״הג׳וק הזה אצל קיסינג׳ר - זו לא הקונספציה שלנו”.
גולדה מאיר על המתווה למשא ומתן לשלום שאותו שללה בתחילת 1973
בתחילת 1973 נדרשו מקבלי ההחלטות בישראל לבחור בין שתי אפשרויות: לקבל את יוזמת הנשיא ניקסון ויועצו לביטחון לאומי קיסינג'ר ואת המתווה שהציע קיסינג'ר למשא ומתן לשלום בין ישראל ומצרים, או לדחותם ולהמתין למלחמה שתיפתח "בחצי השני של הקיץ", כדברי דיין. מלחמה שהנשיא סאדאת הנחה את צבאו להיערך אליה כדי להניע את התהליך המדיני, אם זה יתמהמה.
גולדה ודיין, בהתנגדות גלילי, בחרו באפשרות השנייה. לשני חבריה אמרה גולדה: "בעניין הג'וק הזה אצל קיסינג'ר... יש לומר לו שוב, שידע, שהוא צריך לדעת, והוא שמע זאת מפינו הרבה פעמים, שזו לא הקונספציה שלנו”. לקיסינג'ר השיבה בצורה מנומסת יותר: "לא נלך על זה". ב"קונספציה שלנו" כיוונה לדרישתה לריבונות ישראל על כשליש מסיני. "סוברניות" כלשונה.
את המתווה לשלום ביסס קיסינג'ר על יוזמת סאדאת. לגולדה יעץ, "תגידו שאתם רוצים שלום בשלבים ואחר כך תוכלו להסביר את הבעיות השונות הכרוכות בכך". וכדי לפתוח בשיחות הוא ביקש לדעת אם תהיה מוכנה לוותר על דרישתה לסיפוח כשליש מסיני. גולדה סירבה בנחרצות, וקיסינג'ר בחר להמתין ולהתקדם לשלום בשלבים על פי המתווה רק לאחר הבחירות בישראל. כך אכן נהג. אלא שבינתיים התרחשה מלחמה.
אפשר לבקר את גולדה מאיר על עמדתה ואפשר להצדיק אותה. אבל אי אפשר להתחמק ולטעון שלא כך היה.
מסמכי הארכיונים מעידים שהיא ודיין העדיפו את המלחמה על פני משא ומתן לשלום, אף שידעו חודשים רבים מראש שתכתיב מדיני שנתנו לרמטכ"ל ישמיט מצה"ל את יתרון היוזמה, וישלח אותו לקדם התקפה מתואמת מצרית וסורית כשהוא מוגבל במהלכיו להיערך אליה. על פי התכתיב הזה, הכין הרמטכ"ל את תוכניות המלחמה, וכבר חמישה חודשים לפניה, כשהציג אותן לגולדה ולדיין, אמר: "אני יוצא מתוך הנחה שאיננו יכולים לפתוח במלחמה מונעת". ועל גיוס המילואים אמר: "איננו רוצים ואיננו מציעים לגייס מילואים בסדר גודל גדול ועוד דברים שעלולים לדרדר למלחמה".
התכתיב לרמטכ"ל נותר תקף גם בימים שלפני המלחמה. בצהרי ה־5 באוקטובר זומנה בבהילות הממשלה כדי לדווח לחבריה שלמחרת עלולה לפרוץ מלחמה. בנוגע לשאלה למי הסמכות להחליט במקרה כזה על גיוס מילואים, שאלה שלא רצו לדחות את הדיון עליה ליום שאחרי יום הכיפורים, אמר דדו: "שני דברים בלבד שלגביהם, תוך כדי המלחמה, נצטרך אישור והם קרדינליים".
הראשון היה "גיוס המילואים והיקפם”, “תוך כדי המלחמה" כי לפניה אי אפשר. גם בבוקר המלחמה סירבו גולדה ודיין לאשר לצה"ל להקדים ולתקוף. ועל בקשת דדו לגייס מילואים השיב דיין: "אל תזיז כוחות אלא אם ממש מתחיל". והסביר: "גיוס מילואים זה אקט של מלחמה".
