49 שנים אחרי: הנשים שהיו חיילות ביום כיפור חוזרות לימי המלחמה

תחת הכותרת "החיילות" פורסמה ב"מעריב" ב־19 באוקטובר 1973, במהלך מלחמת יום הכיפורים, כתבתה של העיתונאית תמר אבידר, שהתלוותה לחיילות ששירתו ברמת הגולן בזמן המלחמה ושמעה מהן על תחושותיהן. “אנחנו צריכים אותן – את הקשריות, את המרכזניות, את השרטטיות – גם מבחינה מבצעית”, מצוטט שם אחד הקצינים אומר עליהן.

בהמשך, החיילות, שרובן פונו מהרמה עם פרוץ המלחמה וחזרו אליה לקראת סיומה, מספרות גם הן על החוויה מנקודת מבטן: קצינת הח"ן נילי דיווחה כי "מאז פרצה המלחמה לא הספקתי לנשום"; פקידת הלשכה שרינה גילתה כי "ההורים ביקשו ממני שאשמור על עצמי"; ופקידת הקשר אלונה הודתה כי "לא גיליתי בבית בדיוק מה עבר עלינו כאן".

“הן, אולי, החיילות היחידות בצה”ל שהתמזל מזלן לחוש את קרב הבלימה. בין כל הצילומים שהגיעו מן המלחמה אין אף תמונה אחת לרפואה שבה מופיעה חיילת”, כתבה אבידר, ובמידה מסוימת דבריה מתארים באופן שרלוונטי גם להיום את היעדרן של החיילות מהנרטיב הקולקטיבי של המלחמה לאורך העשורים שחלפו מאז.

"באתוס הישראלי מפארים את הלוחמים, שמגיע להם, אבל הם לא יכלו לעשות את העבודה שלהם אלמלא היו שם עוד אנשים", אומרת עינת אחיטוב די־נור, יועצת ארגונית כיום, סוציולוגית בהשכלתה, ומי שבזמן המלחמה הייתה קצינת ח"ן ות"ש במפקדת החטיבה המרחבית 275, שישבה במחנה בלוזה בסיני. "נשים מושתקות שם. הן לא סובייקט שחווה מלחמה. הן אובייקט: האמא של, הבת של, האחות של, האלמנה של. כלומר, הן מקבלות את התואר שלהן מתוך הזיקה שלהן ללוחם, לא בזכות מעשיהן וחוויותיהן, לא מתעניינים בחוויות שלהן".

אחת הבמות המעטות שהוקדשו למקומה של אישה בחזית המלחמה ניתנה לה בסדרה עטורת השבחים "שעת נעילה", ששודרה לפני כשנתיים בכאן 11 ועסקה באירועי המלחמה. אומנם על הסדרה נמתחה ביקורת בשל היעדרן של הנשים ממנה, אך היא גם כאמור נתנה במה לדפנה, דמות נשית מרכזית שגילמה השחקנית ג'וי ריגר בהשראתה של דינה בן יהודה (זלץ).

כקצינת ח"ן בחטיבה 14 של השריון, הוטלו עליה משימות האיתור והמעקב אחר הפצועים, ההרוגים והנעדרים של החטיבה. בן יהודה היא אחת משתי הנשים היחידות שקיבלו את צל"ש הרמטכ"ל על פועלן במלחמת יום הכיפורים. השנייה היא אסנת זהיר איתן, שכקצינת נפגעים אוגדתית, סייעה במהלך המלחמה בזיהוי נפגעים, ובהם הרוגים ופצועים קשה, בנקודת פינוי הנפגעים ברפידים.

אף שחיילות לא לקחו כמובן חלק פעיל בלחימה, שכן באותן שנים תפקידי לחימה היו סגורים הרמטית בפניהן, נראה כי עבור לא מעט נשים ששירתו באותה תקופה בצה"ל, בחזית הצפונית ובדרומית, החוויות האלו נוכחות וחיות מאוד בזיכרונן, גם 49 שנים אחרי.

יש לציין כי מרבית הנשים בבסיסים השונים בחזית הצפונית ובחזית הדרומית פונו מהם בשעות ובימים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה. מעטות התנדבו או "נודבו" להישאר בקו האש. גם אלו שנשארו בחזית במשך כל המלחמה וגם אלו שפונו והועברו לעורף - שם לרוב עסקו בביקורי פצועים ומשפחות שכולות - עדיין נושאות עמן את הזיכרונות, חלקן גם נושאות צלקות, שלא קיבלו את הבמה והמקום הראויים להם בתוך סיפור המלחמה.

אתי (זגורי) משה, מרכזנית בחיל הקשר: “כשלא ענו לנו במוצב החרמון, הבנו שהחרמון נפל"

“נכון שפחדנו קצת בהפגזה ביום הראשון”, מצוטטת בכתבתה של אבידר מרואיינת בשם אתי המרכזנית, “שהבחורים אומרים”, כך נכתב, “ש’אי אפשר בלעדיה’”. אתי מהכתבה היא אמא שלי, ששירתה במחנה נפח ברמת הגולן, שם נשארה לאורך מרבית ימי הלחימה

“בשבוע שלפני המלחמה הייתה דריכות כלשהי לקראת תקיפה של הסורים, אבל לא זכור לי שדיברו על מלחמה”, היא משחזרת. “לא שחררו אותנו הביתה ביום כיפור כי אמרו לנו שאמורה להיות תקיפה ב־14:00. באותה שעה עמדנו כולנו בכניסה לבונקר של החמ”ל, וזה אכן קרה.

"פתאום שמענו מטוסים, הרמנו את הראש, וראינו מספר מטוסים מעל הראש שלנו, שהתחילו להפציץ בתוך שניות. כולנו, 20־30 איש, נכנסנו מיד לבונקר בבהלה, דוחפים אחד את השני פנימה. המפקד אמר לי להיכנס מהר למרכזייה. אני וחיילת נוספת נכנסנו למרכזייה, ושמעתי משם את הדיווחים מהאלחוט. במקביל התחילו להגיע טלפונים. כך התחילה המלחמה”.

