דמדומי הלילה עוד מסרבים להיעלם כשגדוד “רשף" (71) מחטיבת 188, וכוח המילואים של גדוד 7106 מחטיבה 769 חוצים את הגדר אל עבר לבנון. כ–30 לוחמים יוצאים לפעילות פטרול מובלעת ומתקדמים אל עבר קו הגבול, בהם צוות טנק, לוחמים מעוקץ, גששים, כוחות איסוף ומתעדים קרביים.
השחר אט–אט עולה וניתן להבחין כבר בכל. ממולנו הכפר מיס אל־ג'בל, כפר שיעי שבמבט ראשון נראה כמו כל יישוב, אלא שעין חדה מיד מאתרת מבנים ורכבים של כוחות האו"ם, צבא לבנון וחיזבאללה.
“אחד המאפיינים הכי מובהקים של הגבול הזה הוא שאני רואה את האויב שלי והוא רואה אותי", אומר סא"ל ארז גבאי, מג"ד 71, שאחראי על כלל גזרת רכס רמים, “אני חי אותו. כשהוא מתעצם - אני יודע, כשהוא עושה פעילות - אני יודע, כשהוא עושה טעויות - אני יודע. אבל זה גם אתגר מבחינתי, כי הכל חשוף וכולם רואים הכל".
החטיבה הקבועה של הגזרה היא החטיבה המרחבית 769, שאחראית על ההגנה של כלל אצבע הגליל - מרכס רמות נפתלי, דרך עמק החולה ועד הר דב שבמזרח.
לצד 769 פועלת עתה באזור חטיבה 188, “אנחנו מגיעים לתעסוקה מבצעית ועובדים פה בצוותי קרב גדודיים", ממשיך גבאי, “גדוד שתופס כאן גזרה הוא רב־חילי. אני מפקד על פלוגות חי"ר ופלוגות טנקים. פעילות מהסוג הזה תורמת לנו כצוות קרב גדודי גם בהיבט ההתקפי וגם בהגנתי - ומשפרת אותנו מכל כיוון. בסופו של יום זה הייעוד שלנו - לעשות כל מה שיידרש כדי להגן על תושבי הצפון ותמיד לחפש דרכים להשתפר״.
התפאורה מסביב פסטורלית. תלי אבנים, סלעים ושדות ירוקים, יישובים שמרחקם מהגבול אפסי, אבל השקט מתעתע, מדגיש גבאי: “זה הסיפור בכל גבול הצפון, יש פה פוטנציאל מאוד גדול להתלקחות, ויש פה דריכות מאוד גדולה, גם מצדם, ובטח מצדנו. והמעבר פה, כמו שנהוג לומר בצבא ‘מאפס למאה', הוא בדקות".
הכוח מתקדם, מתפרש בשטח ומתקרב לקו הכחול, קו הגבול הבינלאומי המוסכם בין ישראל ללבנון. קו גבול שמסומן בחביות תכולות ומספר את סיפור הגזרה כולה. תפקידם של הלוחמים כאן הוא להוות את קו ההגנה הראשון, בחירום ובשגרה. להתכונן ליום קרב, לשמור על האזרחים ולסכל ניסיונות חדירה.
מח״ט 769, אל״ם סיון בלוך, מוסיף כי ״המחויבות הגדולה ביותר בעבור כל חייל וחיילת בחטיבה המרחבית 769 היא ההגנה על תושבי הגזרה, כך היה וכך יהיה תמיד. מעבר לפיקוד על הגזרה ועל כלל המפקדים והלוחמים שתופסים פה קו, מעבר לתרגילים ולאימונים שאנחנו מקיימים על מנת לשמור על כשירות ומוכנות ליום פקודה - הניצחון האמיתי שלנו הוא שההגנה על הגזרה מאפשרת שגרה מלאה לכל עם ישראל, לטייל בחבל הארץ המופלא הזה״.
עוד בשנת 2000, בעקבות יציאת צה"ל מדרום לבנון, נקבע הקו הכחול בידי האו"ם כקו הגבול המוסכם. הגדר בגזרה הוקמה על בסיס הקו הכחול, אך במקומות מסוימים לאורכה נוצר שטח מובלעת בינה לבינו. שטח המובלעת הוא שטחה הריבוני של מדינת ישראל, שבו פועלים הלוחמים גם הבוקר.