50 שנה לאחר המלחמה הגיע הזמן להשתחרר לחלוטין מההסבר השגוי ש"תרדמת הצופה היא שהביאה על מדינת ישראל את החוויה הטראומטית ביותר בתולדותיה". כישלונו של המודיעין בהערכת הסבירות למלחמה נחשף במלואו כשפרצה - וקלונו במקומו מונח. לכן רבים אימצו אותו כהסבר לכאוס בתחילת המלחמה, אובדן עשתונות שבחלקו נמשך גם במהלכה. ההסבר הזה קליט, אבל אינו נכון.
הדיון בנושא חורג מהרצון להבין, גם אחרי 50 שנה, "איך זה קרה לנו". מורכבות תהליכי קבלת ההחלטות ויחסי הגומלין בין הדרג המדיני והצבאי מתקיימת תמיד. גם כיום. בחינת אירועי 1973 היא סדנה טובה להכירם. לדיון יש גם היבט היסטוריוגרפי - מקומה במחקר ובכתיבה של האפולוגטיקה, האישית והלאומית, כמכשול בדרך להכרת הסיפור ההיסטורי המדויק והנכון יותר.
“לא ידונו בבעיית עזה, הגולן וירושלים".
עקרונות התיווך שקיסינג'ר הציב
עד תחילת 73', וכל עוד ייצגו הסובייטים את העניין המצרי, פעלו ניקסון וקיסינג'ר לסכל יוזמות מדיניות במזרח התיכון. מטרתם הייתה "לתסכל את המצרים שהישועה תבוא ממוסקבה", הסביר השגריר רבין לגולדה. הם פעלו במטרה לגרום לסאדאת לפנות לוושינגטון כמשענת מדינית וצבאית וכמתווכת בלעדית בסכסוך באזור, ולדחוק ממנו את ברית המועצות. בתיאום עם קיסינג'ר ומאחורי גבו של מזכיר המדינה רוג'רס, הבטיח ניקסון לגולדה שיקיים עם הסובייטים רק "מראית עין של משא ומתן" ובמקביל ימשיך לספק לישראל את הפנטומים ואת הסקייהוקים.
לקראת שנת 1973 חברו מטרות ניקסון וקיסינג'ר לאלה של סאדאת. הנשיא המצרי אכן שאף להחליף את החסות הסובייטית בחסות אמריקאית וראה בהחזרת הריבונות המצרית על סיני בהסכם שלום חלק ממהלך זה. לאחר שביסס את משטרו והרחיק מההנהגה את תומכי הקו הפרו־סובייטי, יצר סאדאת קשר חשאי עם קיסינג'ר, ופעל במקביל בשני מסלולים: מדיני – מול הבית הלבן, וצבאי – הכנות למלחמה מוגבלת המתאימה לנחיתות הצבאית המצרית, שבה יפתח אם המהלך המדיני לא ייענה. שתי החלופות נועדו להניע מהלך מדיני.
חבירה זו יצרה מפנה במציאות המדינית של המזרח התיכון. באמצעות הבריטים ואשרף מרואן הציג קיסינג'ר לסאדאת את קו הפעולה שלו לפתיחת משא ומתן בין ישראל ומצרים: הפסקת מצב הלוחמה; הסדר חלקי שיאפשר את פתיחת התעלה לשיט; לאחר מכן קיום משא ומתן על גבול קבע מוסכם; וכן, “לא ידונו בבעיית עזה, הגולן וירושלים". זה הבסיס שעליו נפתח בסוף פברואר ערוץ בירור ישיר בין סאדאת וקיסינג'ר. חאפז איסמעיל, שליחו של סאדאת, הגיע לוושינגטון, ובמקביל הגיעה גם גולדה.
יום לפני שיחות הבירור הציג קיסינג'ר לניקסון דרכי פעולה כדי "לשבור את המבוי הסתום הערבי־ישראלי" והשניים סיכמו לפעול במקביל בשני ערוצים. אחד גלוי - להסדר חלקי; ושני חשאי – לדון על עקרונות הסכם השלום הישראלי־מצרי. "זה יעבוד אם יהיה אפשר לשכנע את ישראל לחשוב במונחים של החזרת הריבונות המצרית על סיני תוך שמירה על שליטה בנקודות אסטרטגיות במקום להתעקש על ריבונות", אמר קיסינג'ר לנשיאו, שהגיב: "הגיע הזמן להפסיק להיות מודאגים מעמדתה הבלתי מתפשרת של ישראל".
