|

אבל לפני שיצא לדרך, שאל את אהוד יערי, שחיבר עם זאב שיף את "מלחמת שולל", "האם יש מקום להעמיק את המחקר 40 שנה אחרי?". יערי השיב נחרצות: "יש ועוד איך". קיפניס צירף אליו את אורי נאמן, שהיה ראש אגף המחקר במוסד, ופתח במסע של תשע שנים.

הוא חרש ארכיונים ותחילה מצא תיעוד דל בתוכנו. למזלו, מחבר הספר על פיליפ חביב, שגרירו של הנשיא רונלד רייגן למזרח התיכון, העמיד לרשותו תיעוד ממוקד שעדיין לא היה בארכיונים. בהמשך נחשף התיעוד החשוב, זה שבארכיון הנשיא רייגן בלוס אנג'לס וזה שבישראל בארכיון המדינה. ספרו המקיף של שמעון גולן היה בסיס מצוין לתיעוד הצה"לי. רישומי הנוצרים בלבנון הרחיבו את בסיס המידע למחקר. תיעוד אישי בזמן אמת שכתב דוד עברי, אז מפקד חיל האוויר, "ובניגוד לרבים ידע לומר: 'אני לא זוכר' כשלא זכר", אמרו את דברם. עם כל זאת נותר ספרם של יערי ושיף מקור מידע חשוב ואמין.

כמו בספרו על הדרך למלחמת יום הכיפורים, גם כאן מבקש קיפניס לפרוש לקוראיו את מניפת העובדות וממעט לדון בהן, מצפה שהקוראים ידונו ויסיקו. התוצאה מרשימה. "1982, לבנון הדרך למלחמה" (הוצאת דביר, עורכת: יעל נעמני) הוא ספר מעורר אמון, שופע התרחשויות, מעדכן נרטיב ששועט בשדותינו כבר 40 שנה: לא פותה, לא רומה ולא נגרר. למנחם בגין היה מקום מרכזי בקבלת ההחלטות בדרך אל המלחמה ובמהלכה.

שרון לא עבד עליו?
"הנרטיב היה ששרון הוליך שולל את בגין ואת הממשלה. זאת לא הייתה רק כותרת הספר של שיף ויערי. הקביעה גם קיבלה גושפנקה משפטית כשעוזי בנזימן מ'הארץ' פרסם אותה, ושרון, שתבע אותו על הוצאת דיבה, הפסיד במשפט. אבל האמת ההיסטורית הרבה יותר מורכבת".
מה האמת ההיסטורית?

"המלחמה הייתה פרי המטרות של בגין. הוא פעל לאפשר ליישמן. שרון עשה זאת במישור הצבאי, בגין גיבה אותו ועשה זאת במישור הפוליטי בארץ והמדיני מול הממשל האמריקאי. זו לא בהכרח הטחת אשמה, אבל בגין היה אדם בעל אידיאולוגיה מאוד מובנית".

משנתו הייתה סדורה?
"לא רק סדורה, הוא גם ידע איך להעמיד אותה. המדיניות של בגין הייתה בנויה על האידיאולוגיה שלו. מטרות המלחמה נבעו ממנה וכדאי להציג אותן".

השמדת התשתית הצבאית של אש"ף נועדה להסיר את האיום על יישובי הצפון ועל מוסדות ישראליים ויהודיים בעולם; יש למחוק את התשתית המדינית של אש"ף, כולל חיסול פיזי של ערפאת, כי היא מאיימת על שליטת ישראל ביהודה ושומרון. בגין חתר להגיע לביירות כדי להילחם באש"ף כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית; יש לדאוג שייבחר נשיא ידידותי לישראל (בשיר ג'ומאייל) כדי שיחתום עמה על הסכם שלום; את הסורים יש להרחיק מביירות ומכביש ביירות־דמשק כדי לאפשר את בחירת הנשיא ואת הסכם השלום עם ישראל. "אפשר לקבל את המטרות של בגין ואפשר להתווכח איתן, אבל צריך להבין שהן שעיצבו את תוכנית המלחמה".