“הגדר הוקמה משיקולים ביטחוניים, אבל גם טופוגרפיים, ולכן במקומות שלא הצליחו להעביר גדר, הלכו טיפה אחורה. הגדר ברוב המקרים היא על הקו הכחול, אבל איפה שלא יכלו למקם אותה שם, נוצרה מובלעת", מסביר גבאי. “הפוטנציאל של החיכוך כאן מאוד גבוה, כי אין גדר פיזית כשאנחנו בתוך המובלעת. הפעילות היום היא דוגמה אחת לפעילות שאנחנו עושים על בסיס שבועי, כדי לממש את הריבונות עד הסוף, עד הגבול".
ואיך עושים את זה?
“באמצעות פטרולים, הקמת מכשולים, הקמת עמדות. הרי בגלל שבמובלעת אין חיץ פיזי בין החיילים לבין גורמי הכוח השונים, אז אני יודע שבלילה ערפילי חיזבאללה יכולים לחצות את הקו הכחול ולהניח מטענים, ולכן אני יוצא לפעילויות גם עם גשש וכלב של עוקץ".
בלוך: ״איפה שאנחנו לא נצעד, האויב יצעד. כל פעילות, וכל פטרול במרחב שהכוחות פה עושים יומם וליל מראים לצד השני שאנחנו יודעים בדיוק את הדרך שבה אנחנו הולכים. האמרה ‘איפה שתעבור המחרשה שם יעבור הגבול' - כמו נר לרגלינו".
באותו הבוקר ממש ממולנו, במרחק קצר ובלתי נתפס, עומדים פעילי חיזבאללה. הם מצלמים אותנו ואנחנו מצלמים אותם. באותה מידה זה היה יכול להיות חייל צבא לבנון עם אר־פי־ג'י במקום מצלמה, כפי שגבאי משתף במקרה אחר, שאירע רק שבוע קודם לכן.
“יש כאן מורכבות, בטח כשאני עורך פעילות על הקו הכחול, על הגבול. ובטח במקרים שביני לבינו אין אפילו גדר. היו מקרים שאני, לוחם של צה"ל, עומד עם טנק של צה"ל במרחק מטרים ספורים מהחייל בצד שני, מצבא לבנון. רק בשבוע שעבר הייתי בסיטואציה כזאת שעמדתי במרחק 15 מטר מחייל שכיוון אליי טיל כתף, ולידו עמד פעיל חיזבאללה שמצלם אותי ומנסה לאסוף מודיעין".
האיום מצפון קיבל תפנית חדשה בשבועות האחרונים, לאור המצב הרגיש בחברה הישראלית, שנראה שעסוקה כל כולה ברפורמה המשפטית. באמצע החודש שעבר התייחס הנשיא יצחק הרצוג בנאומו על אודות מתווה ההידברות סביב הרפורמה, לנקודת המבט של האויב על המתרחש בישראל: “אני קורא בדאגה את דוחות המודיעין", הזהיר הרצוג, “ובהם דיווחים על אויבינו שצופים בנו בחיכוך ידיים בהנאה".
דבריו, כך נראה, מתייחסים גם למתרחש בגבול הצפוני. מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה נאם ביום השנה למות מפקדי הארגון ב־16 בפברואר ואמר כי “המצב בישות הציונית הוא חסר תקדים במישור הפנימי ובסביבה האסטרטגית. הממשלה הנוכחית דוחפת את העניינים לשני עימותים גדולים, הראשון הוא פנימי, בתוך ישראל, והשני הוא הפלסטיני, שעשוי להתרחב לאזור. לראשונה, שומעים בישות הציונית דיבורים על מלחמת אזרחים, שפיכות דמים והתקרבות לפיצוץ. בכירים בישות הציונית הביעו חשש מפיצוץ פנימי, כאשר הם מדברים על קריסת הישות".