בסדרת שיחות רשמיות ובלתי רשמיות הם בחנו את עמדות הצדדים קודם לפתיחת המשא ומתן, ואת מידת הגמישות שיגלו במהלכו כדי שיהיה אפשר לסיימו בהסכם. תחילה, ב־24 בפברואר, נועד איסמעיל עם הנשיא ועם קיסינג'ר. "למה לכם להסגיר את עמדתכם כבר בפגישה הראשונה?", יעץ לו ניקסון. וכך נהג איסמעיל ביומיים הבאים שבהם נועד בחשאי עם קיסינג'ר.
כמתבקש משלב זה של התהליך, איסמעיל הציג לפרוטוקול עמדות מצריות נוקשות, אולם גם השאיר בהן פתח לגמישות ואת הבסיס להמשך הבירור. שני ימי שיחות המתקיימות בדירה סגורה מזמנים גם זמן רב לשיחות בלתי רשמיות. במהלכן, משוחררים מרישום הפרוטוקול, מתבררים הדברים החשובים. קיסינג'ר היה היחיד בעל המידע לגביהם. לכן את עמדת המצרים ואת פתיחותם לגמישות נכון לראות כפי שסיכם והציג אותן קיסינג'ר בכתב ובעל פה.
סאדאת חתר להגיע תחילה להסכם הבנות עם האמריקאים שבמסגרתו תוכר הריבונות המצרית על סיני. כבר בעמדת הפתיחה של טרום משא ומתן היו המצרים מוכנים להבחין בין ההכרה בריבונות המצרית על סיני ובין הנכונות שלמשך שנים רבות לא תיושם ההכרה במלואה, וזאת כדי שיהיה אפשר "ליישב את ריבונות מצרים בשילוב עם הדאגות הביטחוניות הלגיטימיות של ישראל", כדברי איסמעיל שהסביר כי "הריבונות חזקה דיה כדי שיוכלו לעמוד בפני בני עמם (המצרים), ועם זאת גמישה מספיק כדי להכיל הסדרים מעשיים".
סאדאת רצה להפריד את השיחות עם ישראל מערוצי הסכסוך האחרים שהניח שיעכבו את יוזמתו. אולם הוא גם היה מודע שיקומם עליו את העולם הערבי אם יפנה לשלום נפרד. עם הקושי הזה התמודד בהסבירו שהוא יהיה פורץ הדרך ו"כשהמצרים והישראלים יתקדמו, הירדנים והסורים יהיו בערך שלב אחד אחריהם". וגם ש"ההסכם הישראלי־סורי יתבסס על עקרונות ההסכם המצרי". ולגבי הפלסטינים: "מצרים תראה כל מה שחוסיין יסכם עם הפלסטינים בגדה המערבית כעניין פנימי־ירדני ולא עניין ערבי־ישראלי”. “מצרים רוצה שלום נפרד", סיכם קיסינג'ר. גישה זו יישם סאדאת שש שנים מאוחר יותר, בהסכם השלום שחתם עם בגין.
סאדאת ראה צורך ליישם את ההסכם בשלבים ובמשך זמן ארוך. הוא כיוון לשלום מלא. הוא לא הציג תכתיב, אלא ביקש מקיסינג'ר שיציע מתווה לגישור. כלשונו: "אתה תקשיב לנו, תשאל שאלות, איך אנחנו רואים את זה ואת זה, ואז תפגוש את הישראלים ותשמע את נקודת המבט שלהם. תהיינה לך שתי נקודות המבט, ויכול להיות שאז תוכל לייצר משהו שיתאים לשתי נקודות המבט. תהיה לך טיוטה, ותשאל כל צד איך הוא מרגיש לגביה".
"נוכל לסכם זאת עד 1 בספטמבר וזה יהיה הישג עצום".