22 באוגוסט 1978. לילה. יסעור של חיל האוויר נוחת בעיירת הנמל הנוצרית ג'וניה. דלתו האחורית נפתחת. בלועו החשוך נבלע כמיל שמעון, נשיא לבנון לשעבר ומראשי הנוצרים. זאת פעם ראשונה שמנהיג של העדה מגיע לירושלים בטיסה. בשובו לביירות לאחר פגישה עם בגין, עם שר הביטחון עזר ויצמן ועם שר החוץ משה דיין, כתב שמעון ביומנו: "בקריאת תיגר לאזהרות האמריקאים ואיומיהם (שלא לסייע לנוצרים), החליטו בגין וחבריו לתמוך בנו ככל יכולתם וללא הגבלה ומבלי להוסיף תנאים פוליטיים או אחרים".

בגין משנה כאן את מדיניות קודמו, קובע קיפניס: "מדיניות ממשלת רבין הייתה לסייע לנוצרים לסייע לעצמם ולא ללחום עבורם. בגין התחייב בתנאים מסוימים להפעיל את צה"ל נגד הסורים כדי לעזור לנוצרים. ישראל לא התערבה צבאית אך סיפקה הדרכה ונשק". חלק מהנשק נמכר לפלסטינים מאחורי גבם של הישראלים. גם מה שנשאר לא חולק בשלום בין המיליציות, ובגין התערב כדי ליישר את ההדורים. בשיר ג'ומאייל, בנו של פייר, ודני שמעון, בנו של כמיל, הוזמנו לירושלים, הגיעו להסכמה ושבו דרך הים, דבר שיציל זמנית את חייו של בשיר.

למחרת, משבשיר לא שב לאיתנו ממחלת הים, הוא לא ליווה את בתו מאיה לסבתה. מטען של 60 קילו ריסק את המרצדס של בשיר. מאיה בת שנה וחצי ושומרי ראשה נהרגים במקום.

זאת הייתה עבודה של משפחת פרנג'ייה הנוצרית שתמכה בסורים.
"זאת רק דוגמה אחת למורכבות של החברה הלבנונית. מי שלא מיטיב לכת בנושא אינו מבין זאת. לא רק חלוקה לעדות יריבות, יש גם חלוקה ויריבות בתוך העדות. יש משפחת שמעון, משפחת פרנג'ייה ומשפחת ג'ומאייל. המאבקים ביניהן הם חלק מהסיפור הלבנוני".

בשיר מבליג על רצח בתו. במקום זה, הבהיר לבגין שהוא נציג המיליציות למרות האיבה בקרבם. "גם לכם הייתה אלטלנה", ניסה להסביר לראש הממשלה.

בינתיים מתפטר שר הביטחון עזר ויצמן, ובגין נמנע מלמנות את שרון למחליפו. הרמטכ"ל רפול ואלוף פיקוד הצפון אביגדור בן גל (יאנוש) הופכים לסמכות המניעה מהלכים בלבנון. "ברצותם יסתירו וברצותם יעדכנו", מאבחן קיפניס. גם בשיר חד החושים תופס מה קורה. הוא מקרב אליו את רפול, לוכד אותו בכבלי ידידות אישית. 12 שנה לאחר שפיקד על פשיטת צה"ל בשדה התעופה של ביירות, נוחת הרמטכ"ל בג'וניה. הוא מתקבל כשדגלי ישראל ולבנון מתנפנפים ברוח, כשההמנונים מתנגנים ברקע.

הניגונים נשמעים בירושלים שמזדרזת להשיב ליטוף. בבוקר חורפי של 81' מתחגר בשיר למושב האחורי של סקייהוק. במושב הקדמי מתמקם הטייס שלו, מפקד חיל האוויר האלוף דוד עברי. הם חולפים מעל ג'וניה, זחלה וביירות, "שייראה את המדינה שהוא מתכוון להיות לה לנשיא". אבל בשיר מפגין רגישות לא רק לגלים, גם למרומים. "כשהתקרבנו לביירות", סיפר עברי למחבר הספר, "ארוחת הבוקר מצאה את דרכה החוצה מכל צדי המסיכה. נאלצנו לחזור הביתה. כשהגענו לחניה חזר מעט הצבע לפניו".