ממורד הגבעה מגיח כוח המילואים של פלוגת הרכס, בראשו הולך המ"פ במיל' עדיאל וייס, שמספר על השבועות האחרונים בגזרה. “מימשנו ריבונות", הוא אומר כשמגיע למעלה הגבעה. אני שואלת אותו לפשר האמירה והוא מסביר: “רגליים בקרקע, ערכנו פטרול בשטח". הם מספרים לי כי באותו הבוקר אף קבעו את קווי ההתקדמות של הפעילות, במקום אותיות, על פי מילות השיר “אין - לי - ארץ - אחרת".
בעודם מתנשפים מהעלייה התלולה מספרים לוחמי המילואים על הבתים שעזבו למשך חודש. וייס, המ"פ, מספר על אשתו שבחודש שמיני. דורון מנחם, סא"ל במיל', מספר על אשתו ושלושת ילדיהם: “היא באמת גיבורה. היא מודעת לחשיבות מבחינתי של הדבר הזה. חיי המילואים הם לא לטווח קצר, אנחנו במרתון של 20 שנה, מבינים את החשיבות שצריך להגן פה על חיי אדם".
גבאי: “המפקדים במילואים הם דוגמה קיצונית מבחינת תרומה. מג"ד במילואים, למשל, הוא כמעט ‘סדיר', אם לשפוט לפי כמות הזמן שהוא נמצא בצבא". מנחם: “אנחנו משרתים בין 50 ל־70 ימים בשנה. אני מאמין שהצבא חייב את חיילי המילואים, הם גורם הכוח המרכזי"
וחיילי הסדיר?
מנחם: “הם אנשי המקצוע הכי טובים שיש בצה"ל".
אז אם תפרוץ עכשיו מלחמה, חיילי הסדיר הם מי שמכירים את הגזרה יותר טוב מכולם?
מנחם: “גם אנחנו, אני פה בגזרה כבר 20 שנה". וייס: “זה הבית".
מנחם: “רמת ההיכרות של המפקדים עם הקרקע הרבה יותר גדולה מאשר רמת ההיכרות של החיילים, לצורך העניין. זה הבית, כמו שעדיאל אמר".
גבאי: ״אנחנו תמיד דואגים להכיר את השטח שעליו אנחנו שומרים הכי טוב שאפשר, בין אם זה ברגליים, בגלגלים או בזחלים - ככה שעם כל תרגול אנחנו מוכנים יותר לקראת מה שבאמת מחכה לנו בשעת פקודה, רק לומדים ומשתבחים״.
ולמה אתה מתכוננים?
מנחם: “לתרחיש הכי גרוע, למלחמה. והגנה על חיי אדם". בשבועות האחרונים ערך גדוד 71 פעילות נוספת מאוד גדולה של סלילת צירים, הקמת עמדות טנקים, ופריסת גדרות, כדי לחזק את ההגנה על היישוב משגב עם.
“עשינו את זה עם טנקים, נמרים ודחפורי D9", אומר גבאי. “זאת הייתה פעילות מאוד גדולה וגם שם התכלית הייתה אותה תכלית, לממש, להגיע עד לקו הכחול, לחזק את המכשול הזה. המטרה שהפעילות לא תהיה שבלונית, יש פה שגרת גדר, אבל אני רוצה לאפשר גמישות כדי שלא יידעו מה אני עושה ומתי".
בשהות על קו הגבול קשה להתעלם מהכאוס הפנימי שמאפיין את לבנון עוד מיום היווסדה. המדינה הצפונית, למודת הסכסוכים ומלחמות האזרחים, עדיין מפוצלת ומצויה במשבר כלכלי חמור, שהחריף עקב הפיצוץ בנמל ביירות לפני כשנתיים, ומתוך כך במשבר בריאותי וכמובן פוליטי עמוק. רק בסוף אוקטובר 2022 סיים את כהונתו נשיא לבנון האחרון, מישל עאון, וטרם נבחר נשיא חדש.
הפערים בין ההנהגה המושחתת לציבור רק הולכים וגדלים, וחיזבאללה מנסה לבסס את עצמו כמגן המדינה. במקביל, התעצמותו הצבאית של חיזבאללה באמצעות תמיכתה של איראן מדאיגה רבים, כשהסכם הגז שמבקש לתת ללבנון את אותה עצמאות כלכלית דרך היכולת להפיק גז באופן עצמאי, ולהשתחרר מהתלות באיראן, מרחף ברקע.