קיסינג'ר לניקסון לאחר שבירר את עמדת מצרים לגבי הסכם שלום
ב־26 בפברואר, מיד בסיום שני ימי השיחות, עדכן קיסינג'ר את הנשיא ב"נכונות המצרית לראות שני שלבים עיקריים בהתקדמות לשלום אמיתי", ובכך שהמתווה שעליו סיכמו אפשרי לביצוע ושאם המצרים ימשיכו לשתף פעולה ישראל לא תוכל להתנגד. השניים סיכמו לדון בשני מסלולים: האחד, גלוי, להסכם חלקי. השני, חשאי, להשגת הסכם כולל. "עד הקיץ נוכל לחבר את שני המסלולים וזה יוריד מעלינו את הרוסים. נוכל לסכם זאת עד 1 בספטמבר וזה יהיה הישג עצום". אמר קיסינג'ר לנשיא על בסיס הדברים ששמע מהמצרים. השניים דנו בדרכי הלחץ על ישראל כגון "לאיים לנתק את הסיוע" ו"להשיג חברים אחראיים מהקהילה היהודית שיפעלו נגד ישראל".
ביומיים הבאים עדכן קיסינג'ר את רבין ואת גולדה בכתב ובעל פה על עמדת המצרים ועל המציאות החדשה המתהווה. "יש שינוי בעמדת המצרים", אמר לגולדה אבל "אנסה רק אם את ואני נסכים על כך". ושוב: "אינני רוצה לדבר עם המצרים כל עוד אין הבנה בינינו".
גולדה השיבה, כאמור, "לא נלך על זה", ופסלה על הסף פתיחת משא ומתן עם סאדאת מכיוון שלא נתנה בו אמון. בהמשך פסלה משא ומתן אם הדבר יחייב ביטול דרישתה לסיפוח חלק גדול מסיני לישראל. פגישת ניקסון עם גולדה למחרת הפכה לרשמית בלבד.
ב־9 במרץ נועדו קיסינג'ר ורבין. הפרוטוקול האמריקאי מלמד שקיסינג'ר התכוון להצהיר, לפני ספטמבר, על הסכם שפרטיו לא מוזכרים. הפרוטוקול גם מציין שבהמשך שוחחו השניים ביחידות וללא פרוטוקול. הארכיון הישראלי מגלה שמיד לאחר הפגישה מיהר רבין לדווח לראש הממשלה על שדובר בה - המתווה להסכם השלום שקיסינג'ר הציג לו. כדי שיוכל ליישמו, דיווח רבין כי "שאול (קיסינג'ר) חזר ושאלני אם אנו מוכנים לסטות מעמדתנו לתביעה לשינויי גבול ניכרים בגבול הבינלאומי".
רבין שוחח עם גולדה, שיחה שעליה אמר שהייתה קשה וארוכה, ושניסה, ללא הצלחה, לשכנע אותה לקבל את המתווה שקיסינג'ר הציג וכלל שלושה שלבים: הראשון יסתיים עד האחד בספטמבר בנסיגת ישראל מהתעלה ובפתיחתה לשיט ובהצהרה על מסגרת הסכם שלום הקבע, שתכלול גם הכרה בריבונות המצרית על סיני.
"על העקרונות הבסיסיים של ההסכם יש להסכים עד ספטמבר... אבל יישומם יכול להימשך הרבה מעבר לסוף 1973", אמרו המצרים. איסמעיל הסביר ש"הם (ישראל) צריכים להביא בפני העם את השאלות של מלחמה ושלום ונראה מה יש לעם בישראל להגיד על כך". הם לא דרשו יישום מלא של הנסיגה עם חתימת ההסכם. קיסינג'ר בוודאי לא דרש זאת. ואילו רבין העיר שלוח זמנים זה "יגרום אי־נעימות רבה לראש הממשלה לדבר על יולי או אוגוסט. זה חודשיים או שלושה לפני הבחירות אצלנו".
השלב השני יתחיל בספטמבר. ידונו בו בפרטי ההסכם, בדרכים ליישמו ובהתחייבויות שהצדדים ייטלו על עצמם. על פי איסמעיל, "אם התהליך יתנהל ברצינות, מצרים לא תרגיש צורך להציב 'דד־ליין'". השלב השלישי יהיה יישום ההסכם בשלבים עד לנורמליזציה המלאה. הוא יימשך לאורך שנים רבות. במהלכו כוחות מצריים יהיו בעיקר בגזרת התעלה; כוחות ישראליים יהיו בחלקו המזרחי של סיני ובנקודות מפתח בחצי האי, שמרביתו יהיה שטח מפורז שיחצוץ בין הצדדים.
