מה שקורה כיום ביחסים בין ישראל לארצות הברית זה משבר חמור, אבל היו דברים מעולם, גם במצבים של מלחמה. למשל במלחמת יום הכיפורים היו הרבה מאוד חילוקי דעות בין קיסינג'ר לממשלת גולדה מאיר. אחרי המלחמה ארצות הברית אפילו עשתה שימוש באספקת נשק כדי לכפות על ישראל קבלה של הסכם הביניים עם מצרים. אז היו דברים מעולם, אבל המשבר הנוכחי הוא משבר מאוד חמור", אומר פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארצות הברית, אוניברסיטת בר־אילן.
קרב הגרסאות בין ארה"ב לישראל: האם חמאס ידע על החלטת האו"ם מראש?
בליכוד ממשיכים לתקוף את ביידן: "מושפע מראשידה טאליב, נתניהו בודד במערכה"
לאחר שמועצת הביטחון של האו"ם אימצה ביום שני השבוע החלטה שקוראת להפסקת אש מיידית בעזה ללא התניה בשחרור החטופים, כשארצות הברית לא השתמשה בזכות הווטו שלה, ונמנעה בהצבעה נדמה שהמתיחות ביחסים בין המדינות הגיעה לשיא. לפני ההצבעה ראש הממשלה בנימין נתניהו הוציא הודעה שלפיה אם ארצות הברית לא תטיל וטו על החלטה שאינה קושרת בין הפסקת אש לשחרור חטופים, הוא יבטל את המשלחת לוושינגטון בראשותם של רון דרמר וצחי הנגבי שהייתה אמורה לדון עם האמריקאים בחלופות לפעולה צבאית ברפיח והמשלחת אכן בוטלה.
המשבר הנוכחי, מסביר גלבוע, מושפע מאוד מאילוצים פוליטיים: "בארץ נראה שנתניהו דואג יותר לקואליציית 64 חברי הכנסת שלו, והוא עושה מהלכים שבאים לחזק ולשמר אותה. ואילו בארצות הברית התחילה מערכת הבחירות המוקדמות, הפריימריז. ככל שמתקדמים בזמן, הבחירות יותר ויותר משפיעות על המדיניות של ביידן. יש שלוש קבוצות בתוך המפלגה שלו, הדמוקרטית, שמבקרות בחריפות את תמיכתו בישראל בכלל - לא את גודל התמיכה, אלא את עצם התמיכה. אלה הם המוסלמים, הפרוגרסיבים והצעירים. הצעד הזה של לא להטיל וטו היה גם משיקול של בחירות לנשיאות, שיקול שלא היה קיים לפני חצי שנה. אבל זה לא רק זה. יש גם שיקולים ענייניים.
ארצות הברית היא מעצמת־על, אבל היא מתייחסת ברצינות לאו"ם ומוצאת עצמה כל הזמן בבידוד מוחלט. ארצות הברית הטילה כבר שלוש פעמים בעבר וטו על החלטות של מועצת הביטחון. בנוסף לכך, ארצות הברית גם חלוקה עם ישראל בכמה סוגיות. בין היתר ההחלטה שלא להטיל וטו נועדה גם להעביר מסר לנתניהו שיש גבול להתרסות נגד ביידן וממשלתו. המשבר הזה לא התחיל שלשום".
אילו השלכות עלולות להיות בעקבות הצעד של ארצות הברית?
"אחת התוצאות היא ההקשחה בעמדות חמאס בנוגע לשחרור חטופים. הם מחכים למשברים כאלה, לאובדן הלגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית. הם רוצים רק להרוויח זמן. יכול להיות שיש פה איזה גול עצמי אמריקאי, וזה יתברר בימים הקרובים. האמריקאים רוצים עסקת חטופים, הם רוצים הפסקת אש כדי להגיע לתוכנית הגדולה שלהם - היום שאחרי. אני חושב שמה שעלול לקרות זה שעסקת החטופים תיתקע, חמאס ימשוך את הזמן, לישראל לא תהיה ברירה אלא להיכנס לרפיח וצריך תיאום עם הממשל לגבי רפיח".