“חשוב לדעת, זה ארגון שבשנים האחרונות הגביר את הפעילות הגלויה שלו על הגדר", אומר גבאי. “הם מגיעים איתנו לחיכוך במובן מסוים, כלומר הם מגיעים עד לגדר וזורקים אבנים, מטרידים, מצלמים, אנחנו מאוד מרגישים את זה בקו המגע. זה מחייב אותנו להתאים את ההתנהלות שלנו על הגדר".
מילותיו של גבאי מקבלות משנה תוקף בנתוני סיכום שנת 2022 של צה"ל. בשנה האחרונה בוצעו 677 פעולות מובלעות בזירה. נורה תמ"ס (תלול מסלול) אחד מלבנון, בוצעו ארבע תקיפות בתגובה בלבנון, ו־58 פגזים נורו בתגובה ללבנון, 239 פרטי אמל"ח ו־43.5 ק"ג סמים נתפסו. השבוע נתפסו 48 ק"ג סמים נוספים סמוך לגבול.
אנחנו עומדים מאחורי תל אבנים נמוך. ממש ממולנו ניצבים צלמים בלבוש אזרחי. הכוח מזהה אותם כפעילי חיזבאללה. אחד מהם עומד ממש על אחת החביות הכחולות שמסמנות את הגבול, ומצלם את הצד הישראלי. “הנה, הם עומדים ממש על הקו הכחול, אפילו על הבטון של החבית", מתאר גבאי. “כמו שאני מממש את הריבונות שלי עד הקצה, גם הם מכירים את חוקי המשחק ומגיעים עד לקו הכחול". וייס: “הם כנראה לא צלמים".
למה אתה אומר את זה?
“מי שרוצה לראות חיילים, יכול לראות חיילים של צבא לבנון או של האו"ם. הוא לא חייב להתגרות ולהגיע מטר מקו כחול כדי לצלם את הכוחות שלנו".
אז יש פה בעצם פעולת איסוף מודיעיני, למה לא עוצרים אותה?
גבאי: “הוא אזרח באופן רשמי כרגע, הוא לא חמוש, הוא לא נושא שום סמל של ארגון חיזבאללה. ולכן הוא אזרח במדינת לבנון שבחר לצלם. אנחנו כמובן יודעים שהוא לא רק אזרח".
לפתע הלוחמים מעדכנים את המג"ד: “יש תנועה לכיוון הכוח שלנו, חצה קו כחול". הכוח מגביר מוכנות למקרה של היתקלות, אך הבחור הצעיר ממשיך לרוץ על הקו ומבטא בריצה אחת את המתח ששורר אל מול כפר מיס אל־ג'בל. כפר שבו אחיזת חיזבאללה מובהקת.
לדבריו של גבאי, “חיזבאללה חיים בו, שולטים בו, מייצרים בו תשתיות כל הזמן. אבל יש פה גם אזרחים, לכן יש פה גם מורכבות. בכלל יש פה שילוב שהוא אבסורד בעיניי, שילוב של כל גורמי הכוח בלבנון, חיזבאללה, צבא לבנון והאו"ם. הנה, במוצב ממולנו ממש אפשר להבחין בחיילי צבא לבנון, חיזבאללה והאו"ם. הם אחד ליד השני, וככה הם חיים, על פניו האחד לא מפריע לשני, ובפרקטיקה הם אפילו מכירים אחד את השני, נפגשים. וזה גם מייצר מורכבות כמובן".
למה?
“חיזבאללה מכיר את הכללים ופועל על פיהם ברוב המקרים. לידו יכול להיות חייל או"ם, כאשר האו"ם הוא כוח בינלאומי שאין לי איתו שום חיכוך בשום צורה, ההפך, ומאחוריו יש חייל מצבא לבנון שהיא מדינה ריבונית, והוא כמובן מצויד בנשקים ורכבים ופועל על פי הוראות הפתיחה באש שלו".
אז מה מונע מכל צד לפתוח באש?
“זה ששנינו מבינים לא לחרוג מהכללים המוסכמים, שנינו חיילים בצבא של מדינה ריבונית. בהרבה מקומות זאת הפגנת עוצמה שקטה".