איך נראו השעות הראשונות?
“אמרו לנו באיזשהו שלב שאנחנו יכולים לאכול, לשבור את הצום, אבל אני החלטתי שאני לא אוכלת, גם לא היה זמן לאכול כי היינו באקשן. החמ”ל היה בטירוף, צעקות של המפקדים, במיוחד כשנותק הקשר עם מוצב החרמון. אני זוכרת שכשלא ענו לנו במוצב החרמון, הבנו שהחרמון נפל. במהלך כיבוש החרמון נפלו בשבי שלושה חיילים מהיחידה שלנו, שעלו למוצב ביום שישי, יום לפני פרוץ המלחמה, כדי להחליף חיילים שיצאו הביתה".

ביום השני למלחמה, 7 באוקטובר, המחנה פונה לגמרי מיושביו מכיוון שהסורים היו על הגדרות. “זה היה מפחיד”, היא נזכרת. “אמרו לנו שהסורים מתקרבים. הכניסו אותי וחיילת נוספת לג’יפ עם עוד שני חיילים, ואמרו לנו לשכב על רצפת הג’יפ. נסענו בלי אורות, בטירוף, לראש פינה, ותוך כדי שמענו את ההפגזות.

"הייתה אנדרלמוסיה עצומה: חלק מהחיילים פונו בנגמ”שים של לוחמים שעברו בדרך, חיילים אחרים התחילו לרוץ, חלק תפסו טרמפים, כמה חיילים נפצעו ופונו לבתי חולים. אחרי כיומיים חזרנו, כשצה”ל הצליח להדוף את הסורים. למיטב זיכרוני, שאלו אם יש מתנדבות שמוכנות לחזור לבסיס כדי לאייש את החמ"ל, המרכזייה והאלחוט. אני ועוד שתי חיילות התנדבנו. הסבירו לנו שבכל בוקר נעלה לבסיס, ובלילה נרד לישון בראש פינה".

וכך, במשך כל המלחמה, "היו מסיעים אותנו באוטובוס, לעתים תחת הפצצות, נסיעה של כ־20 דקות, חצי שעה. לפעמים נסענו מאחורי שיירות של משאיות עמוסות פגזים וחומרי נפץ. כל הזמן חשבתי מה יקרה אם פגז סורי ייפול על אחת המשאיות האלה”.

שני אירועים מהתקופה ההיא נצרבו בזיכרונה במיוחד. הראשון הוא נפילתו של בן דודה דניאל זגורי ביומה הראשון של המלחמה, “אבל לא יכולתי לספר על זה בבית, מאחר שהוא הוגדר במשך תקופה כנעדר, כמו חיילים נוספים מפלוגתו”; השני הוא חזרתם מהשבי הסורי, שמונה חודשים לאחר המלחמה, של שלושת החיילים מיחידתה: "הם הגיעו אלינו לבסיס, ועד היום אני זוכרת אותם רזים מאוד, מאופקים. הם היו אנשים אחרים, פשוט אנשים אחרים".

עד כמה המלחמה נצרבה אצלך כזיכרון טראומטי?
“זו לא הייתה המלחמה הראשונה שלי כי כילדה עברתי את מלחמת ששת הימים. גרנו במושב בצפון שהופגז, ובמשך שישה ימים היינו במקלט, לכן זו הייתה טראומה גדולה יותר. מלחמת כיפור לא נצרבה כזיכרון טראומטי במיוחד. תמיד אמרתי שהשירות שלי היה חוויה שלא כל אחד עובר כמוה, ולא הייתי מוותרת על מה שחוויתי”.

דניאלה (יעקב) בסיס, פקידה של מפקד הקשר הפיקודי של פיקוד דרום: "רק אחרי המלחמה, כשנחתי בשדה דב, התפרקתי"

ביום שישי, 5 באוקטובר, הייתה דניאלה (יעקב) בסיס בחופשת סוף שבוע בבית ובילתה בים. כשחזרה, אמה בישרה לה שהתקשרו לביתם מפיקוד דרום וביקשו להודיע לה שתגיע מיד לבאר שבע. "כשהגעתי, שאל אחד הקצינים 'מי פוחדת לנסוע בססנה?'. הרמתי יד, והוא אמר: 'אז את באה איתי'", היא משחזרת. "טסנו לרפידים, ואיך שהגענו, מיגים התחילו להפציץ. התחלתי להבין שמשהו רע קורה, לא קלטתי את זה עד אז. משם נסענו בג'יפ לאום חשיבה".

באום חשיבה היא הייתה אחראית על הקשר, ובמקביל תפקדה כמרכזנית. שם הייתה עדה להתנהלותם של בכירי הקצינים של הפיקוד, בהם אלוף פיקוד הדרום גורודיש (שמואל גונן). "שמעתי את כל מה שקרה", היא אומרת. "אני רואה את הכאוס הגדול, שומעת את הצרחות, שומעת בקשר את אריק שרון (אז מפקד אוגדת השריון 143 – ע"מ) צורח ואת גורודיש עונה לו. הייתה היסטריה. כך זה נמשך עד שהגיע חיים בר־לב (שר המסחר והתעשייה, שמונה למפקד בפועל על חזית הדרום – ע"מ). פתאום דברים השתנו".

"כילדה בת 18, פחדתי נורא והרגשתי שאנחנו בצרה נוראית", היא ממשיכה. "אני לא מבינה מהלכים צבאיים, אבל ראיתי את ההיסטריה שהייתה שם ואת אוזלת היד, שמעתי בקשר על הרוגים, שמעתי שקו בר־לב נופל, שמעתי את הקריאות. אי אפשר לשכוח את זה. הייתה תחושה כללית של קטסטרופה גדולה ושהמפקדים חסרי אונים".

למרות התחושות הקשות, היא מעידה: "כל זמן המלחמה עבדתי על אוטומט. רק אחרי שיצאתי משם, בתומה, נחתי בשדה דב, נכנסתי למונית והתחלתי לבכות כשראיתי את תל אביב שוממה. אז התפרקתי".