זחלה היא העיר המרכזית בבקעת הלבנון. קרובה לגבול הסורי, חולשת על ציר ביירות־דמשק. תושביה יוונים־קתולים שנמנעים מעימות עם הסורים. בשיר מבין שהשתלטות על העיר תרחיב את השפעתו מעבר למובלעת המרונית. על גבם של תושבי העיר, הוא מתגרה שם בסורים, שמגיבים בהפגזה על רובעי זחלה. בשיר תובע מבגין לממש את התחייבותו לסיוע פעיל. מקורביו בישראל מציידים אותו בקודים לכספת לבו של ראש הממשלה. הם מלמדים אותו להשתמש במושגים כ"קרב מצדה" ו"רצח עם". ובשיר לומד מהר. "אם ישראל לא תעזור, אנחנו מוכנים לחזור על פרשת מצדה", הוא מפריח באוזני מי שצריך. באוזני אנשיו הוא מוסיף: "הישראלים אינם אלה של 1948, 1956 או 1967, הם התרככו, איבדו את הביטחון העצמי, אנחנו ננהג כפי שהישראלים היו צריכים לנהוג".

האם על ידי השימוש בהיסטוריה היהודית הצליח בשיר להפעיל את בגין, לגעת בנקודות התורפה שלו?
"הדיבורים של הנוצרים על קרב מצדה ניגנו על נימיו הדקים של בגין אך הוא, להפתעתי, ידע לעמוד מולם".

כלומר?
"כל מי שהיה בשטח ידע שהנוצרים טובים ברצח עם לא פחות מהסורים. הם לא היו צדיקים תמימים. אבל רפול ויאנוש ראו בנוצרים את הקייס שלנו להגיע לביירות. לצרכים שלנו היינו זקוקים להם. מה פתאום מדינה מגיעה לבירת מדינה שכנה? אבל אם צריך לעזור לנוצרים, זה כבר קייס. לכן בגין הדהד את קריאותיהם לעזרה אך פעל על פי האינטרס הישראלי. במשך ארבעה שבועות נמנע מלתקוף את הסורים ועשה זאת רק כאשר חשב שנפגע העניין הישראלי".

אבל חוץ מבגין, אתה כותב שגורמים ישראליים סייעו לבשיר להעביר לתקשורת העולמית את מצוקת הנוצרים בזחלה מול הסורים. מי היו אותם גורמים?
"רפול ויאנוש עודדו את הנוצרים. בשיר השתמש בשניהם, כי היו קרובים לאוזניו של בגין. אבל בגין, על אף הדימוי שלו כמעריץ גנרלים, ידע לשים גם אותם במקום".

תן בבקשה דוגמה.
"זחלה היא סיפור קלאסי. בשיר החל לעורר שם מהומות כדי למשוך את בגין לממש את התחייבותו להגן על הנוצרים. בישראל היה, כאמור, מי שדאג ליידע את בגין על הסבל הנוצרי. אבל הוא שיגר משלחת לזחלה לראות הכצעקתה. המשלחת שבה ודיווחה שלא כצעקתה. ובגין לא שעה לשוועות הנוצרים ולא לרפול ויאנוש".

האם בשיר היה החלילן מביירות ורפול ויאנוש רקדו לצליליו?
"הם לא. הם התגייסו למטרה שלנו כפי שראו אותה. כאנשי צבא הם היו צריכים לתת פתרון לבעיות הביטחון של הצפון. כדי לפגוע באש"ף יותר ממה שנעשה במבצע ליטני".

מול רפול התייצב ראש אמ"ן יהושע שגיא. "כשהייתי מציג את העמדה האמ"נית על הנוצרים מפי מקורות סוריים", סיפר שגיא, "רפול היה מתערב בשיחה ואומר: 'ראש הממשלה בגין, למי צריך להאמין? לשגיא שבא עם דברי האויב או לידידים שלנו? למי להאמין?".

