לוחמי יום כיפור: "אסור לשכוח את העבר, כי אז מה יהיה העתיד?"

אוקטובר 73’ איחד לעד בין תא"ל (בדימוס) אביגדור קהלני, אל"מ (בדימוס) דורון ביבר וסא"ל (בדימוס) גידי פלד, שלחמו יחד במלחמת יום הכיפורים בגדוד 77 של חטיבה 7, חטיבת השריון הסדירה בפיקוד הצפון. “הקשר בינינו הוא קשר שאי אפשר לתאר במילים, זה הרבה יותר מאחים", אומר ביבר בראיון משותף עם השלושה. “עד היום אני קורא לקהלני ‘המג"ד’ למרות שהוא עשה תפקידים הרבה יותר רמי דרג מזה, וזה כבוד בשבילו ובשבילי שאני קורא לו כך כי מה שקרה בתקופה ההיא חיבר אותנו לעולמי עד".

בימים אלה, לקראת ציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים באוקטובר הקרוב, יזמה עמותת ותיקי חטיבה 7 קמפיין גיוס המונים לשיקום מרכז המורשת ברמת הגולן, שכיום הוא מקום נטוש. “לפני 20 שנה הוקם מרכז מורשת חטיבה 7, ובגלל שהמבנה לא תוחזק טוב - בסופו של דבר הוא נסגר", מציין קהלני, המשמש כיו"ר עמותת ותיקי חטיבה 7. “לפני זמן מה פנה אליי מח"ט 7 וביקש ממני לקחת עליי את שיקום המבנה להנצחת המורשת של חטיבה 7. המשימה שלקחנו על עצמנו הרבה יותר כבדה ממה שחשבתי. ראשית כל, צריך לשפץ את הבניין וזה עולה הרבה מאוד כסף. אנחנו נעזרים בצה"ל ובמשרד הביטחון. אנחנו צריכים להגיע למצב שבו ננציח את כל תוכני מורשת חטיבה 7 מיום הקמתה - שלושה ימים לפני הכרזת בן־גוריון על הקמת המדינה, ועד היום. החלק העליון של המבנה יוקדש להנצחת כל נופלי חטיבה 7 שלחמו כמו אריות ונפלו כגיבורים. למעלה משנה וחצי שאנחנו מתכננים את זה כי נתקלנו בהמון בעיות בירוקרטיות. כרגע חסרים לנו מיליון שקלים להשלמת השיקום, ולכן החלטנו לפנות לוותיקי החטיבה ולאזרחים פשוטים. אנו מקווים שהמקום הזה יהפוך לחלק בלתי נפרד מציר התנועה של כל אדם שמבקר ברמת הגולן".

“אחרי מלחמת יום הכיפורים הקמנו את האנדרטה של החטיבה שם, ובכל יום באים 40־50 אוטובוסים לבקר באנדרטה ולראות את הטנקים", מוסיף קהלני. “יש שמות של נופלים שממלאים את בתי הקברות והם לא מונצחים. צריכים להגיד ליד כל קבר כזה ‘תודה’. המילה ‘תודה’ לא תחזיר את הנופלים ולא תקל את הכאב של הורים, אבל אנחנו, הלוחמים, מחויבים לכך. לכן ביקשתי גם מביבר, שהיה אחד הלוחמים הטובים בגדוד, ומפלד, שהיה הקמב"ץ שלי, שיירתמו למשימה. הם מסורים לזה לא פחות ממני. אסור לשכוח את העבר כי אז מה יהיה העתיד? אנחנו רוצים להראות שבחטיבה 7 יש יסודות עמוקים, חזקים ואיתנים. אבוי לנו אם לא נעשה את ההנצחה הזו".

“כולם מכירים את אביגדור בתור מי שנלחם בעמק הבכא, ויש צד שלו שפחות מכירים - צד ההנצחה", מוסיף פלד.