קיסינג'ר ראה חשיבות "לשלבי ביצוע הנותנים שהות וזמן ממושך לעבור משלב לשלב" ולתת בהם מענה, על בסיס דברי איסמעיל, "לצרכיה הביטחוניים של ישראל להחזיק כוחות בנקודות חיוניות בסיני". קיסינג'ר היה מודע לחשדנות ההדדית המלווה תהליך כזה ולכן דבק ביישום השלום בשלבים ובמשך זמן ארוך. זה המתווה שעמד בפני ישראל. זה המתווה שגולדה השיבה עליו בשלילה.
"הם מוכנים לשלום ולמערכת הסכמים וערבויות בינלאומיות וכיוצא בזה וכל זה בתנאי שאנחנו נסוגים באופן מלא לקו הקודם".
גלילי לגולדה ולדיין על הצעת השלום המונחת בפניהם
ב־18 באפריל כונס ה"מטבח" לדון בהתראות למלחמה שתתחיל במאי ועל בסיס ההנחה שבמוקדם או במאוחר "הם הולכים לקראת מלחמה". במהלכו, ולמרות ניסיונות התחמקות של גולדה, כפה עליה גלילי להתייחס לשאלה "האם אנחנו יכולים לעשות משהו כדי שזה לא יקרה?" גולדה ניסתה כמה פעמים להתחמק מהדיון בשאלה, אולם גלילי לא ויתר.
"כל המערכת הזאת (התרעות על מלחמה) היא השתלשלות מהעובדה שאיננו מסכימים לחזור לקו הקודם", אמר, והוסיף: "אם אתה לוקח את מה שחאפז (איסמעיל) אמר לשאול (קיסינג'ר) והנייר שהשאיר בידו אז נקודת המוצא מתחילה בכך שהם מוכנים לשלום ולמערכת הסכמים וערבויות בינלאומיות וכיוצא בזה וכל זה בתנאי שאנחנו נסוגים באופן מלא לקו הקודם".
גלילי גם הקפיד להדגיש: "הם יצאו עם הפורמולה של ריבונות על האדמה המצרית, שמביאה בחשבון את הצרכים הביטחוניים של ישראל. ריבונות תמורת ביטחון".
גולדה לא הותירה ספק בסירובה לקבל את המתווה שהציע קיסינג'ר, "הג'וק" כלשונה, שאת משמעותו היטיבה להבין. גלילי חלק עליה, הדגיש את מחיר המלחמה והציע לבחון את ההיבט הטקטי, שתשובה חיובית לקיסינג'ר תרחיק את המלחמה, תתחיל צעדי פיוס ותקנה לישראל נקודות זכות לקראת מהלך מדיני בעתיד.
דיין וגולדה אף סירבו ליידע את הממשלה על החלופה למלחמה. "אני לא הייתי מציע, ישראל, שהדבר יעמוד בממשלה בהקשר לזה, האם אנחנו מוכנים אפילו להגיע למלחמה ובלבד לא לחזור לקו הירוק", אמר שר הביטחון לגלילי.
ב־10 במאי נועד בלונדון שר החוץ הבריטי דאגלס־יום עם קיסינג'ר ועדכן אותו שסאדאת עומד לפתוח במלחמה. דאגלס־יום גם נקב בשמו של אשרף מרואן כמעביר המידע שאותו ואת מקורו מנעה ישראל מהאמריקאים. קיסינג'ר שב והציע לגולדה באמצעות השגריר דיניץ שתקבל את המתווה: "למה שלא תקבלו את הגישה של אזורי ביטחון במקום דרישה לסיפוח שטחים?", שאל. “הריבונות תהיה מצרית, אבל בפועל אתם תהיו נוכחים שם". וגם: "אני מעריך שמה שאתם רוצים זה קו ישר מערבה מאל־עריש".
דיניץ ידע להשיב ש"זה לא חייב להיות קו ישר... אבל באופן כללי זה נכון". חודשיים אחר כך לא היססה גולדה להצהיר מעל במת הכנסת ש"נענינו לכל הצעה שהייתה בה מידת רצינות סבירה, אפילו משקלה היה מועט".