אתה מספר שלהתנגדות לעמדת רפול היה שותף גם ראש המוסד יצחק חופי (חקה). אז מאין הנרטיב שהמוסד גרר את ישראל ללבנון?
"מי שתמך בקשר עם הנוצרים והיה מעורב ביותר במגעים עמם היה ראש אגף 'תבל', דייב קמחי. על הרקע הזה חקה פיטר אותו".

ושר החוץ יצחק שמיר מינה אותו למנכ"ל.
"הם הכירו במוסד, ושמיר בחר בו למרות חילוקי הדעות האידיאולוגיים ביניהם. מעמדתו במשרד החוץ המשיך דייב למלא תפקיד מרכזי בענייני לבנון ובקשר עם הנוצרים. מהתיעוד האמריקאי הבנתי שהשתתף בכל פגישה בדרג בכיר, תדרך והיה מעורב בכל שלבי המלחמה עד פינוי אש"ף מביירות. האישיות של דייב והפעילות שלו עזרו לייצר את הנרטיב שהמוסד גרר אותנו ללבנון".

והיו עוד אנשים במוסד שחיממו את הקשר עם הנוצרים. אין קיפניס רוצה לנקוב בשמם, אך האפיזודה הבאה משקפת את התופעה.

כדי לסיים את משבר זחלה, דרשו הסורים שבשיר יתחייב במכתב לנשיא לבנון לנתק את קשריו עם ישראל. בשיר התמהמה. בגין נועץ עם ראש המוסד והוחלט לומר לבשיר ג'ומאייל שההחלטה בידיו "וישראל תקבל אותה בהבנה". אלא שלידי המנהיג הנוצרי הגיע נוסח מעט שונה. על פיו עליו לעשות את מה שעליו לעשות "כל עוד אין זה משפיע על האינטרסים הבסיסיים של ישראל".

על פי המסר הזה, בשיר היה צריך להבין שישראל מצפה שלא ינתק את הקשר עמה. בגין תפס מה המלכוד ומיהר להיחלץ ממנו. בקבלת פנים לציון 4 ביולי בבית שגריר ארצות הברית הסתודד עם סם לואיס ועם ראש המוסד חופי. ללואיס הסביר שהמסר לבשיר עבר "באנגלית של המוסד, עכשיו נעביר אותו באנגלית שלנו".

איך בגין תמרן עם תוכניתו להילחם בלבנון כשבאוויר שני אירועים הרי גורל: האחד ידוע - מימוש הסכם השלום עם מצרים, האחר חשאי - הפצצת הכור העיראקי, או כפי שבגין הגדיר זאת "האנטבה שלי"?
"כבר ב־79', כשעזר ויצמן עדיין שר הביטחון, היה ברור שרק פעולה צבאית נרחבת יותר ממבצע ליטני תיתן מכה צבאית לאש"ף. אבל במרץ 79' נחתם הסכם השלום עם מצרים, מה שאילץ לדחות את המלחמה עד מאי 82' כדי לא לפגוע במימוש הסכם השלום עם מצרים שהושלם חודש קודם".

והפצצת הכור?
"כבר בדצמבר 80' בגין קיבל החלטה נחרצת לתקוף את הכור, אבל הביצוע נדחה כל פעם מסיבה שונה. באפריל 81', למשל, הסורים הכניסו טילים לבקעת הלבנון, ובגין התחייב לתקוף ואישר לעשות זאת למחרת. למחרת נדחתה התקיפה בגלל תנאי מזג האוויר. אז הבין בגין שיש להימנע מלתקוף את הסורים, כי זה יפריע לחסל את הכור".

והוא לא יכול היה להסביר שזאת הסיבה האמיתית לדחייה בתקיפת הטילים לאחר שהתחייב להשמידם מיד.
"לכן הוביל לכך שלאזור יגיע השליח האמריקאי, פיליפ חביב, ויספק לו את התירוץ לנהוג באיפוק".

כל אותה העת הדגיש בגין שאם תיכשל שליחות חביב יקבל מהאמריקאים אישור לתקוף. ראש האופוזיציה שמעון פרס ניסה לברר אם הממשל ייתן לישראל אור ירוק לפעולה צבאית. "ארצות הברית אינה נותנת אור ירוק או אדום", השיב חביב, "אבל לפעמים לא אכפת לנו לתת אור צהוב".