“יש לנו את החברים שלנו שהשארנו בבתי העלמין, ואנחנו מחויבים להם", מוסיף ביבר. “אנחנו, החיים, נוהגים להיפגש לפחות פעם בשנה ודואגים להזכיר גם את אלה שאינם. אומנם אנחנו עם הפנים קדימה והקמנו משפחות, אבל הנכדים שלי, לעתים די תכופות, רוצים שאספר להם על המלחמה. הם רוצים לדעת על המורשת. לכן נרתמתי למבצע הזה".

התרמילים הריקים

ביבר ופלד נפגשו בשנת 71’ בקורס מפקדי טנקים. “עברתי עם גידי מהקורס לבה"ד 1 במצפה רמון ואחר כך עברנו לקורס קציני שריון. בשנת 72’ שובצנו בגדוד 77 של חטיבה 7 בביר גפגפה, בסיס אוהלים באמצע המדבר", מספר ביבר.

“יום אחד הייתה רוח וכל האוהלים עפו ורק הטנקים נשארו", מוסיף קהלני.

“גידי ואני שובצנו כמ"מים במשך תשעה חודשים באותה פלוגה", ממשיך ביבר לספר. “מפקד הגדוד היה דוד (דוביד) ישראלי ז"ל שנהרג במלחמת יום הכיפורים, והסמג"ד היה אביגדור קהלני. שניהם היו קשוחים ומשניהם פחדנו פחד מוות".

“רק דורון פחד", טוען מצדו פלד. “אביגדור היה קפדן, מקצועי ודרש מקצועיות, אבל לא קשוח".

כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים מונה קהלני למפקד גדוד 77. שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה פלד הפך להיות הקמב"ץ של קהלני. “זה היה הגדוד שהתאמן הכי הרבה במדינה הזו", מספר קהלני. “הכנסתי את הרוח שלי כמה שאפשר. בשלב מסוים הייתי צריך קמב"ץ, אז הסתכלתי בין המ"מים וראיתי מישהו שהיה רק שבעה חודשים קצין, אבל בחרתי אותו וקלעתי בול".

את 6 באוקטובר 1973, היום שבו פרצה המלחמה, כמובן לא ישכחו לעולם. “קהלני ואני נקראנו על ידי יאנוש (אביגדור בן גל, מפקד חטיבה 7) לקבוצת פקודות שהייתה צריכה להתקיים בשעה שתיים בצהריים", משחזר פלד. “בשעה 13:55 נכנסנו לבסיס ובום, החלה הפגזה, מטוסים ובלגן. מיד חזרנו לגדוד, והצוות שלנו ירה ירי נ"מ והתחלנו לנוע לכיוון הגבול הסורי. אחד המ"פים הודיע שהוא לא יכול לעבור את הכביש כי אין צמיגים. מ"פ אחר התקשר לקהלני ושאל אותו: ‘מה לעשות עם התרמילים הריקים?’. זה מה שזכור לי מהרגעים הראשונים".

“אני זוכר שזרקו עלינו פצצות, ובגלל שהייתי עוד עם מטען מהחוויות שלי במלחמת ששת הימים שכבתי עם פרצוף בחול וידיים על הראש כדי להגן על עצמי והתביישתי שאני, המג"ד, שוכב על הרצפה כמו פחדן", משחזר קהלני. “חששתי שיש לי פוסט־טראומה ממלחמת ששת הימים שבה נפצעתי קשה ושכבתי שנה בבית חולים. כשהגענו ליד עין זיוון הרגשתי שהפה שלי מתייבש, ביקשתי מגידי מימייה ושתיתי כי חשבתי שאלו תופעות הפוסט־טראומה, אבל לא יכולתי לשתף אף אחד בפוסט־טראומה הזו. הייתה לי תחושה ש’גונבים’ לי את הגדוד כי לקחו לי פלוגה אחת למח"ט ופלוגה נוספת שלחו לגדוד 75 כי לא היה לו כוח אדם. נשארתי עם שתי פלוגות וזה עצבן אותי יותר מהסורים. הרגשתי את האחריות על הכתפיים. פתאום הבנתי שהטנקים של האויב יותר טובים משלנו, והיה חוסר אונים. הייתי צריך לספק את הסחורה. למזלנו, היינו משופשפים ופעלנו בצורה גדודית ומכאן לדעתי הניצחון".