המסנגרים עליה מציגים את פנייתה לקנצלר גרמניה וילי ברנדט כ"ניסיון החשוב ביותר לפתוח בשיחות חשאיות עם מצרים. "להגיד לסאדאת כי הוא, ברנדט, משוכנע שאנחנו באמת רוצים שלום. כי אין אנו רוצים את כל סיני, או את מחצית סיני או את מרבית סיני". ברנדט הבין את שפתה המדינית של מאיר: מוכנה לדון על שלום, ובלבד שישראל תספח במסגרתו חלקים גדולים של סיני. הקנצלר הגרמני התייחס לבקשתה בנימוס אבל ראה בה ברכה לבטלה.
מיד לאחר מכן חבר לנשיא צרפת ולראש ממשלת בריטניה בפנייה לקיסינג'ר כדי שילחץ על ישראל לסגת לגבול הבינלאומי. באופן אירוני התיעוד שבא להוריד מגולדה את נטל האשמה למעשה הכביד אותו.
שישה ימים לפני המלחמה הייתה היערכות הכוחות המצריים והסוריים בחזית ידועה למודיעין האמריקאי וכן גם לישראלי. בישראל ביקשו להמעיט בפני קיסינג'ר את משמעות המתיחות הצבאית ולהסתיר אותה מהציבור הישראלי. על פי בקשה ובחסות הצנזורה נמנעו העיתונים לדווח עליה. קיסינג'ר שנזעק למשרדו ביום ראשון, יום המנוחה, למד על היערכות הכוחות וזימן אליו בדחיפות את דיניץ. "נקראתי לפגישה עם נפתלי (קיסינג'ר)... התבקשתי לבוא לבד", דיווח דיניץ לגולדה, "מסרתי לו תרגום מילולי של הנאמר במברקכם: כפי שידוע לו איננו סבורים שהמצב הנוכחי הוא אידיאלי. אך זמן בחירות איננו נוח לדיון רציני... פה הזכיר נפתלי כי כאשר עיבד איתנו אסטרטגיה משותפת לפני כשנתיים הוא דבק בה עד המילה האחרונה ואף אחד מאיתנו לא הפסיד כתוצאה מכך. אך הסוס הזה נגמר...”
קיסינג'ר המשיך להמתין עד אחרי הבחירות בישראל כדי לפתוח אחריהן במהלך מדיני מואץ ליישום המתווה שלו. אולם הבחירות כבר התקיימו לאחר המלחמה.
הקביעה שהייתה זו מלחמה בלתי נמנעת שייכת לתחום הבלתי נודע. אולם בחינת החלופה המדינית למלחמה שייכת לתחום הנודע המעוגן בעובדות. והפרשנות שמבטלת את המתווה של ניקסון וקיסינג'ר ומתעלמת ממנו, שטוענת שהמצרים לא כיוונו להסכם שלום ושהתנו קיום משא ומתן בקבלת עמדתם, אינה עומדת במבחן העובדות. פרשנות כזו יש לשייך לשלב הכתיבה האפולוגטית, שלב בהיסטוריוגרפיה שבו נאלץ הכותב להעלים ראיות המבטלות את טיעוניו. מקצתן הובאו כאן.
המחיר להעדפת המלחמה על פני משא ומתן היה הכאוס שנוצר במערכת קבלת ההחלטות בישראל כשפרצה המלחמה. תכתיב מדיני הוא שמנע תקיפה מקדימה וגיוס מילואים. הוא ניתן חודשים רבים לפני המלחמה ונותר תקף גם בשעות שלפניה. ב־67' יצר לוי אשכול את התנאים המדיניים שאפשרו לצה"ל להיות היוזם במלחמה: להכתיב את העיתוי ולהפתיע. לפעול בצורה מסודרת. ב־73' גולדה ודיין הציבו לצה"ל תכתיב מדיני שנטל ממנו את היתרון שיש לפותח במלחמה וגרם לסטות מתרבות לחימה שמבוססת על יוזמה והפתעה. ביטול יתרון היוזמה הוא הגורם העיקרי לכך שההצלחה של 67' לא חזרה ב־73'.