בסיס לא מגדירה את החוויות שעברה באום חשיבה כטראומטיות. "אני לא יכולה להגיד שאני פוסט־טראומטית", היא אומרת. "אבל האמון שלי במנהיגים לא קיים, יש לי אישיו רציני עם מנהיגות אחרי שראיתי את המנהיגים מצויים בחוסר אונים, באפסיות, והבנתי שאין על מי להסתכל. זו הייתה חוויה קשה ומערערת מאוד. היום אני מבינה שלא לעולם חוסן, שצריך מדיניות אחרת במקום הזה. צריך שלום. נקודה".

סיפור המלחמה שלה, וגם של חלק מהמרואיינות הנוספות בכתבה, הובא כחלק מפרויקט התיעוד "דור כיפור 1973 – סיפור מקומי", יוזמה עצמאית והתנדבותית, שאותה מרכז יעקב חורין, של ראיונות מצולמים עם לוחמי יום כיפור ובני משפחותיהם, המועלים לאתר ייעודי וליוטיוב. עד כה הועלו כ־400 סרטונים, והם זכו למיליון וחצי כניסות. הכוונה היא לצלם עוד מאות סרטונים לקראת שנת ה־50 למלחמה.

עינת אחיטוב די־נור, קצינת ח"ן ות"ש במפקדת החטיבה המרחבית 275: "אני, החיילת הכי צעירה בבסיס, התבגרתי ברגע"

“זה הסתובבב חזק באוויר”, מעידה עינת אחיטוב די־נור. “בשישי לפנות בוקר הודיעו שהכוננות עולה, וכל מי שיצא הביתה הוחזר. בתשע בבוקר קרא לי המח”ט ללשכה, ואמר שבשש תתחיל המלחמה. סיכמתי איתו איך לארגן את הבנות כדי שבשעה רבע לשש נשהה בבונקר, שיהפוך להיות בונקר הבנות, ונהיה מוכנות לקבל את המלחמה כראוי וכיאות. אני, שהייתי החיילת הכי צעירה בבסיס, התבגרתי ברגע. חזרתי למגורים והתחלתי לנהל באופן צבאי את ההיערכות של הבנות: עברתי בחדרים והערתי אותן, בדקתי שיש לכולן קסדות, הערתי את האפסנאי והשלמנו ציוד חסר, ביקשתי מהמטבח להכניס לבונקר מנות קרב וג’ריקנים של מים.

"בסביבות 11 בבוקר כינס הסמח”ט את כל החיילים והודיע להם שהולכת להיפתח מלחמה בשש. אני זוכרת שישבנו שם וצחקנו על העניין הזה, הייתה יהירות, כאמור. לאחר הכינוס, המשכתי להכין את הבונקר ואני זוכרת שעמדתי במקלחות הבנות, החזקתי ג'ריקן ומילאתי אותו כדי להוריד אותו לבונקר, ואז שמענו יריות. עזבתי את הג’ריקן, יצאנו וראינו מטוסים. אני זוכרת את עצמי אומרת: ‘מטוסים ישראליים ביום כיפור?’ ורק אז הבנתי שהם לא מטוסים שלנו ושהמלחמה נפתחה.

“רצתי למגורים כדי לוודא שכל הבנות ירדו לבונקר, ואז נכנסתי לבונקר בעצמי”, היא ממשיכה. “היו בנות שנכנסו לאייש את תפקידיהן הצבאיים כגון אלחוט, מרכזייה, מודיעין. חלק הארי של הבנות ירד לבונקר. היינו שם 70 בנות, והבונקר היה צפוף ברמה שהיה צריך לעשות תורנות ישיבה־עמידה. פקדתי על כולן לשבור את הצום כי הדאיג אותי מאוד שהן יתחילו להתעלף מהלחץ ומהמחסור באוויר. באיזשהו שלב הגיעו בנות נוספות, שפונו מבסיסים אחרים.

"כל כמה זמן עלה מהחמ”ל אחד מסמלי המבצעים וסיפר על מה שמתרחש. אז התחילו להבין איזה בית מטבחיים הולך בקו. כל סיפור כזה גרר בכי היסטרי ולקח זמן להרגיע את הבונקר, שהיה לחוץ ממילא. החלטתי לא לאפשר לסיפורים להיכנס כל עוד אנחנו שם, בתוך הלחץ. אבל כיוון שהסמלים שהגיעו היו צריכים לפרוק את מה שהעיק עליהם, כשהייתה נפתחת הדלת, אני הייתי יוצאת, הסמל היה מספר לי את כל הקטסטרופות, הייתי מקשיבה, נושמת עמוק, חוזרת לבונקר ולא אומרת כלום. שמרתי עליהן”.

יום למחרת פרוץ המלחמה הוחלט על פינוי החיילות. “היה צריך לייצר רשימה: מי מתפנה ומי נשארת”, היא מספרת. “אחר הצהריים יצא מהבסיס אוטובוס ועליו הבנות, לא כולל אותי, כי אני החלטתי שאני נשארת בבלוזה. זמן קצר אחר כך, האוטובוס חזר בגלל מארב של אנשי קומנדו מצרים, והבונקר התמלא עוד פעם.

"ביום שני לפנות בוקר קיבלתי טלפון מהסמח”ט, שעלינו לאסוף חפצים כי כל הבנות מתפנות לבסיס צה”ל באל עריש. רצו להשאיר אותנו קרובות. עלינו למגורים להתארגן ואז התחילה הפגזה. רצנו חזרה לבונקר, וכשהתאפשר - יצאנו. הפינוי היה חטוף”.

אל עריש לא הייתה התחנה האחרונה שלהן. “כשהיינו באל עריש, החלטתי לקחת את הבנות לשק”ם להתאוורר. כשחזרנו לאוטובוס, התברר ששתי בנות היו חסרות”, אחיטוב נזכרת. “נכנסתי ללחץ אימים, כי הבנתי שהן חזרו לבלוזה בטרמפים. החזרתי את כל הבנות לבסיס, תפסתי את הנהג, ואמרתי לו: ‘אנחנו נוסעים, ועד שאנחנו לא מוצאים אותן, אנחנו לא עוצרים’.