“לקח לי שלושה ימים לעשות סוויץ’ בראש ולהבין שאנחנו במלחמה", אומר ביבר. “בתחילה חשבתי שאנחנו ביום קרב. בשעה 10 בבוקר, המ"פ של פלוגה ו’ יאיר סווט (שנהרג בקרב ברמת הגולן – ד"פ) אסף אותנו ואמר שהוא קיבל מידע שיש מלחמה שעתידה לפרוץ. ישבנו בשעה 13:00 ליד אחד הטנקים, פתחנו מנות קרב ואכלנו. ואז פתאום מעל החניון הגדודי שלנו (ממזרח לצומת נפח – ד"פ) התחילה לרדת ארטילריה על המחצבה של כפר גלעדי. ראיתי שני מטוסי פנטום טסים לכיוון הגבול, אז צעקתי לחבר’ה לרוץ לטנקים. כשהתחלתי לטפס על הטנק, ירדו שני מטוסי סוחוי וראיתי את הטייסים הסורים בגובה של 30 מטר טסים מעלינו לכיוון הגליל. הורדנו את רשתות ההסוואה מהטנקים שלנו וקיבלנו פקודה להתפזר בשטח. התחלנו לנסוע לכיוון קוניטרה".

איזה אירוע משמעותי חקוק לכם מהמלחמה?
קהלני: “באחד הימים, לאחר שנכנסנו לסוריה, שמעתי מטוס סורי שעבר לידנו. חזרתי לירות ופתאום קיבלתי אגרוף מגידי שצעק ‘תיכנס פנימה’. גידי משך אותי ישר לתוך הטנק, פצצה התפוצצה מטר לידנו והיו הרבה הרוגים מסביב. הטנק התקדם שניים־שלושה מטרים קדימה מההדף, ונוצר בור ענק של שבעה מטרים. פתחתי את העיניים, הרגשתי שהגוף שלי רועד והתחלתי לבדוק שלא איבדתי שום רגל או יד. לא הבנתי את המשמעות. יצאתי החוצה וראינו מפקדים הרוגים. גידי ואני הצלנו אחד את השני כמה פעמים, אבל המקרה הזה היה מיוחד".

פלד: “קהלני ניהל את הקרב, אז מה נשאר לי לעשות? כשעובר מטוס, אני מסתכל עליו. פתאום ראיתי מטוס משחרר פצצה, אז נתתי לאביגדור את המכה שייכנס פנימה לטנק. בהתחלה לא הבנו מה קרה, ואז ראינו שהיו הרוגים ופצועים. זה אחד הרגעים הבלתי נשכחים עבורי".

ביבר: “ביום השני של המלחמה, בשעה 11, המ"פ שלי, יאיר סווט, נהרג בקרב. נותרנו מכל פלוגה ו’ שלושה טנקים. הייתי עם הטנק שלי בקצה הדרומי של עמק הבכא. ראיתי שמטוס פנטום נפגע מטיל וראיתי את שני הטייסים הישראלים צונחים - האחד בשטחנו והשני צונח ביני לבין הסורים. ידעתי שאי אפשר להפקיר אותו ככה. לקחתי את הטנק והתחלתי לנסוע לכיוון שלו כדי להוציא אותו. בשטח היו סלעים ענקיים, והטנק ג’עג’ע. נסעתי לאיפה שהטייס נחת והתחבא מאחורי סלע. הכנסתי אותו לתוך הטנק. הוא רעד. נסעתי חזרה למקום שהייתי בו, ואז באו לקחת אותו. לא עניין אותי שירו עלינו והפגיזו אותנו, ידעתי שאני חייב לקחת אותו".