לדברי גלבוע, נתניהו עשה טעות חמורה בכך שקודם כל איים שלא ישלח את המשלחת. "זה נראה כאילו יש פה היפוך מצבים", הוא אומר. "אולי נתניהו חושב שהוא מנהיג מעצמת־על ושביידן מנהיג מדינת חסות. זה לא עובד ככה, האיום הזה היה חסר ערך. ברגע שעוצרים את המשלחת, זה מגביר את המשבר. גם בארצות הברית וגם לא מעט בארץ חושבים שנתניהו רוצה את המשבר הזה, כי זה עוזר לו בבייס שלו. לביידן לא אכפת שיהיה משבר כזה, כי זה עוזר גם לו בבייס שלו. ואז התוצאה היא שאם זה השיקול העיקרי, אז המדיניות מתעוותת, הולכת לכיוונים לא נכונים. לכן כאמור ייתכן ויש פה כמה גולים עצמיים, גם של נתניהו וגם של ארצות הברית. הגול העצמי של נתניהו הוא בכך שהוא מסכן אינטרסים חשובים, כי אם היחסים ימשיכו להידרדר זה יבוא לידי ביטוי לא רק בהחלטות של מועצת הביטחון אלא באספקת נשק, ומדברים על זה. יש לחץ על ביידן לצמצם, להאט, להגיד שהוא אוסר על ישראל להשתמש בנשק אמריקאי ברפיח".
"סכנה להמשך קיומנו פה"
"אנחנו מצויים בנקודת שפל לא רק במלחמה, ולא רק בשנה האחרונה, אלא בהיסטוריה של המפעל הציוני", אומר פרופ' אודי זומר מאוניברסיטת תל אביב, עמית מחקר באוניברסיטה של העיר ניו יורק. "הדבר בא לידי ביטוי במספר דרכים. כמדינה יהודית ודמוקרטית, ישראל ראתה את עצמה מאז ומעולם כחלק אינטגרלי בציר של מדינות דמוקרטיות־ליברליות־מערביות. הציר הזה הוא לא רק המקום הטבעי מבחינתנו, הוא גם קריטי לביטחוננו במציאות עולמית שבה מתקיימת התמודדות מתמדת עם הציר בייג׳ינג־מוסקבה־טהרן.
משחר ההיסטוריה שלה, בפועלן של דמויות כמו וייצמן ובן־גוריון, התבססה התנועה הציונית על השתלבות במערכת הבינלאומית, וביצירת בריתות שאפשרו לחזון הציוני להפוך למציאות של שגשוג ופריחה. ולארצות הברית היה תפקיד מרכזי: בהסכמי קמפ־דייוויד עם המצרים, בהסכם השלום עם ירדן, ובהסכמי אברהם. האמריקאים ניהלו משברים משמעותיים במרחב שלנו, ולא פעם בהצלחה ניכרת מבחינת ישראל ומבחינת הציונות. אבל המקום שאליו הגיעו יחסי ישראל־ארצות הברית לוקח את המפעל הציוני בכיוון ההפוך".
נתניהו ודרמר, שני הארכיטקטים של היחסים בעשור האחרון, מציין זומר, "כשלו בקריאת המפה הפוליטית בארצות הברית ובניהול האסטרטגיה של מדינת ישראל בוושינגטון. הכישלון בא לידי ביטוי בשתי רמות: הם הפכו את הסוגיה הישראלית לסלע מחלוקת בפוליטיקה האמריקאית, כאשר ההשלכות של נאום נתניהו בקונגרס במרץ 2015, שתואם מאחורי גבו של הבית הלבן, היו הרסניות במיוחד. במקום סוגיה שיש עליה הסכמה רחבה בין הרפובליקנים והדמוקרטים, ישראל הפכה לעוד סלע מחלוקת במציאות הפוליטית המקוטבת ממילא בוושינגטון. הטעות השנייה, וייתכן שאפילו החמורה מביניהן, היא שהם הימרו עם כל הקופה על המפלגה הלא נכונה. ברגע האמת, המפלגה הדמוקרטית והנשיא הדמוקרטי התגלו כידידים חשובים".
כיצד המשבר הנוכחי עלול להשפיע על ישראל?