"בסופו של דבר מצאנו אותן והן נשפטו על המעשה, אבל אני הבנתי שזה מתחיל להיות בעייתי, שזה מורט עצבים. דיברתי עם הסמח”ט והחלטנו לפזר את הבנות הביתה, גם אותי כמובן”. לאחר כמה ימים בביתה, שבמהלכם ביקרה פצועים בבתי חולים, התבקשה לרדת לחפ”ק פיקוד דרום באום חשיבה ולתפקד שם כקצינת ח”ן, ובהמשך להחזיר את שאר החיילות מבתיהן, כשהמלחמה עדיין התחוללה.

"בין בלוזאים יש זיקה מיידית, כאז כן היום. זר לא יבין זאת", היא אומרת. “אחרי השירות למדתי סוציולוגיה והפכתי ליועצת ארגונית. סיפורים של אנשים בתוך מערכות מעסיקים אותי במובן המקצועי, ואני חיה ביישוב קהילתי ופעילה בו. אלה דברים שוודאי קשורים למלחמה”.

לאחיטוב די־נור חשוב להדגיש את החשיבות שבהשמעת קולן של הנשים: “הלוחמים הם חוד החנית. זה כמו קרחון: מתחת לשכבת הלוחמים יושבות שכבות נוספות של חיילים שעושים את המלחמה, והיא לא יכולה להתרחש בלעדיהם. באתוס הישראלי אלו קולות שאינם נשמעים.

"כשאנחנו שואלים אילו קולות מסתובבים בחברה הישראלית, אילו סיפורים, אילו אתוסים בונים את הזהות הישראלית, אז הסיפור של נשים כא.נשים שחוו מלחמה (ולא לחמו בה) אינו חלק מהאתוס. יש עוד צבעים, גוונים וקולות למלחמה. הנשים הללו התבגרו, גידלו את הדור הבא, ולא מתעניינים במה שהן חוו. זה פשוט עוול עובדתי והפסד של הבנה של מורכבותה של התמונה הישראלית, של איך מלחמה מעצבת את החברה”.

ענת יהלום, רל"שית מג"ד 184: “הייתי שומעת ומבינה שאני נערה שהיא שכולה מחברים"

ענת יהלום, בת קיבוץ כנרת, היא ככל הידוע החיילת היחידה שנפצעה במלחמת יום הכיפורים. כבר שנים היא מספרת בארץ ובעולם את סיפורה מעורר ההשראה במסגרת הרצאות הנושאות את הכותרת “לקום אל החיים”, ולאחרונה אף הוציאה לאור ספר ראשון - “לקום”.

כשפרצה המלחמה הייתה יהלום רל”שית של מפקד גדוד 184 שאול שלו ז”ל. זמן קצר לפני שפרצה המלחמה כבר נדרשה לפנות את החיילות האחרות, ונשאלה בידי מפקדה אם תסכים להישאר. היא הסכימה, ונשארה החיילת היחידה בגדוד. “לא הייתה לי שום דילמה”, היא מעידה.

ערב קודם, היא מתארת, כשהתחילו להישמע תפילות יום הכיפורים מאוהל בית הכנסת ירדה עם המג”ד שלו אל חדר האוכל, והוא “ניצב מול החיילים ואמר להם: ‘אנחנו באמת עומדים בפני ימים נוראיים’”.

“היום, כשכבר נחשפו כל הארכיונים, ברור שלמעלה ידעו לפרטי פרטים, אבל אנחנו לא תיארנו לעצמנו. גם שאול לא ידע כמה איומה תהיה המלחמה”, היא אומרת. לפני שפרצה המלחמה הספיקה יהלום להכין מפות, לזמן חיילים שיצאו לחופשה וגם ליצור קשר עם אשתו של המג”ד גבריאלה שלו, לימים שגרירת ישראל באו”ם, ולאפשר לה לדבר עם בעלה, במה שהפך לשיחת הפרידה שלהם. שלו נהרג ביום הרביעי של המלחמה. “השיחה האחרונה שלהם אז הייתה ביום הנישואים שלהם”, היא נזכרת, “זה פשוט נורא, ואני נושאת את זה איתי גם היום”.

ב־14:05 חצה המטס המצרי הראשון את התעלה. “אין לאן לרדת, אין מקלטים, אין איפה להסתתר”, היא מתארת. “אני פותחת את הדלת, רואה שלושה מטוסים, אומרת לעצמי, ‘תשכבי על הרצפה עם ידיים על הראש’, וזה מה שהציל אותי. אם הייתי יושבת, הייתי חוטפת בראש. שכבתי וספגתי הכל בחלק האחורי, כשרגל אחת ממש ניתקה מהגוף. הנהגים בבסיס שמעו אותי זועקת לעזרה, ובהתחלה היו בפאניקה נוראה. אמרתי להם: ‘תוציאו אותי החוצה, תביאו מזרן מהחדר שלכם’. בעצם ניהלתי את הפינוי שלי.

"העלו אותי איכשהו על נגמ”ש, בשכיבה, כשמטוסים לא מפסיקים להפציץ מעלינו, בגלים, והכל עולה באש. הדביקו לי פלסטר גדול עם הפרטים שלי על המצח. בסוף גם הצליחו להנחית מטוס חילוץ. כשפגשתי את הטייס שחילץ אותי 40 שנה אחרי המלחמה, הוא סיפר לי שקיבל אותי מדממת למוות ושבפעם האחרונה שראה אותי עשו לי החייאה על המסלול.

"כשהגעתי לתל השומר אמרו, ‘עזוב אותה, היא לא תחיה. בוא ניקח מישהו שיש לו סיכויים’. ואני אומרת: ‘מי לא תחיה? אני?’. העיפו אותי לחדר ניתוח. אמרו להורים שלי, 'אל תשאלו שאלות כי אין לנו תשובות'. הייתי כמה ימים בין שמיים וארץ. ההורים שלי כבר קיבלו מכתב שנהרגתי, מזל שאמא שלי ישבה ליד המיטה שלי בבית החולים כשהיא שקיבלה אותו”.