עד כמה טראומת המלחמה מלווה אתכם?
ביבר: “אותי לא מלווה טראומה. אני תמיד אומר: ‘אם הסורים לא הצליחו להרוג אותי, אז מי יכול?’. אבל זה לא נכון, צריך תמיד להיות זהיר ושקול. אני ישן טוב בלילה. יש כאלה שבוודאי מתביישים להגיד שיש להם טראומה ולא ישנים טוב בלילה. אני יכול לספר לך את המלחמה שלב אחרי שלב כאילו זה היה לפני שבועיים כי אנחנו חיים את זה, אבל זה לא מפריע לי בתפקוד השוטף".

קהלני: “מלחמת יום הכיפורים היא קו פרשת המים שבו כל המדינה השתנתה. בגדוד שלנו אחוות הלוחמים קיימת בחצי פקודה, כלומר מי שלא יבוא לאזכרה פעמיים בשנה - אז יסתכלו עליו מוזר. חוויית המלחמה מאחדת את הגדוד. אני לא חושב שאני פוסט־טראומטי מהמלחמה, אלא אני משתמש בכלים של הגדוד כדי להעביר את הדגל שלו לדור הבא שיניף את הדגל במקומי. אני רוצה שהדור הבא יהיה נכון לקחת את הפיקוד ולשמור לנו על המדינה, ואני משתמש בכלים ובאנשים שהיו איתי במלחמה הזו כדי לתת מוטיבציה לגיוס לצה"ל. במלחמה אשתי ואני איבדנו אחים, אני את אחי עמנואל (שזכה לעיטור המופת – ד"פ) והיא את אחיה, אילן שמעיה".

פלד: “כולם הושפעו מהמלחמה, והעובדה היא שכשאנו נפגשים, מיד אנחנו מתחילים לדבר על המלחמה. ההשפעה העמוקה באמת עליי ועל הדור שלנו היא שאנחנו לא מקבלים יותר דברים כמובן מאליו. הבנו מה זה לסמוך יותר מדי על ההנהגה ולאן זה הביא אותנו. זה לא יקרה שוב בדור שלנו".

נשאר המג"ד

אי אפשר שלא לשאול את השלושה על עמדתם לנוכח המחאה שמתחוללת בימים אלה נגד הרפורמה המשפטית והשפעתה על צה"ל.

מה חשבתם על מחאת המילואימניקים?
פלד: “אני ממש לא רוצה לדבר על פוליטיקה כי לא לשם כך התכנסנו, אבל התשובה היא ברורה: אסור לערבב צבא ופוליטיקה. השאלה היא אם מילואים זה צבא. לדעתי לא, מילואימניק זה אזרח שמתנדב מעל ומעבר למה שהוא מחויב. זה קו מאוד דק ורגיש ומוטב שנהיה זהירים בו".

קהלני: “מבחינתי, מגדל התרנגולות בצפון והחקלאי בערבה דומים לי בדיוק, יש לנו אותן זכויות במדינה הזו. מחאה זה בסדר וגם הפגנות זה בסדר, אבל הניסיון לבדל עצמך מתוך החברה בתנאים של דמוקרטיה - משיג את הדבר ההפוך. מילואימניק הוא חייל, הוא לא מתנדב. כשהוא מפסיק לעשות מילואים – שיקבל את ההחלטה שלו. אבל כל עוד הוא בשירות מילואים – זה לא לעניין. הצבא השקיע בטייס יותר כסף מאשר בבניין בן עשר הקומות שאני נמצא בו בשביל שביום פקודה הוא יגן על המדינה. אם הוא לא רוצה להיות טייס – שלא יהיה טייס, זה בסדר. אבל אם הוא מילואימניק, הוא צריך להיות כזה עד הסוף. אי אפשר לתת לכל אחד להחליט על עתידה של המדינה כי התקופה הזו תחלוף. אם יהיה שבר גדול ומלחמה, אז נאבד את המדינה הזו בגלל שהנשק הכי חשוב של המדינה - שזה חיל האוויר - החליט לא להיקרא לדגל? אם מישהו יקרא לי עכשיו לעלות על הטנק כדי להגן על המדינה, אני לא אעשה את זה? אעשה את זה. לא אשאל שאלות. במלחמת יום הכיפורים ידענו שכל השלטון נרדם בשמירה, אז הפסקנו להילחם? לא. המשכנו להילחם כי ידענו שזו המשימה שלנו. למזלנו, חיילים לא עוסקים בפוליטיקה ואני מקווה שהם ימשיכו לא לעסוק בפוליטיקה".