"התמיכה של הממשל האמריקאי לא מוגבלת רק לרמות הצבאית, האסטרטגית והדיפלומטית. אפילו ברמה של הלכידות הפנימית בחברה הישראלית לנשיא ביידן היה תפקיד חיוני בימים שלאחר 7 באוקטובר. המשך קיומו של הפרויקט הציוני וביטחונה ושגשוגה של מדינת ישראל מותנים בלכידותה של החברה הישראלית. אבל המנהיגות הישראלית הייתה נוכחת־נפקדת בימים שאחרי 7 באוקטובר. ודווקא אז הייתה לנו מנהיגות ידידותית, אבל זרה, של הממשל האמריקאי שבימים אחרי 7 באוקטובר, בעזרת נאומים של הנשיא ביידן, בעזרת המילים המרגיעות שלו, בעזרת הביקור שלו בישראל והחיבוק שנתן למשפחות בני הערובה והחללים - סייע בשימור הלכידות הפנימית של החברה הישראלית. בחודשים האחרונים, במקום לדאוג ללכידות הפנימית החיונית כל כך, יש תחושה שפעולות הממשלה מחבלות בה, ובכך עלולות לפגוע פגיעה אנושה בעתיד הפרויקט הציוני".
הביטחון של מדינת ישראל, מוסיף זומר, תלוי קודם כל במערכת הביטחון ובצה״ל, "אבל ביטחוננו תלוי גם בהיותנו דמוקרטיה ליברלית מערבית, כיוון שהדבר מקנה לנו מקום בציר הבינלאומי שמובילה ארצות הברית כנגד הבריתות בקו טהרן־מוסקבה־בייג'ינג. במציאות של עד 7 באוקטובר, ישראל הייתה חלק אינטגרלי מהציר הזה, מה שהיווה נדבך חשוב בביטחון המדינה. אבל עכשיו, כשאנחנו פוגעים בהשתייכות שלנו לאותו ציר, לדבר עלולות להיות השלכות אמיתיות על ביטחוננו. התרופפות הקשר עם הציר הבינלאומי של דמוקרטיות ליברליות מערביות מתחילה בזה שבנות הברית הדמוקרטיות שלנו מביטות בנו ורואות כיצד הדמוקרטיה הישראלית נכשלת בניסיון לשמור על הסטנדרט הבסיסי ביותר של תחלופה בשלטון. שמי שכשל - מוחלף.
במדינת עולם ראשון מתוקנת, אחרי 7 באוקטובר, הממשלה הייתה צריכה לקבל מנדט מחודש מהציבור. במדינת עולם שלישי, ההמונים היו מראים לכזו ממשלה את הדלת. אבל אנחנו תקועים בלימבו, לא פה ולא שם, מה שמקרין על תדמיתנו בעולם. הדבר ממשיך במהלכים האחרונים שבאופן הדרגתי מרופפים את הקשר שלנו עם הציר הזה של דמוקרטיות־ליברלית־מערביות ויש סיכוי אמיתי שיובילו אותנו לבידוד בינלאומי. מי שחושב שהדבר אפשרי משלה את עצמו. מבחינת ישראל להיות בודדים בצריח זו לא באמת אופציה".
המצב שנוצר עלול להביא גם לעצירת החימושים?
"הדיון בחימושים הוא מוגבל ומפספס את התמונה הרחבה. אנחנו תלויים באמריקאים לא רק בחימושים, אלא במובנים רחבים בהרבה שקשורים ישירות לביטחון מדינת ישראל. מערכות הנשק שלנו, מהפשוטות ועד המתוחכמות ביותר, מיוצרות על ידי האמריקאים או בשיתוף פעולה איתם. הטכנולוגיה הביטחונית שלנו משולבת בטכנולוגיה אמריקאית. במשפט אחד: הנוכחות האמריקאית באזור ושיתוף הפעולה ההדוק שלנו איתם צבאית ומדינית, הם לא פחות מקריטיים לביטחון מדינת ישראל ולהמשך הפרויקט הציוני. המציאות היא שמדינת ישראל תלויה בארצות הברית, והמהלכים האחרונים עשויים להביא לסכנה ברורה ומיידית.
לאמירה של ביידן בימים הראשונים של המלחמה, לאזהרה שלו "Don’t", היה אפקט אמיתי ומיידי על אויבינו במרחב. התחושה שאזהרה כזו פחות רלוונטית במציאות שבה היחסים הולכים ונפרמים מורגשת גם אצל דורשי רעתנו בלבנון, בסוריה, בתימן ובטהרן. גם המטרייה הדיפלומטית ניזוקה שלשום במידה משמעותית. הסימנים מהבית הלבן לא מוגבלים לאזהרות מילוליות, מדובר במהלכים מעשיים. התהליך מתרחש ובקצב מהיר. היחסים בין המדינות מתדרדרים, וכתוצאה מכך, נמצא הפרויקט הציוני בנסיגה. מי שמנסה להפוך את הפרויקט הציוני למבוסס על תפיסות משיחיות במקום על המהות האמיתית של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית - מסכן את המשך קיומנו פה".