בזמן האשפוז שלה בבית החולים התחילה להבין את תמונת המצב בשטח. “אנשים התחילו לבקר, ועל הפנים שלהם ראיתי את האסון", היא מספרת. "בהתחלה היה סיכום, שנעשה מחוץ לדלת החדר שלי, שליד המיטה שלי לא בוכים, אבל זה התחיל לטפטף לאט־לאט. הייתי שומעת ומבינה שאני נערה שהיא שכולה מחברים. 82 חללים היו לגדוד שלנו. כמנהלת לשכה, הכרתי כל אחד באופן אישי. להלוויה של שאול שלו בא לקחת אותי קצין שריון ראשי, אבל זו הייתה ההלוויה היחידה שהייתי בה".

יהלום הייתה מאושפזת במשך שנה, ובמהלכה יצאה לסדרת ניתוחים בארצות הברית ואף התחתנה. "הרופא אמר לרפי, שהיה אז בן הזוג שלי, 'אתה מבין מה אתה לוקח? האישה הזו לא תלד, לא תעבוד'", היא מספרת. "הוא אמר: 'אצלנו לא מוותרים. כל מה שאמרת שהיא לא - היא כן'".

לאחר שנה יצאה מבית החולים כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, ואז התחיל השיקום. “שיקום זו עבודה”, היא אומרת. “הייתה אפשרות להגיד שאני נצרך שמקבל כסף מהמדינה. אני אמרתי, ‘אני אעבוד. אני רוצה להישאר במעגל החיים. אני לא מוכנה להתגלגל החוצה’. כשאת מתויגת כנכה, יש לך גם תפקיד בחברה, וכשקמתי, השוט החברתי הכה בי.

"היום אני אומרת לך ממקום של מחילה לקיבוץ, שלא סלחו לי על השיקום. זה בלבל אותם נורא, לא ידעו איך לאכול את זה שיש לי תינוקות, שאני הולכת ללמוד תואר. היום, מי שלא יודע, לא מזהה בי את הנכות. לא יודעים שמתחת לבגדים ובתוך הראש מתחוללים דברים. אני מטופלת גם היום, בכל שבוע. יש לי 80% נכות, הרגל השמאלית שלי היא רגל מלאכותית שנבנתה בעמל רב וב־27 ניתוחים, יש לי רסיסים בריאות”.

לשיקום יש כמובן גם היבט נפשי. "הילדים שלי יודעים שיום כיפור ויום הזיכרון הם ימים של בכי", היא אומרת. "שנים גם לא הצלחתי לחגוג יום העצמאות, הזיקוקים, פוסט־טראומה, עם כל מטוס הרצון הראשון הוא לברוח. החיסרון שלי הוא שאני לא שוכחת.

"יש לי את כל התופעות של פוסט־טראומה. אני צמחונית ולא יכולה להריח בשר על האש כי זה היה הריח במטוס, שנדף גם ממני. יש לי בעיה עם רעש, בקניון צפוף, כשסוגרים דלת, כשמתעטשים אני קופצת. אבל למדתי לנהל את הפוסט־טראומה. היא לא מנהלת את החיים שלי. אם אני צריכה להיכנס לקניון, אני אכנס.

“משרד הביטחון עושה בשבילי כל מה שהוא יכול. אני עוסקת בהתנדבות בליווי הלומי קרב. זו הזכות שלי, לעזור לאנשים אחרים. אני חיה את הנכות, אבל לצדה. נהפכתי למרתוניסטית, לשליחת הסוכנות היהודית, הקמתי את עמותת אתגרים עם קבוצה של חברים נכי צה”ל. לא חדלתי לחיות. יש לי שלושה בנים ושבעה נכדים. הנכות נתנה לי חיים יתרים”.

רחלי מימון, פקידת לשכה גדוד 82 (חטיבה 7): "חשבנו שזה ייגמר צ'יק צ'ק ושאנחנו נצא מנצחים"

יום לפני המלחמה הוחלט להעלות את גדוד 82 שבו שירתה רחלי מימון מהדרום לרמת הגולן. “אני וחיילת נוספת, כוכבית שמה, נסענו עם הסמג”ד דני פסח, ובדרך הוא אמר לנו שהוא רוצה לעבור דרך ירושלים כדי להגיד שלום לאשתו ולבנו איתי”, היא נזכרת.

“אמרנו לו: ‘ביג דיל, למה להאריך את הדרך?’. אבל בכל אופן עברנו דרך ירושלים. דני הגיע הביתה, וכשעלה לרכב חזרה, אשתו נופפה לו לשלום. מי חשב שזו תהיה הפגישה האחרונה שלהם?”. פסח נהרג ביום השני של המלחמה, בקרבות הבלימה באזור מחנה נפח.

כשהם הגיעו לרמת הגולן, הוצבו בשטח אש סינדיאנה. “היינו באווירה של פיקניק”, היא מעידה. “העובדה ששמו אותנו בשטח הייתה רמז למשהו, אבל לא לאסון הגדול שקרה. כוכבית ואני עברנו בין החיילים והטנקים, דיברנו וצחקנו.

"בסביבות 14:00 שמענו לפתע רעש מוזר מלמעלה, ראינו מטוסים וחשבנו שהם שלנו. המטרה שלהם הייתה מחנה נפח, לא אנחנו, אז הם עברו ביעף מעלינו. כולנו היינו מופתעים והמומים. דני פסח אמר לכולם לעלות לטנקים, ורק כוכבית ואני נשארנו שם, חשופות בשטח, אז הוא אמר לנהג מג”ד לפנות אותנו. באמצע הדרך ראינו עשן ופצצות מכל עבר.