האיש שלא עוצר באור אדום הגיע למשרד הביטחון לאחר שבגין ניצח בבחירות 81'. נחיתתו של שרון בקריה עוררה מורת רוח אצל כמה שרים. "לבי מנבא לי רעות ואני רואה שחורות", אמר סגן ראש הממשלה שמחה ארליך לאחד ממקורביו של בגין. האיש השיב שיש לומר זאת לבגין עצמו. "הוא מאמין לו (לשרון)", החזיר ארליך, "ובדיוק מזה אני חושש".

עם בואו של שרון התחיל לרעום מנוע המערכה. השר החדש יצא לביירות לשכנע את בשיר לתמוך בתוכנית המלחמה של ישראל ולתאם עמה את שיתוף הפעולה. "סידרתי הכל עם הפלנגות, אפשר לצאת לדרך", עדכן בשובו את הרמטכ"ל, "קשרתי להם את הרגליים". רפול עצמו אמר למפקדים: "עלינו לפרסם שמטרת הפעולה היא הרחקת ארטילריה מיישובינו כדי להסתיר כוונה שבקצה שלה 'אורנים'", תוכנית המלחמה הגדולה בלבנון.

כל עוד לא הושלם פינוי סיני, מנע בגין משרון ורפול ליצור עילה למלחמה. משהושלמה הנסיגה, בסוף אפריל 82', היה ברור שהמלחמה בפתח. בגין שלח את שרון לוושינגטון להבהיר זאת. "אינני יודע מה עלול להיעשות על ידי הטרוריסטים לאנשינו בשלושת הימים הקרובים, עד שובו של שרון הנה ביום חמישי בלילה", כתב באיגרת ששלח עם שר הביטחון לרייגן, "ובוודאי אין איש מסוגל לחזות את ההתפתחויות בשלושת השבועות אחרי זה". כששרון חזר מוושינגטון, כותב קיפניס, צה"ל נערך ליצור את העילה למלחמה. כשאיש, בשלב זה, עדיין לא ידע שבלונדון יתנקשו בשגריר שלמה ארגוב.

אתה מתאר שיתוף פעולה הדוק בין השניים שהלכו יחדיו. מה חיבר את היהודי חיוור הפנים מבריסק לצבר הכוחני מכפר מל"ל?
"הם הכירו מצוין זה את זה. בגין ידע מי זה אריק על יתרונותיו וחסרונותיו. לכן נמנע מלמנות אותו מיד במקום עזר ויצמן. אבל אחרי הבחירות הוא עמד לפני פינוי סיני וידע שהמלחמה בלבנון בדרך. בגין תפס שאין כשרון בולדוזר לשתי המשימות האלה".

הוא לא פחד ממנו?
"מה זה נקרא לפחד?".

בגין לא ניסה להשוות את רמת הכוחנות שלו לזאת של שרון, לאחוז בזנב שר הביטחון שלו, לא להיות פחות אגרסיבי ממנו?
"אני לא פסיכולוג, אבל לא חושב שזה שיחק אצל בגין. הוא ידע מה המטרות ונוסף לשיקולים פוליטיים, הוא ראה בשרון, כאמור, אדם המתאים לממש אותן. שרון הקפיד מאוד לא לאבד את אמונו של בגין".

אבל בגין אמר שהוא יודע על כל הפעולות, "לעתים לפני ולעתים אחרי".
"צריך להבין את הפרופורציות. לא נתקלתי בכך שבמהלך מלחמות קודמות הממשלה נדרשה להכריע בפרטים מבצעיים כפי שנעשה במלחמה הזו - אם לפרוץ בציר הזה או ההוא. הם סיכמו שכל דבר שיביא שרון לממשלה יהיה בידיעת בגין ובתמיכתו. הוא לא פחד ששרון יוליך אותו שולל".

הוא לא הוליך אותו שולל אף פעם?
"לא הוליך אותו שולל. אבל אני יכול להעיד שבגין לא תמיד הבין את משמעות המהלכים הצבאיים. אבל הבין היטב את המטרות שלהן נועדו המהלכים".

