נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, שהורשע בשני מעשי אונס ועבירות מין נוספות, שוחרר אתמול לאחר חמש שנות מאסר. עורך דינו ציון אמיר שוחח הבוקר (חמישי) עם ספי עובדיה ודרור רפאל ב-"103FM" ואמר: "תנאי השחרור אומרים שהוא לא מתראיין ולא מייצר ראיונות מטעם ובזה הוא יעמוד. הוא רוצה להיכנס לקונכייה שלו ולהיעלם. הוא לא יכול להיות אחראי לכל אחד, לכל מיני האנשים. וחלק מהעיתונאים צדים כל מיני אנשים ש'מקורבים' כדי לייצר נרטיב חדש, שמשה קצב לא מכבד את התנאים".
חברו של קצב מתכנן עבורו מסיבת שחרור ענקית בגודלה, שתהיה פתוחה לקהל הרחב, ולשם כך יבקשו אישור משב"ס להתיר לקצב להשתתף בה גם אחרי השעה 22:00, בה הוא אמור לשהות בביתו עד הבוקר. עו"ד התייחס לנושא ואמר כי "קצב מכבד ויכבד את התנאים, ככתבם, כלשונם וכרוחם. הוא לא עושה מסיבות ולא עורך מסיבות. אם אחרים, מכל מיני שכבות בעם, יעשו דברים מהסוג הזה, זו מדינה חופשית ואני לא יכול למנוע מהם, גם משה קצב לא. אבל איש מאיתנו לא יכול למנוע זאת. אני חייב לומר את זה, גם למתלוננות".
"בזה שקצב אומר שהוא לא אשם אין שום חדש", הדגיש עו"ד אמיר. "מול הוועדה ביום ראשון שאלו אותו שאלות, הוא אמר את מה שאמר והוסיף 'דעו לכם שאז הכחשתי, כל השנים אני מכחיש וכל השנים אכחיש, לא הודיתי כעת במשהו'. זה לא העניין. השינוי שחל בו, שדיברו עליו בהחלטת השחרור, לא נגע לעניין ההכחשה, אלא לעמדה שלו כלפי מי שבצד השני. הוא אומר אני קורבן של עלילה צריך להביע אמפתיה כלפי קורבן כלשהו. זו עמדה מורכבת מאוד שנסבלת בעולם של פסיכולוגיה, של ניסיון להבין התנהגות אנושית".
ומה עם דחיית עסקת הטיעון, שהובילה למשפט ולכלא?
"היה קשה מאוד לדבר אתו על דחיית עסקת הטיעון אי פעם. זו פינה שהבטחתי לעצמי לסגור איתו בעתיד. אני צפיתי את כל מה שיקרה אחר כך. ידעתי שהביטול הזה יקים ויקומם עליו את כולם, מהקטן והגדול ועד היועץ המשפטי לממשלה. ראיתי כתב אישום שיוגש אפילו אם הוא לא יהיה ממש מבוסס, ראיתי את כל הדרך הזו. זה מבחינתי מקום רע מאוד מבחינת התחושות בתיק הזה.
"זו הפעם הראשונה שאני באמת מדבר על הדבר הזה", ציין עו"ד אמיר. "יום לפני הדיון שם הגעתי מאוחר בלילה לביתי ומקבל טלפון לקראת חצות מאדם מסוים שקשור אליו, ששואל מה דעתי על ניהול משפט. הייתי בשוק, כי הבנתי שלכיוון הזה זה הולך, אבל הצעתי שנדבר בבוקר כשנהיה בירושלים. הנחתי שעד הבוקר הדברים איכשהו ירדו חזרה לתוהו ממנו הם הגיעו. בבוקר התחילה מהומת אלוהים. קיבלתי טלפון מקצב שביקש שאתקשר למני (מזוז, אז היועמ"ש) ואומר לו שהוא מבטל את העסקה. אמרתי 'אוקיי' ולא עשיתי את זה. לא התקשרתי. התקשרתי לאביגדור פלדמן, שאז היה לצדי בהגנה, ואמרתי לו שאולי הוא יקבל טלפון ממשה קצב וביקשתי שיגיד לו 'כן' ולא יעשה את זה".