"פונינו למחנה נפח, לשם פונו כל הבנות מהאזור, אבל כוכבית ואני היינו היחידות מהגדוד. מלבדנו היו שם חיילי מפקדה וחיילות נוספות. בערב פינו את כולנו למחנה פילון ליד ראש פינה. כולנו חשבנו שזה מבצע או פעולת תגמול שייגמרו צ’יק צ’ק ושאנחנו נצא מנצחים, הגיבורים הגדולים, והכל יחזור לקדמותו. בפילון עלינו לגבעה כדי לראות את הסרט של המלחמה בשידור חי ולשמוע אותו בקשר.

"ואז אנחנו שומעים בשידור חי שהטנק של המג”ד נפגע ושיוחנן זורע (קצין המבצעים של הגדוד – ע"מ) נהרג. שמות ההרוגים התחילו לזרום לשטח, ובשעה 14:00 ביום השני של המלחמה הגיעה הידיעה על מותו של מי שהיה החבר הראשון שלי, יורם גלס. ברגע שהגיעה הידיעה הזו, נכנסתי להיסטריה ולפאניקה. בתוך יום־יומיים כמעט לא נשאר הגדוד שלי, רק שאריות”.

החיילות פונו זמן קצר לאחר מכן. “חזרתי הביתה לנהריה כי לא היה מה לעשות איתנו”, היא אומרת. “בבית הבנו שהעורף מנותק לגמרי ממה שקורה, הם לא ידעו את גודל האסון כי התקשורת, כהרגלה, לא דיווחה. כשסיפרתי בבית מה עברתי, אמרו לי: ‘אנחנו הולכים לבית הכנסת להגיד הגומל’. אני עצמי לא הבנתי מה עברתי. מאותו רגע, התפקיד שלי ושל כוכבית היה לעבור בבתי משפחות שכולות ובבתי החולים לבקר את הפצועים. זו הייתה תקופה קשה מאוד, שממנה אני סוחבת איתי עצב עד היום.

"הדמעות נגמרו לי אז. בגיל 19, ביום אחד, את מאבדת חברים, אז את נעשית קהת חושים, וקהות החושים הזו מלווה אותי. הוצאתי את כל הדמעות שלי אז. באיזשהו מקום התקופה הזו חישלה אותי. הרבה שנים לא חייתי בארץ, אלא בניו יורק. ניסיתי שם להרגיש את הטראומה. אומנם עברנו אלפית ממה שהלוחמים עברו, אבל לא נתנו לנו להתמודד עם הפצע, הלם קרב בכלל לא היה בלקסיקון. רק המרחק מהבית גרם לי להבין את גודל האירוע. דור שלם נכחד, אין לתאר את כמות האנשים שנהרגו. אני זוכרת את התקופה הזו כמו סרט לנגד עיניי”.

מימון מספרת שאת חבריה לגדוד היא צפויה לפגוש ב־21 בחודש, אז יתקיים בלטרון מפגש של מי ששירתו בגדוד באותו זמן. “לאחר תקופה ארוכה של נתק, שבמהלכה כל אחד הלך לדרכו ולקצות העולם והארץ, עלתה היוזמה הזו”, היא מספרת. “לקראת המפגש צפים אצלי, ואצל אחרים, הרגשות והזיכרונות מהתקופה ומהחוויה ומהפצע, שהם עדיין חלק מאיתנו”.

כרמלה קניס־קוגלר וגיתית בורשטיין, פקידות פלוגתיות בחטיבה 14: "הרבה זמן אחרי, בכל רעש של מטוס נשכבתי על הרצפה"

כרמלה קניס־קוגלר וגיתית בורשטיין, ששירתו בחטיבת השריון שלחמה בסיני במהלך המלחמה, התכוננו לקראת צהרי שבת, 6 באוקטובר, לפינוי מהבסיס, כחלק מההכנות לפרוץ המלחמה. “היה מדובר על כך שתפרוץ מלחמה בשש בערב”, משחזרת קניס־קוגלר. “מהבוקר דיברו על פינוי, אבל שום דבר לא קרה, ורק לקראת הצהריים אמרו לנו שהפינוי בדרך ושנארוז את הדברים שלנו.

"גיתית נכנסה להתקלח, אני נכנסתי לארוז. ופתאום שמענו מטוסים. אף פעם לא טסו שם מטוסים, אז לא הבנו. ואז צעקו לנו: ‘תרוצו, תברחו’. הקצין התורן זרק אותנו לבור של הזבל של המטבח עם הטבחים ועם חיילי מנהלה, ושכבנו שם עד שהמטוסים הפסיקו להפציץ, לא יודעת כמה זמן. היינו המומות, לא הבנו מה קורה, לא ידענו מה זו מלחמה”.

בורשטיין: “אני זוכרת את עצמי שוכבת שם ומפחדת מאוד. אני לא מאמינה בכלל שאלו טייסים מצרים, ועוברת לי בראש המחשבה שחיילים שלנו התבלבלו, כי לא עלה בדעתי שחייל מצרי יכול לתקוף אותנו. זו הרגשה קשה מאוד־מאוד של אפסיות ושל אימה. אני לא חושבת שזה היה הרבה זמן, אבל ההרגשה הייתה שזה נמשך נצח. הייתי חסרת אונים, היה קשה לעבור מהזחיחות שהייתה לכזו אפסיות, זה בום רציני לנפש.

"הרבה זמן אחרי זה, בכל פעם שהיה רעש של מטוס, נשכבתי על הרצפה, בלי לחשוב. באותם רגעים הרגשתי שאני בתוהו ובוהו, כאוס, שבר גדול מאוד ואימה. הרגשתי שבגללי עסוקים בשטויות, בזה שצריך לפנות אותי. זה משהו שהתאים לכל סיפור חיי ולתפיסתי כבת דור שני - שכל עצב וכל קושי מתגמדים לאורך הילדות לעומת מה שההורים שלי עברו. ככה פגשתי את עצמי גם במלחמה".