ולא ייתכן שבגין ושרון הוליכו שולל את הממשלה?
"לא, הממשלה ידעה מראש מה הם מתכננים ואישרה את כל ההחלטות למעט האחת בעניין הכניסה למערב ביירות. גם מי שהתנגדו הבינו שלא יוכלו לעמוד מול ראש ממשלה, שר ביטחון, רמטכ"ל ושר חוץ. השר יצחק ברמן נתן לזה ביטוי כשאמר: 'אתם משחקים איתנו פינג פונג. אנחנו יודעים למה זה יגיע'".

שרון די בז להם, כי לא הבינו דבר בענייני צבא.
"נכון, הוא צדק, אבל זה לא אומר שהיה צריך לבוז להם".

הוא ניצל את זה שהם לא מבינים.
"מה הוא יכול היה לעשות? אני לא רוצה להיות הסנגור של שרון, אבל אתה צריך להציג את התוכניות לממשלה, אתה מביא להם מפות, אתה מראה להם את החצים, אתה מסביר להם מה עושים, והם לא תמיד תופסים. אני יכול להבין את התסכול של שרון".

קיפניס מדגיש שיש פער בין לדעת ולהיות מודע, כלומר להבין את המשמעויות: "גם ב־73' ידעו שישראל לא תוכל לתקוף ראשונה, שלא תוכל לגייס גיוס המוני של מילואים, אך לא הייתה מודעות למשמעות הדבר".

וב־82' אותו דבר?
"כן, הדברים נאמרו אך לא תמיד היו מובנים לחלק מחברי הממשלה. אני מדבר בהכללה, ציפורי הבין דבר בענייני צבא, ברמן וארליך לא הבינו את המהלכים הצבאיים אבל הבינו את המשמעויות".

מה היה תסריט היציאה למלחמה של בגין ושרון?
"לגרום לאש"ף להפר את הפסקת האש שאותה הקפיד לשמור. אנשי אש"ף יירו על יישובים ואז אנחנו נצא למלחמה".

האמריקאים עקבו בקפדנות אחרי התנודות במצב רוחו של ראש הממשלה. רוב התיעוד שלהם - במלחמה ולפניה - נפתח בדיווחים בסוגיה הזאת. השגריר סם לואיס, שהרבה לראות את בגין, עדכן אם שוחח עם "בגין במיטבו", כפי שהעיתונות אהבה אז לתאר, או עם בגין בתהומות. במפגשים שלאחר אשפוזו עקב שבץ נראה ללואיס מדוכא וכבוי. מיעט לדבר והניח לאחרים להציג את הטיעונים.

ימים לפני שישראל תקפה את הכור בעיראק וכשארצות הברית ממתינה לתשובתה בעניין שליחות חביב, שב לואיס לעדכן את שולחיו. "התנהגותו של בגין, היבריס ובריאות פסיכוסומטית", מכריזה הכותרת. הטקסט מדווח על ראש ממשלה אסרטיבי, "מתנהג בביטחון עצמי, נמרץ ולפחות על פני השטח מרגיש בריא. הוא במצב רוח מרומם (high) מבחינה רגשית ואינטלקטואלית. התנהגותו כעת היא תוצאה של אנרגיה וביטחון עצמי ולמעשה גובלת בהיפראקטיביות. התנהלות זאת בלטה בכל הפגישות האחרונות שלי איתו. הוא באופן מופגן בשליטה ולא מוכן לקבל דעות שונות מדעתו. זה גם ברור מחדות ומהירות התפיסה שלו שהיו אופייניות בשנה הראשונה לכהונתו. הוא עובד 19 שעות ביום ללא הפסקה, במפגשים הפוליטיים בגין הציג את כל כישרונו הישן של ההומור הסרקסטי והתיאטרון הפוליטי. כאשר בגין נהנה מבריאות פסיכוסומטית כפי שהיא כיום, הוא ללא מתחרים בפולמוס הפוליטי".

השגריר מציין עם זה כי בעינה עומדת השאלה באיזו מידה מצב הרוח הנוכחי ותחושת ההקלה הגופנית משפיעים על החלטתו בעניין משבר לבנון.