התנהלותם של גולדה ודיין בחודשים, בימים ובשעות שקדמו למלחמה התבססה על מערכת שיקולים שלא היו תלויים בהערכת המודיעין על סבירות נמוכה למלחמה. כל אחד מהשיקולים הבאים עמד בפני עצמו וחיזק את האחרים:
הרגשת המחויבות של גולדה לקיסינג'ר "להמתין יותר משעתיים". בדצמבר 1971 דנו רבין וקיסינג'ר בשאלה מה יקרה אם בהיעדר תהליך מדיני סאדאת יפתח במלחמה. "קרדינל (קיסינג'ר)", דיווח רבין לגולדה, "סיים באומרו כי במקרה זה, אשר הוא לא מאמין שיקרה, יעזור אם נחכה 'יותר משעתיים' בפעולתנו הנגדית".
“נחכה יותר משעתיים". המחיר ששילמו ישראל ולוחמיה בתמורה להבנות על הקיפאון המדיני. מחויבות זו הייתה מובנית בתוכניות המלחמה שהרמטכ"ל הציג לגולדה ולדיין במאי, והתייחסה גם למכה מקדימה וגם לגיוס מילואים חריג. המחויבות נותרה בעינה גם בבוקר המלחמה. "קיסינג'ר תמיד אמר לי, לא חשוב מה יהיה, אל תהיו הראשונים לתקוף", העיר דיניץ לגולדה, שהגיבה: "הוא אמר זאת גם לרבין, אתה חושב ששכחתי?"
שיקול פוליטי פנימי. “זמן בחירות עכשיו", ונדרש הצורך להרגיע ולמנוע בהלה בדעת הקהל.
שיקול מדיני. יש להרגיע כדי למנוע מקיסינג'ר למנף מתיחות למהלך מדיני שיהיה "על חשבוננו".
אשליית ההרתעה. הרתעה שהייתה יעילה למלחמה רחבה, אבל לא למוגבלת, שאותה תכננו וביצעו המצרים.
“הקונספציה המדינית". הערכת סבירות נמוכה למלחמה משיקולים מדיניים. אף שעודכנו על כך שהיערכות הכוחות המצריים והסוריים מאפשרת להם לצאת מיד למלחמה, הניחו גולדה ודיין שסאדאת יימנע מכך וימתין למהלכים שקיסינג'ר יוביל לאחר הבחירות בישראל. "המצרים יעדיפו כרגע 'לקטוף את פירות המערכה המדינית שהתחילו להוביל", ביטא זאת דיין, וגם: "אינני צופה חידוש המלחמה בשדה הקרב אך צפויה לנו מערכה מדינית קשה".
ושעות לפני המלחמה אמר ראש המוסד זמיר למרואן, שאיתו נפגש בלונדון: "מה ההיגיון לפתיחה במלחמה? פתיחה במלחמה עתה תפגע בהישגים המדיניים המצריים האחרונים ובסיכויים להגיע להבנות עם קיסינג'ר".
הגורם העיקרי לאובדן העשתונות היה השיקול המדיני והפוליטי של גולדה ודיין ולא הערכת המודיעין השגויה. המידע השגוי על שעת פתיחת המלחמה הוסיף לו.
“ישראל, מה עושים עכשיו?", שאלה גולדה את מזכירה הצבאי שבישר לה בארבע בבוקר שהערב תפרוץ מלחמה. יותר מארבע שעות יקרות חלפו עד שכינסה פורום שידון ויחליט על גיוס המילואים והיקפם. הכאוס המחיש שבמצבי לחץ קיצוניים גם אנשים מנוסים, ראשי ממשלה ומפקדים, שוגים. עובדת חיים זו ראוי שתעמוד לפני מקבלי ההחלטות בבואם להציב אילוצים למערכת הצבאית או בבואם לבטל חלופה מדינית.
מנהיגי ישראל ומצרים שאפו לשלום. סאדאת, שמטרותיו היו לחבור לארצות הברית ולהחזיר את סיני לריבונות מצרית, השיג את מטרותיו. ואילו ישראל "שגתה באשליה שתוכל לרכוש שטח ניכר וגם להשיג שלום", סיכם קיסינג'ר את כישלונה. את המלחמה הגדיר קיסינג'ר כ"שיאו של כישלון הניתוח המדיני", ואחריה אמר לגולדה: "אינני רוצה להאשים איש אבל במהלך שנת 1973 אפשר היה למנוע את המלחמה".