בהפוגה הראשונה שהייתה הן פונו למתלה. “נגמ”ש פינה אותנו למתלה, מרחק עשרה קילומטרים מהבסיס שלנו, בנסיעה בזיג זגים כדי לברוח מההפצצות”, מספרת קניס־קוגלר. “הגענו למתלה כמו פליטות: מכנסיים קרועים, יחפות, היה עליי דם של הכלב שלנו, שחטף רסיס. במתלה ירדנו לבונקר”.

"משם ראינו את התעלה בוערת. שם שמענו שהנגמ"ש של המ"פ נפגע", מספרת בורשטיין. "ידענו שנחום שמר המ"פ הוא זה שנהרג, אבל לא ידענו מי ישב איתו בנגמ"ש. הייתה תחושה של כאוס, בלגן. הסמ"פ בא לשאול אותנו מי היה בנגמ"ש, ואם הם שואלים אותי את זה, אז הבנתי שאף אחד לא יודע כלום".

בלילה הן פונו משם לרפידים. “גם שם היינו בבונקר, לא העזנו לעלות למעלה כי זה היה מפחיד ממש, כל הזמן שמעו מטוסים והדי פיצוצים”, אומרת קניס־קוגלר. “בבוקר הוציאו אותנו לבאר שבע, ומשם נסענו הביתה”.

שתיהן ביקרו במהלך התקופה הזו פצועים ומשפחות שכולות. “כשהחזירו אותי לסיני לאחר המלחמה, ישנתי לילות עם זיעה קרה מפחד”, מספרת בורשטיין. “היה לי רצון לברוח, אבל קול פנימי אמר לי שאם אני בורחת, אשאר עם זה כל החיים”.

מה לקחת איתך מהמלחמה?
“לקח לי שנים להבין את האסון של המשפחות. כשנולדו לי נכדים, הבנתי שאלה שנפלו, אין להם המשכיות. בהריון השני שלי, אחרי הבת הבכורה, עשיתי מי שפיר, וכשהתקשרו עם התשובות, אמרו לי: ‘מזל טוב, יש לך בן’. התשובה שלי מהבטן, בלי לחשוב, הייתה: ‘לא בטוח שאצלנו בארץ זה מזל טוב שיש בן’. בעצם זה נוכח כל הזמן, ודווקא בתגובות הספונטניות”.

בהמשך נהפכה בורשטיין לאחת ממקימות נט”ל – העמותה לנפגעי טראומה על רקע לאומי. “הרבה מאנשי הפלוגה שלנו נהפכו למטפלים בבריאות הנפש”, היא מספרת. “וזה לא סתם. הרעיון של נט”ל היה לתת מענה לאזרחים נפגעי העימות, כי לא היה מענה, וזו בדיוק החוויה שהייתה לי בצבא. אני חושבת שהמלחמה הייתה שיעור בצניעות, לדעת את גבולות הכוח והיכולת”.

תלמה אחיטוב, סמלת סעד בגדוד 46: “לנו הייתה לוחמה אחרת, מהפן האנושי"

ברגע פרוץ המלחמה, חיילי גדוד 46 התכנסו לתדרוך כחלק מהכוננות. “כולנו היינו ליד הלשכה, ואז, ב־14:00' הגיחו מטוסים והפציצו את שדה התעופה הישן שליד הבסיס שלנו”, היא משחזרת. “באותו הרגע, החיילים קפצו מהחלונות ומהדלתות, רצו לטנקים ונסעו. הייתה מהומה. הטנקים השאירו ענן אבק נוראי, וכשהוא ירד נעשה שקט וגילינו שנשארנו חמש בנות לבד. לא אמרו לנו מה לעשות. פקידת הלשכה אילנית התקשרה לחטיבה כדי לשאול מה לעשות והם אמרו לנו ללכת לשכב בשוחות.

"השוחות היו מזבלה בגודל חצי מטר. אמרתי: ‘זה לא שוחות, בואו נחזור ללשכה’. אמרתי שיבואו לקחת אותנו, אבל כמה בנות החליטו לרוץ ברגל לחטיבה. אילנית ואני נשארנו לבד בבסיס עם הטבחים, ואחרי כמה שעות באמת באו לאסוף אותנו. בחטיבה ירדנו למקלט, שבו היה גם הקשר של החטיבה, וכל הלילה שמענו בקשר הודעות. עם זאת, לא שמענו שום דבר מהכאוס האמיתי שהיה בלילה הראשון, כשהגדוד שלנו ספג אבידות רבות”.

למחרת פונו מהחטיבה לבתיהן. גם היא וחברותיה החלו באותו זמן לבקר פצועים ומשפחות שכולות. “התברר לי שחצי מההרוגים היו מטופלים שלי, שהכרתי את האנשים”, היא מספרת. “לא עברנו כמעט שום הכשרה לכך. הייתי צריכה לשמוע מהמשפחות את הכעס שלהן. אמרתי למשפחות שהצבא בתוך מלחמה, שיסמכו על החברים של הבנים שלהם ושאולי בהמשך יוכלו לענות להם על השאלות. זה היה קשה מאוד.

"המשכתי להיות בקשר עם המשפחות גם אחרי המלחמה, וביקשתי מהמג”ד שהקצינים יתחילו ללכת למשפחות, והם אכן עשו זאת. היינו בנות 20 וזה משהו שסוחבים אותו. התבגרנו נורא מהר. בסך הכל היינו חיילות, לא נלחמנו, אבל לנו הייתה לוחמה אחרת, מהפן האנושי. אז אני מרגישה שעשיתי את שלי. אם הייתי עוברת הכשרה לכך, הייתי עושה קצת יותר”.

שלומית אורן, פקידת מבצעים בגדוד 77: “אני יודעת שלא קלטתי את עוצמת הכאב והשכול"

שלומית אורן, ששירתה בגדוד 77 בפיקודו של אביגדור קהלני, עלתה גם היא מהדרום, מרפידים לרמת הגולן, ימים ספורים לפני המלחמה. “הייתה סוג של התרגשות באוויר”, היא מספרת על בוקר שבת, 6 באוקטובר. “הבנות התבקשו לאסוף את תעודות הזהות של הלוחמים, ואני זוכרת אותנו אומרים ‘ניפגש בדמשק, נאכל פלאפל’. היינו שרויים בקונספציה של הניצחון המהיר של ששת הימים. הבנות וחיילים שאינם לוחמים ירדו למחנה פילון, שם התחמשו הטנקים. משם כבר שמענו את המטוסים הסורים, ובאותו רגע כולם עלו מיד על הטנקים.