עד כמה השפיע מצב רוחו של בגין על המלחמה?
"לא השפיע. בדרך אל המלחמה היו אומנם עליות ומורדות, מקצתם פיזיים, ובגין תפקד איתם. פגש אנשים, קיים ישיבות ממשלה בביתו. כשהיה בדיכאון, זה לא נמשך זמן רב. אנחנו בעיקר זוכרים את שקיעתו אחרי המלחמה ומשליכים אותה על התקופה שלפניה".

האם שקיעתו של בגין התחילה ב־6 ביוני 1982, היום שבו הוביל את ישראל למלחמה בלבנון? ב־28 באוגוסט 1983 בא ללשכתו כדי לקיים ישיבת ממשלה. "יחיאל, היום זה נגמר", אמר לראש לשכתו ונאמנו יחיאל קדישאי. 15 חודשים אחרי שהוביל את ישראל למלחמת לבנון ביקש סליחה ומחילה והודיע לממשלה שאינו יכול עוד.

והשניים שנועדו כבר לא הלכו יחדיו. ועדת כַּהן, שחקרה את הטבח בסברה ושתילה, קבעה כי מן הראוי ששרון יוציא מסקנות אישיות נאותות. "ואם יהיה צורך בכך שראש הממשלה ישקול האם להשתמש בסמכותו לפיה הוא רשאי להעביר שר מכהונתו". בגין שקל, השתמש בסמכותו והחליט לפטר את שרון מתפקיד שר הביטחון ולהשאירו בקבינט ובוועדת השרים לענייני ביטחון. שרון לא שתק. הוא שב ל"סזון", כשההגנה מסרה לבריטים לוחמי אצ"ל. "מנחם, אתה הסגרת אותי לידיהם", אמר לבגין, "אתה עשית זאת". אבל שרון נפל וקם. בגין התבצר בביתו, צמצם את צרכיו לכדי קיום נזירי ויותר לא קם.

ב"אחרית דבר" מסתפק קיפניס בשתי שאלות: האם יש סיכוי להכתיב למדינה זרה את הנהגתה, תכתיב שלמענו לא הסיגה ישראל את כוחותיה מלבנון גם לאחר שהשלימה את פינוי אש"ף מביירות? האם נכון היה ליזום את ההתמודדות עם הטרור של אש"ף יחד עם עימות עם הסורים?
כדי להבין אולי עד כמה אסוני היה החיבור בין שתי המשימות כדאי לשים לב לסיפור הזה.

מיד לאחר שמונה, ניסה שרון להרגיע את אלכסנדר הייג שאין ישראל מתכוונת למבצע גדול. "אנחנו ננסה ככל האפשר שיהיה קטן ויעיל", הבטיח. שר החוץ האמריקאי ירד מיד לסוף דעתו: "אתה מתכוון למשהו כמו לובוטומיה". לובוטומיה הוא ניתוח פסיכיאטרי שמנתק בין שתי האונות הקדמיות במוח וגורם לשינוי אישיות דרסטי. בדרך כלל הופך אדם מופקר ופרוע לשקט וכבוי. לו ישראל הייתה מנתקת את אש"ף מדרום לבנון, אולי הייתה מכבה את השטח. אבל ישראל לא הלכה על הפרדת אונות אלא על השתלת מוח, מוח חדש, סדר חדש בלבנון.

מלחמת לבנון נכשלה אף שהושגו מטרותיה: מנהיגי אש"ף ולוחמיו גורשו, תשתיתו המדינית בביירות חוסלה, הסורים הורחקו, ונשיא ידידותי לישראל נבחר (אמין ג'ומאייל במקום אחיו בשיר שנרצח). ועדיין מלחמת "הברירה" הזאת הייתה מעידה טרגית שבאה מידינו. יותר מ־1,400 לוחמים נהרגו בין יוני 1982 למאי 2000, כשצה"ל התפנה סופית מלבנון. אלפים נפצעו בגופם ורבים בנפשם. שש שנים אחר כך ישראל יצאה למלחמה נוספת בלבנון וספרה עוד 165 הרוגים, חיילים ואזרחים. והאיום עדיין שם. 