ומה מונע מחיזבאללה לפתוח באש?
“כי הוא מבין שפתיחה שלו באש תגרור תגובה מאוד נחרצת מצד צה"ל, ואין לו אינטרס לעשות את זה ככה פתאום, ביומיום. הוא גם יאבד את הלגיטימציה אם הוא יפעל כך. באותה נשימה, אני רוצה גם להאמין שהוא גם מורתע, מהעוצמה שיש מולו, מהטנקים, מכל ההיערכות שלנו, והוא לא ערוך לפתוח באש, בטח לא אפקטיבית כשהוא נמצא חשוף מולי".
מה עובר לך בראש באותם רגעים?
“ככלל, אנחנו מעדיפים לא להגיע למצב כזה שאנחנו מכוונים אחד על השני באופן ישיר. החבר'ה שלנו יודעים שהם לא אמורים להגיע איתם לשום מפגש, גם לא מילולי. האם בצד השני מנסים? התשובה היא כן".
ואז מה קורה?
“אז אנחנו מנסים לפתור את זה באמצעים דיפלומטיים. לנו ולהם יש קציני קישור לאו"ם. אני מדבר עם קציני קישור ובמקומות כאלה כשאנחנו מול צבא לבנון, אז המסרים לרוב עוברים, ואחרי שתי דקות הקנים זזים".
אל מול חיזבאללה?
“יש בינינו הבדל, וההבדל הוא באופן שמתנהל צבא מקצועי שמבין את האירוע, ומבין שמנסים למשוך אותו באף ולצלם אותו, אל מול ארגון טרור שמנסה להקניט. זה לא מטריד אותי, אני בא ועושה את המשימה שלי, מביע את העוצמה שלי בצורה גלויה ולא גלויה".
המח"ט בלוך: ״בכל פעם שחיזבאללה מנסה להתבסס בקו המגע ומראה את עצמו על הגדר - הוא רק נותן לנו הזדמנות ללמוד אותו ולהכיר אותו יותר מקרוב. כל מכולה שהוא מציב בצמוד לקו הכחול היא עוד מטרה בשבילנו, וכל ניסיון להפר את הריבונות של מדינת ישראל בגבול - ייענה באופן מדויק וקטלני, ללא היסוס״.
איך מפגש יומיומי כזה עם האויב משפיע על הלוחמים?
גבאי: “אני נערך בדיוק לדברים האלה, בהרבה מהמקומות חיילים לא רואים את האיום, פה הלוחם רואה אויב מול העיניים, זה מסדר לו את המחשבות".
רס״ר מייזר סואעד, גשש בחטיבה 769, מתרגם את איומי הגזרה לעקבות בשטח. הוא מכיר אותה כאילו הייתה הסלון הפרטי שלו. הוא מתאר כיצד הוא מכיר כל שטח מת, כל נקודת תורפה, כיצד הוא מנסה לאתר עקבות, מחבלים שמנסים להגיע, מטענים, ומתי כל פעולה התרחשה: “נניח אני מנסה להבין מתי ניסו לחצות את הקו, אם זה היה לפני הגשם או אחרי הגשם".
גבאי: “בסוף, המכשול הוא לא רק הגדר, גם המכשול הזה מתריע, ההבחנה אם מישהו התקרב או חצה, או הניח מטען, אנחנו רואים את העקבות שלהם".
מה הדבר הכי מטורף שמצאת?
סואעד: “מטענים. אנחנו מסתכלים ולומדים את השטח כדי להבין איפה מבחינת האויב אפשר לתקוף אותנו. אנחנו מחפשים את הדברים שאי אפשר להבחין בעין".
להניח מטען על גבול של מדינה ריבונות זאת לא התגרות?
גבאי: “חיזבאללה הוא לא כוח מובהק של מדינת לבנון. הוא משחק בכללי משחק קצת שונים. זה חריג, נכון. אבל גם צריך להגיד שלא הונחו פה מטענים בתקופה האחרונה".
