המשבר בין וושינגטון לירושלים מעמיק: על רקע המתיחות המתמשכת בין הבית הלבן לבין ממשלת נתניהו, בחרה אמש (שני) ארה"ב לא להטיל וטו לטובת ישראל על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, שקראה להפסקת אש ברצועת עזה ושחרור מיידי של כל החטופים. בתגובה, רה"מ נתניהו ביטל את יציאת המשלחת הישראלית לשיחות בבית הלבן בנושא המבצע ברפיח.
"ההחלטה הזו מאוזנת למעט גינוי חמאס, מפני שהיא מדברת על הפסקת אש זמנית, לא קבועה, וקושרת בינה לבין שחרור החטופים", מסביר פרופ' איתן גלבוע, מומחה ליחסים בינלאומיים באונ' בר־אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. "מסיבה זו הדחייה של נתניהו היא יותר מלאכותית מאשר עניינית, והבעיה כאן היא שההתנהלות האמריקאית מושווית להצעות החלטה אחרות שעליהן הטילה ארה"ב וטו. ההשוואה לא מתאימה משום שבמקרה הזה היא עונה על מה שארה"ב רואה כהחלטה מאוזנת. צריך להבין בהקשר זה כי המשמעות של ההחלטה בפועל היא מוגבלת, כי האו"ם לא מאיים בהטלת סנקציות במקרה שבו ישראל תחליט להיכנס לרפיח".
למעשה, פרופ' גלבוע מדגיש כי "הפרשנות של ההחלטה יותר חשובה מהנוסח שלה, כי מדובר בצעד אנטי-ישראלי. ביטול המשלחת בראשות השר דרמר וראש המל"ל הנגבי מעיד על החשדנות, חוסר האמון והמחלוקת בין ארה"ב לבין ישראל. זהו, בין היתר, מסר אמריקאי לנתניהו שאומר כי הוא לא יכול להתעלם מהדרישות האמריקאיות. זה בא לידי ביטוי במחלוקת על רפיח, כאשר ארה"ב מתנגדת לכניסת צה"ל לעיר, בעוד שנתניהו מבהיר כי ישראל תכניס כוחות צבאיים אם או בלי תמיכה אמריקאית. בתגובה, ארה"ב מבהירה כי ישראל לא תוכל לסמוך אוטומטית על המטריה הדיפלומטית האמריקאית. ההסבר, לראייתי, הוא שנתניהו מדבר אל הבייס שלו ומעדיף אותו על פני האינטרסים הביטחוניים של ישראל".
למרות דברי נתניהו, להערכתך ההחלטה הזו צפויה להשפיע על התכנית להיכנס לרפיח?
"לדעתי לא תהיה החלטה להרחיב את המבצע לרפיח, אלא אם כן יתברר כי אין יותר סיכוי למשא ומתן. נתניהו מימש את האיום שלו לא לשלוח את המשלחת השנייה, אך זה איום סרק. את מי הוא בדיוק מעניש? מטרת שתי המשלחות, זו בראשות גלנט וזו של דרמר והנגבי, היא לצמצם את חילוקי הדעות הפומביים בין ארה"ב לבין ישראל, ואם רק המשלחת של גלנט נמצאת בוושינגטון זה לא פותר את הבעיה. יש חוסר אמון בין נתניהו לבין גלנט, שהעמיק על רקע משבר חוק הגיוס, וכעת לא יהיה קול של ראש הממשלה בוושינגטון".
באשר לאופן שבו ההחלטה עשויה להשפיע על המו"מ מול חמאס, אומר גלבוע: "החשש הוא שהחלטה כזו תקשיח את עמדות חמאס במשא ומתן, ואם כך יקרה זה יעמוד בניגוד למאמץ שארה"ב משקיעה. כלומר, מדובר במצב שבו ארה"ב הכניסה לעצמה גול עצמי, כי הפירוש עלול להיות שאין יותר תמיכה אמריקאית בישראל. זה חמור מאוד, ויש כאן בעיה נוספת כי העולם מסתכל על יחסי ארה"ב-ישראל כמודל ליחסים בין מעצמה למדינת חסות. ייתכן כי ממשל ביידן לא העריך נכון את ההשלכות, כי יכול להיות שבנות ברית של אמריקה, בעיקר באסיה, ישאלו את עצמן: אם זה המצב ביחסים בין ישראל לארה"ב, מה צפוי לנו? זה נראה שארה"ב החליטה שהכי חשוב לה כרגע זה לאלף את נתניהו ולומר לו שהוא צריך להתחשב בדרישות האמריקאיות, ושיכולים להתרחש צעדים נוספים".