ביבר: “עבור לשאלה הבאה".

מה חשבתם על הטנק הצבאי שנלקח על ידי קבוצת לוחמי כיפור מאתר הנצחה ברמת הגולן במסגרת המחאה?

ביבר: “חשוב להדגיש שהטנק הוא אחת הגרוטאות ששכבו שם. ראיתי את התמונה של הטנק עם רפי נוי (תא"ל בדימוס, בעל עיטור מופת על לחימתו במלחמת יום הכיפורים – ד"פ), שהיה לימים גם מח"ט 7. טלפנתי אליו והוא אמר לי: ‘לקחנו את זה למחאה בירושלים ועצרו אותנו בראש פינה ולא נתנו לנו להמשיך’. אם הטנק היה נלקח מאתר ההנצחה זה משהו אחר, אבל זו סתם גרוטאה".

קהלני: “אני לא מסכים עם מה שדורון אמר. אני מכיר את שלושת הטנקים של חטיבה 188 שהיו באנדרטת תל סאקי כמו שאני מכיר את כף היד שלי, והטנקים האלה מהווים סמל למחלקה הזו. דורון קורא לזה ‘גרוטאה’, אבל מבחינתי זה סמל, וכשלוקחים את הסמל ומשתמשים בו במחאה, זה לא לעניין. כמו כן, אני לא מסוגל לחשוב שמישהו לוקח טנק והולך לכנסת ישראל. הייתי שר בממשלת ישראל ואני מכיר את הכנסת ואת כל הוויכוחים שם מכל צד, אז יש לי משקעים, אבל אני לא מבין איזו זכות יש לאדם לקחת טנק ולהסתער על כנסת ישראל, גם אם זה סמלי. זה חמור ביותר".

פלד: “ברור שיש ויכוחים ודעות לכאן ולכאן, אבל המעשה השיג את מטרתו. בכך שזה עלה לכותרות – זה עשה את שלו וטוב שכך".

קהלני: “מה עשה את שלו? הנשיא שינה את דעתו? רוטמן שינה את דעתו? לוין שינה את דעתו? אני מציע לעצור פה כי כאן אנחנו נכנסים לפוליטיקה. תעזוב את זה".

ביבר: “גידי ואני חושבים שונה מהמג"ד שלנו, ולמרות זאת הוא עדיין נשאר המג"ד שלנו ואנחנו מאוחדים עד הסוף. אנחנו חייבים להיות מאוחדים כעם".

בקרוב יצוינו 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. איזו מורשת תרצו להעביר לדור העתיד?
ביבר: “אנחנו רוצים להעביר להם את הדגל, שיהיו כמונו, כי אנחנו מקווים שהמדינה הזו תמשיך להתקיים כפי שגדלנו בה ושישמרו עליה כי יש תמיד כאלה מסביב שירצו להשמיד אותנו".

קהלני: “הלוואי שהדורות הבאים ילכו לאורנו לא בגלל שהיינו טובים, אלא כי הבנו את המשמעות של אחריות לאומית והיכולת להתגבר על פחד. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת, כדברי קהלת. הדורות מתחלפים, תמיד בא דור חדש וצריך להחזיק את הדגל שישמור על המדינה שלנו, למרות השבר הגדול שיש בימים אלו. אני חושש ממה שיקרה במדינה, עשיתי משהו במדינה הזו, לכן אני מתפלל שתימצא הדרך ושהשפיות תחזור לעם הזה ושנהיה מאוחדים לעולם".