"אנחנו, הבנות, היינו בתחושה שהנה, אנחנו הולכות לשמוע את הניצחון המפואר. אבל בתוך כמה שעות התחילו להגיע ידיעות על הנופלים וקיבלנו תמונה הפוכה ב־180 מעלות ממה שחשבנו וממה שציפינו. היינו מעט מאוד חיילות, אולי שמונה או עשר, ולא כל כך מצאנו את עצמנו. היינו שומעות שמועות על קצין שהכרנו ונפל, אבל אתה לא יודע מה לעשות עם זה, אתה לא יודע להתעצב על זה כי אתה לא בטוח שזה באמת קרה”.

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה כבר פונתה לביתה, וכמו חיילות רבות אחרות, החלה לבקר חיילים פצועים בבתי חולים. היא נהגה לבקר את המאושפזים בבתי החולים זיו בצפת והעמק בעפולה. “בכל ימי המלחמה הסתובבנו בבתי חולים, מנסות לעודד את החיילים, שומעות מהם סיפורים, שומעות אותם מגמגמים ותוך כדי הסיפור חווים פלאשבקים”, היא מספרת.

“כשהמלחמה מסתיימת, התחילו הביקורים אצל המשפחות השכולות. היום, ממרום גילי ואחרי 49 שנה, אני יודעת שלא קלטתי את עוצמת הכאב והשכול, אפילו שהייתי עם המשפחות, אפילו שבאנו לנחם. להגיד שקלטתי את עומק המפלה? זה היה קשה מאוד־מאוד. עם זאת, הגדוד שלי, שנלחם בעמק הבכא, הרגיש שהוא הצליח להכניע את המלחמה. כלומר, הייתה איזו תחושה שלפחות הצלחנו. הצלחנו, אבל כמה הפסדנו. ניצחנו, מנענו תקיפה ופלישה סורית אבל איבדנו חברים טובים. זה ניצחון שיש בו הפסד. חזרנו מצולקים לשגרה”.

במלחמה הכירה את בעלה. “הכרנו, בתוך חודשיים התחתנו והיינו להוטים להביא ילדים”, היא מספרת. “ברבות הימים קראתי שזו תופעה ידועה מאוד - ילודה רבה אחרי מלחמה, אבל אצלי זה היה ברמה האישית. אף אחד לא הבין איך התחתנתי בגיל 21 ובגיל 22 כבר הבאתי ילד”.
“יש לי תחושת החמצה מהמלחמה”, היא אומרת, “כי לא השתכנענו באפשרות של השלמה עם הפלסטינים. בשבילי, עצם זה שלא נהפכנו לרודפי שלום אחרי שראינו את מחירי המלחמה, מסביר שעדיין לא הבנו. מה צריך ללמד אותנו להשלים עם מדינה פלסטינית? אם לא זה, אני לא יודעת מה כן”.   

הנופלת היחידה: סיפורה של חיילת המילואים ניבה שאול ז"ל, שנפלה במלחמת יום כיפור

ניבה שאול ז”ל כבר הייתה חיילת משוחררת כשפרצה המלחמה, אך כבעלת תפקיד חיוני בחיל הקשר, היא הוקפצה לשירות מילואים. ב־8 באוקטובר, יומה השלישי של המלחמה, הייתה חלק משיירה שירדה דרומה ועצרה להפסקה בכניסה לבסיס רפידים. בהפגזה מצרית על האזור נהרגה שאול והייתה לחיילת היחידה שנפלה במלחמת יום הכיפורים. 

“אחרי השירות שלה היא עברה לתל אביב ושכרה דירה עם חברה”, מספרת עליה אמה, אזרה שאול בת ה־96. “היה לה חבר, בני, אבל שום דבר לא בער לשניהם. אבל אז הכל התהפך”.

“ביום הראשון של המלחמה ניבה הוקפצה, היא הייתה חלק מהצוות של הקשר הפיקודי, והם הוקפצו לגזרה הדרומית”, מספר אחיינה ניב גרנות, הקרוי על שמה. “השיירה של האלוף התחילה לנסוע לכיוון דרום, ובדרך הם עצרו בכניסה לבסיס רפידים. בזמן ההמתנה שלהם ירדו להתקפה מטוסים מצריים, ותוך כדי קלטו שיש למטה שיירה, מטרת איכות. אחרי שהם הפציצו את הבסיס עצמו, הם עשו סיבוב, חזרו, וירדו על השיירה עצמה והפציצו אותה. ניבה, שהייתה בצוות ההתארגנות כאלחוטנית, נהרגה בהפצצה”.

“שבוע לא קיבלתי טלפון ממנה”, נזכרת אמה. “בדרך כלל היא הייתה מתקשרת. אז הייתי מודאגת, אפילו שהיא לא הייתה לוחמת, עד שהגיעו שני חיילים להודיע לנו באופן רשמי שניבה נהרגה. לפי מה שסיפרו לי, הם הגיעו לשם בבוקר, חיפשו משהו לאכול. ניבה נשארה במקום, והתחילה להכין לחם עם שוקולד. היו שם ארבעה אנשים כששני המטוסים ירדו ופגעו בניבה”.

“שלוש שנים אחר כך לא ידעתי איפה אני נמצאת”, אומרת האם. “הייתי מורה במקצועי, ובשנה הראשונה עבדתי, אבל הפסקתי. לקח שלוש שנים עד שחזרתי לעצמי, הייתי מבולבלת מאוד־מאוד, אבל אחרי שלוש שנים ידעתי שאני חוזרת להוראה. אבל לחיים הרגילים לא חזרתי, לימדתי עוד שנה וזהו”.