כמו מה?
"הצעד היותר חמור הוא פגיעה באספקת הנשק. גלנט הגיע לארה"ב בדיוק מהסיבה הזו, הוא רצה להסדיר את אספקת הנשק לטווחים קצרים וארוכים. כשמתחילים לדבר על אמברגו או האטה זה בהחלט מפחיד. ארה"ב משמשת בעניין הזה גם דוגמה למדינות בנות ברית אחרות כמו קנדה, צרפת, בריטניה, הולנד ובלגיה, שכבר עכשיו יש בהן תנועה לכיוון החלטות אנטי-ישראליות אפילו בתחומים הרגישים ביותר כמו אספקת נשק. צריך לעצור את זה".
מי שמצטרף לדבריו של גלבוע בהקשר הזה הוא פרופ' בני מילר, מומחה ליחסים בינלאומיים וראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. "אין תחליף לארה"ב כספקית הנשק העיקרית לישראל", הוא קובע, ומסביר: "מבחינת מימד היכולת, אין שום מדינה אחרת במערב שמסוגלת להחליף את ארה"ב ולספק נשק לישראל. מה שקורה היום בעולם בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה הוא שמצב הנשק והתחמושת מאוד הוחמר. אחרי המלחמה הקרה התפיסה במערב הייתה שהסיכוי למלחמה גדולה בין-מדינתית הוא נמוך ביותר. לכן, כל היקפי התחמושת הופחתו, ויש כיום מחסור גדול בנשק במערב".
"מימד שני שצריך לקחת פה בחשבון הוא מימד המוטיבציה", מוסיף פרופ' מילר. "אם אנחנו מגיעים למצב שארה"ב מטילה עלינו אמברגו, קל וחומר שכל מדינה אחרת במערב תחמיר הרבה יותר. ארה"ב היא הידידה הגדולה ביותר של ישראל, ואין מדינה שתהיה מוכנה להחליף את ארה"ב. מי שחשב, כמו ראש הממשלה אולי, שאפשר לתמרן בין רוסיה, סין וארה"ב, גילה ב-7 באוקטובר שאין תחליף לארה"ב".
באשר לפגיעה האפשרית במאמץ המלחמתי כתוצאה מהטלת אמברגו אמריקאי, הוא מסביר: "יש לנו תלות מאוד גבוהה בארה"ב, שכן ישראל ניזונה מ-3.8 מיליארד דולר שהיא מקבלת בכל שנה מאמריקה, מאז שאובמה חתם על הסכם סיוע ב-2016. כחלק מהסיוע הזה ארה"ב מספקת לנו חימושים של פגזי ארטילריה, פגזים לטנקים, פצצות למטוסים ועוד. מהסיבה הזו פחת מאוד הייצור העצמי בישראל של חלק נכבד מהחימושים הללו, שהם קריטיים ובלעדיהם אי אפשר להילחם בחמאס ובחיזבאללה. ישראל תזדקק לכמויות עצומות של חימושים אם תצא למלחמה מול חיזבאללה".
אז הפתרון הוא להגביר את הייצור העצמי?
"התשובה שלי מורכבת משני חלקים. ראשית, אין ספק שישראל בהחלט צריכה לדאוג כמה שיותר לספק אמצעים שיאפשרו לה להגן על עצמה. כל מדינה צריכה לדאוג לביטחונה, ולקחת בחשבון שאין גוף אחר שיוכל לבוא לעזרתה. המערכת הבינלאומית היא מערכת אנרכית במובן שאין ספק ביטחון אוניברסלי ואוטומטי לכל השחקנים במערכת. מנגד, יש כאן שאלות פוליטיות מורכבות יותר שצריך לקחת בחשבון, וכאן אני מגיע לחלק השני של התשובה שלי. צריך להבין שיש פוטנציאל של קיטוב פוליטי, וברגע שזה קורה ויש חופש פעולה מאוד גדול אנחנו מגיעים למצב שבו ממשלות קיצוניות יכולות לנקוט צעדים קיצוניים. אם אתה מגיע לעצמאות וחוסר תלות, זה יכול לעודד פעולות אלימות בהיקף גדול שיכולות להוביל למלחמות ברירה. כלומר, מלחמות שאינן נדרשות בשל צורכי הביטחון, אלא כאלה שיוצאים אליהן מצרכים פוליטיים".