בדרכנו החוצה, בעוד הגדר נסגרת מאחור ולבנון מתרחקת מאיתנו במספר צעדים נוספים, צפים לפתע הזיכרונות מאותה הגזרה. זיכרונות שנצרבו בה בקיץ 2006, במלחמת לבנון השנייה ובקרבות שהתחוללו במיס אל־ג'בל ובבינת ג'בייל וכמובן, הקרב במארון א־ראס, “האירוע המכונן", כפי שמגדיר אותו וייס, הקרב שבו החלה המלחמה, מבחינת לוחמי סיירת אגוז.
אגוז, היחידה שהוקמה במקור כיחידה שמטרתה להילחם נגד ארגון חיזבאללה בדרום לבנון, נכנסה לקרב הקרקעי הראשון במלחמה ב־20 ביולי 2006. “הוקפצנו לאזן קרב שקרה בתוך הכפר, ממש בתחילת המלחמה", נזכר וייס.
“נכנסנו לאור יום. הצוות שלי הוגדר כחילוץ לעתודה, אני זוכר את הגאווה האדירה כשנכנסנו, כשראיתי את כל היחידה נכנסת בטור ארוך, ארוך מאוד. הרגשתי גאווה ועוצמה אדירה, אבל אז במהלך ההתקדמות היה זיהוי של משגרים ופתיחת מרדף, ובמרדף הזה בעצם פתחו באש נ"ט עלינו, על פלוגה ג'. המ"פ בנג'י הילמן נהרג, פאני (רפנאל מוסקל) והקשר של בנג'י, לירן סעדיה, נהרגו גם. היו הרבה פצועים".
ומה קרה אחר כך?
“אנחנו קפצנו, התחלנו לחלץ תחת מטח טילים וירי צלפים. לקח הרבה זמן עד שהצלחנו לחלץ את כולם החוצה, ותוך כדי, באיזה רגע של הפוגה בחילוץ, הבנו שהקלע חוד שלי, יהונתן ולסיוק ז"ל, חסר. לא ידענו איפה הוא. אני נתתי לו משימה לפנות אלונקה לתאג"ד".
לפתע, דווקא בבוקר של פעילות מבצעית, דמעות המפקד מגיחות והכאב צף בפתאומיות ונדמה כי לא עברו השנים מאז, ולמעשה נראה שאפילו רגע אחד לא חלף. “המלחמה הזאת נשארה איתי, אנחנו מכירים את הגזרה כבר, יודעים מה יכול לקרות בה", אומר וייס בכאב.
“הזיכרון הזה בי, הוא חלק ממי שאני". הדמעות, כך נדמה, מספרות לבדן על היום ההוא במארון א־ראס, על חמשת הלוחמים שנפלו, לרבות על סיפורו של יהונתן, שרץ שוב ושוב אל תוך הקרב במטרה לחלץ נפגעים נוספים. יהונתן אף היה בין הלוחמים שנשאו את האלונקה של סמ"ר רפנאל מוסקל ז"ל.
איש לא ידע שבשלב מסוים הוא עצמו נפגע מטיל חיזבאללה ונהרג במקום. שעות רבות של חיפושים ומתח גדול עוד יחלפו עד שתימצא גופתו תחת גל אבנים שהתמוטט עליו. “בסוף מצאו את הגופה שלו מתחת לגל אבנים אחרי 36 שעות", מספר וייס. “ככה התחלנו את המלחמה. מפה הפכנו את הקערה".
חמישה לוחמים נפלו בקרב: רס"ן בנימין אהרון (בנג'י) הילמן, סמ"ר נדב באלוה, סמ"ר יהונתן (סרגיי) ולסיוק, סמ"ר רפנאל מוסקל וסמ"ר לירן סעדיה ז"ל.
היום אתה מספר לחיילים על מה שקרה כאן כבר?
“האמת שעד עכשיו לא סיפרתי. עכשיו התחלתי יותר לספר, אין לי תשובה חכמה למה, בסוף זה אחד הסיפורים שמספרים יותר מכל על הגזרה הזאת".
למה לחזור לפה?
“כי צריך. אני חושב באופן אישי שכשהמדינה קוראת לך, אתה צריך לבוא ולהיכנס מתחת לאלונקה. גם במחיר אישי של להשאיר בבית אישה בחודש השמיני ועוד שלוש בנות".