"הכתובת הייתה על הקיר"
"אין ספק שזה משבר חמור ביותר, אחד המשברים החריפים והחמורים שהיו בין ישראל לארצות הברית בעשרות השנים האחרונות", אומר גם ד"ר שי הר־צבי, ראש תחום הזירה הבינלאומית והמזרח התיכון במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן. "זה בא לידי ביטוי בשני אופנים. האחד, שהמשבר הוא בעיצומה של מלחמה, והדבר השני היא הביקורת האישית והישירה, בעיקר כמובן של הנשיא ביידן, נגד ראש הממשלה. האמירה שלו שראש הממשלה פוגע יותר מאשר עוזר לאינטרסים של מדינת ישראל היא אמירה מאוד חריפה וחריגה. וכמובן אמירות נוספות של ביידן, שהמדיניות של הממשלה הקיצונית בישראל עלולה להוביל את ישראל לבידוד ואיבוד התמיכה הבינלאומית הרחבה שהיא זוכה לה. ואנחנו רואים את זה קורה לנגד עינינו".
מהי בעצם המשמעות של ההחלטה שעברה שלשום במועצת הביטחון?
"אין לה באמת משמעויות אופרטיביות מידיות. יש לה לטעמי משמעות ברמה האסטרטגית. האמריקאים בעצם באים ואומרים לנו שאנחנו לא יכולים להסתמך על התמיכה האוטומטית שלהם בכל מחיר, שיש כמה סוגיות במחלוקת עמוקה עם האמריקאים ושישראל לא פועלת כדי לתאם ולשכך את המתיחות סביב אותן הסוגיות. מדובר בטענה של הממשל האמריקאי שישראל לא מגבשת תפיסה ישימה לסיוע ההומניטרי לעזה; סוגיות נוספות הן הפגיעה הרחבה מאוד בעיני האמריקאים והעולם באוכלוסייה הפלסטינית; העובדה שראש הממשלה נתניהו נמנע מגיבוש אסטרטגיית יציאה מהמלחמה; וכמובן הנושא הנוסף הוא רפיח.
אנחנו זוכרים כמובן את הדברים המאוד חריפים וחריגים שאמרה סגנית הנשיא קמלה האריס, לפני כמה ימים, בנוגע לרפיח, שזאת תהיה טעות חמורה. מה שנקרא הכתובת הייתה על הקיר. כאמור, ברמה האסטרטגית יש לנו פגיעה וכל יום אנחנו מגיעים לשיא חדש, להמשך ההידרדרות בגלישה במדרון החלקלק של היחסים עם האמריקאים".
מעבר לכך, מציין הר־צבי, יש לכך גם השלכות רוחביות: "הקרע עם ארצות הברית מאפשר גם לבעלות בריתנו בעולם להעמיק את הביקורת על ישראל. מדינות כמו קנדה, בריטניה, גרמניה, מתחילות להודיע שאו שהן יקפיאו את הקשרים הביטחוניים, או שיבחנו זאת, ומן הסתם מדינות נוספות עלולות ללכת בעקבותיהן. יש לזה גם הקרנות אפשריות גם על בית הדין הבינלאומי בהאג.
כמו כן, הציר הרדיקלי, כמו חמאס, איראן, רוסיה, רואה את הקרע, שואב מכך עידוד וזה עלול - ואני רוצה להיות זהיר - להשפיע על התפיסה של חמאס לגבי שחרור החטופות והחטופים. בלי קשר לתשובה שהוא העביר עכשיו, ברמה האסטרטגית חמאס מסתכל על הקרע בין ישראל לארצות הברית ובוודאי אומר שזה רק מחליש את ישראל, ובעוד שבועיים־שלושה אולי יוכל לחלץ דברים עוד יותר טובים במשא ומתן לעומת היום".
כיצד עוצרים את ההידרדרות הזו ביחסים?
"ארצות הברית היא עמוד תווך בביטחון ובחוסן הלאומי של ישראל זה עשרות שנים, ובוודאי כעת אנחנו חייבים את התמיכה שלה מול האיומים השונים. לכן ישראל מחויבת לראות איך היא עוצרת את ההידרדרות ביחסים. זה לא אומר שישראל צריכה לוותר על האינטרסים שלה, אלא לראות איך אתה מנהל את הדיאלוג עם האמריקאים".