"נוצר גל של הסדרי טיעון. אני נגד זה"
"הגענו באותו בוקר לירושלים, לבית משפט השלום שבמגרש הרוסים, יושבים למעלה ומחכים, ואמרתי לאביגדור אתה תחזיק איכשהו את השופטים שם באמתלות שונות, לא יודע מה תגיד להם, כדי שייתן לי אפשרות להסיר את ההתנגדות שלו (קצב). אמרתי שאני לא עולה לשם בלי זה. הסתובבתי אתו בוולבו הנשיאותית והקפנו את חומות מגרש הרוסים, ואמרתי אם החומות לא יפלו, הוא ייפול. ניסיתי להסביר לו בכל דרך אפשרית, הפעלתי עליו אמצעים מיוחדים, כל מה שאני רק יכול לעשות, בהתאם למורשת השב"כ, ובאמת ניסיתי ככל יכולתי. גיליתי לפני אדם נחוש בדעתו, שאמר שהוא רוצה להיאבק, אפילו שבעסקת הטיעון לא כתוב אונס, אפילו שמאשימים אותו בכלום וזה נשאר ברמת החיבוק הקטן והליטוף על הברך, שהשופטת בייניש אמרה עליו שזה פחות גרוע מהנשיקה של חיים רמון".
"נוצר תהליך קשה, שהוא עבר בינו לבין עצמו, מתוך התחושה הסובייקטיבית, שכפו עליו להודות בנתון שאיננו נכון", הוסיף עו"ד אמיר. "למשל, הייתה נשיקה קטנה, שהתעקשו שתופיע בכתב האישום של הסדר הטיעון, והוא (קצב) אומר לי: 'אתה יודע שלא הייתה נשיקה, וגם התביעה יודעת, אז למה אני צריך להודות בנשיקה?'. למה הוא אמר את זה? כי שאלו את המתלוננת אם הוא נישק אותה והיא אמרה שלא. היא באמת אמרה שזה לא היה. ואז ראיתי שהאיש נחוש מתוך תחושה של כעס גדול ועלבון גדול, ללכת למאבק עקרוני, ערכי ומצפוני, על פי התפיסה שלו. ולמרות שאני מעריך את התפיסה שלו, עדיין אני אומר שזה לא היה נכון והיה צריך ללכת הלאה, לקבל את עסקת הטיעון ולא לבטל אותה. התחושה הרעה שלי לא השתנתה מאז, בהקשר הזה".
"בשנים שלאחר מכן נוצר גל של הסדרי טיעון, 'גל קצב', או 'תסמונת קצב'. שופטים גם היו אומרים לנאשמים וסנגורים היו אומרים ללקוחות שלהם, תדעו לכם שאם לא תעשו כך וכך...אני רואה את זה בצער גדול, כי באופן עקרוני אני נגד כל המוסד הזה של עסקאות טיעון, שהוא כורח, שאולי הגיע הזמן לומר שהוא מגונה, שנוצר עקב העומס הגדול שיש על בתי המשפט", הדגיש עו"ד אמיר. "ריבוי עסקאות טיעון מייצר נרטיב שלאו דווקא מתחבר לאמת, אלא לשיקולי תועלת, פעם של הפרקליטות, פעם של השופטים, פעם של הנאשמים. התוצאה שמתקבלת לא תמיד הולכת עם האמת העובדתית וזה פוגע באמון הציבור. הרבה פעמים אנשים מודים במשהו שהוא לאו דווקא נכון, כדי להימנע מסיכון גדול יותר, וזה דבר קשה מאוד. שלטון החוק לא יכול לסבול דבר כזה".