דן מרגלית תוקף את נתניהו: "איש ללא עקרונות, יש לו רק רצון אחד-לשלוט"

אני פוגש את דן מרגלית במסעדה ברמת החייל בתל אביב, לא רחוק מביתו שבצהלה. הוא מאחר לפגישתנו בשתי דקות, וכמו עיתונאים מהדור שלו, הוא מתנצל על שאיחר. מי שהיה מבכירי עיתונאי ישראל, אולי הבכיר בבכירים ומקובל גם על שני הצדדים - לפני בחירות 1996 הנחה את העימות הטלוויזיוני המדובר בין שמעון פרס לבנימין נתניהו - כבר בן 86, ועל כן פותחים את השיחה בשבחים לקרדיולוג, פרופ' סמי ויסקין.

אביה של לירי אלבג חושף: המסר המצמרר שהעבירה לו מהשבי
אל תדברו איתי על קונספציה - זה ספין: יש רק מסקנה אחת מסרטון התצפיתניות

הרופא הוא מומחה לבעיות חשמליות בלב. לפני 14 שנה, במכון הכושר מעל המסעדה שבה ישבנו, מרגלית נפל על ההליכון ואיבד את הכרתו: "מדריכי כושר עשו לי החייאה, לקחו אותי לאיכילוב, ואחרי שלושה ימים כבר עשיתי את 'ערב חדש'. הכניסו לי קוצב עם דפיברילטור שמחזיק כבר 14 שנה. מה שכן, החליפו לי קוצב".

אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

כמה שנים אחרי זה שוב נפל על ההליכון בחדר הכושר ושבר את כתפו, ושוב התאושש וכעבור יומיים הגיע לרחוב בלפור, מול בית ראש הממשלה, כדי לנאום נגד נתניהו. מרגלית מספר שיום אחד לפני מספר חודשים לא הצליח לדבר או להרים את ידו. שוב איכילוב, עם אבחנה של אירוע מוחי קטן.

אתה זוכה לאריכות ימים. אחיך דודי, ראש מערכת החדשות של "הארץ" באותם ימים, מת ממש צעיר
"דודי נפטר ב־1988, בן 38, אבל הוא חי מגיל צעיר עם סוכרת ומלידתו גם סבל מבעיות ראייה קשות. יום לפני שמת, יצאתי מ'ערב חדש' ונסעתי אליו למערכת 'הארץ' בשוקן לפגישת עבודה".

31 שנה היה נשוי לאליאורה ז"ל, ועם אשתו השנייה דנה הוא כבר 30 שנה. יש לו עשרה נכדים, ולה עוד חמישה, אבל הוא מרגיש שהוא סבא של כולם. בין 1969 ל־1990 מרגלית היה הכתב המדיני ב"הארץ", כולל שלוש וחצי שנים בוושינגטון, שם לכד את סקופ חייו, חשבון הדולרים של יצחק רבין.

רבין היה שגריר בארצות הברית עד 1973, וחזר לישראל אחרי מלחמת יום כיפור, כשקללת מחדל המלחמה שאפפה את מפלגת השלטון לא טינפה אותו. מרגלית, שבקלות היה יכול לתפוס ג'וב בדובר צה"ל, התעקש להיות חייל באוגדת ברן, אצל המח"ט נתק'ה ניר, ואחרי המלחמה נשלח על ידי עיתונו לוושינגטון. רבין, אחרי התפטרות גולדה, הפך לראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו.

פרשת חשבון הדולרים התפוצצה במרץ 1977, ומרגלית מחייך מולי ומעיד שעד היום מנסים לגמד את הסיפור: "היו בחשבון 120 אלף דולר, אז המון כסף, שרבין קיבל מהרצאות שעשה שם, וזו הסיבה שהם לא הביאו את הכסף לארץ. הם חזרו לארץ והכסף נשאר שם".

הממשלה נפלה בגלל מטוסי ה־15F שנחתו כאן אחרי כניסת השבת, ובעקבות הקדמת הבחירות הצפויה, רבין יצא לביקור מוקדם מהמתוכנן אצל הנשיא ג'ימי קרטר. למחרת הפגישה בבית הלבן טס רבין לפלורידה, ושני עיתונאים הצטרפו אליו - יורם רונן מהטלוויזיה - ודן מרגלית. "לרבין היה נאום בפלורידה, ואחריו התכנסנו אצלו בחדר לקראת הנסיעה לניו יורק", משחזר מרגלית. "שם הבחנתי, כמו אצל ביבי, בסימני ההיסדקות של העוצמה שלו. הוא ביקש מהעוזרים שלו לסגור את הדלת, ולמרות שביקש, אף אחד לא קם. בסוף אני סגרתי את הדלת".

בשלב מסוים התקשרה אליו רעייתו דאז אליאורה מטלפון ציבורי וסיפרה לו שכשהיו בפלורידה, היא הייתה במסיבה שאירח הנספח האווירי, יאלו שביט, ושם שמעה שעובדים בשגרירות הלכו לבנק הסמוך ושמעו שהפקידה שם משוויצה ש"אפילו לראש הממשלה שלכם יש פה חשבון, ואשתו הייתה פה אתמול". 20 שנה לאחר מכן פרסמה נעמי לויצקי שמי שהדליף למרגלית את הסיפור היה יורם סתר. מרגלית: "אני לא מכחיש את זה, אבל היה עוד אדם שאישר את הסיפור, ועד היום הוא לא רוצה לדבר".

"זה היה סוף שבוע. ישבתי על סקופ מטורף ולא היה לי מה לעשות עם זה עד יום שני לפחות, כי הייתי צריך לאמת את הסיפור בבנק, שנפתח רק בשני. פחדתי שזה יברח, ובשני בבוקר רצתי לבנק ואמרתי לפקידה שיש לי צ'ק על 50 דולר עבור לאה רבין".

"היא שאלה אותי מה מספר החשבון שלה, ועניתי שאני לא יודע, שתבדוק. אז לא היו מחשבים. הכל היה בתיקי קרטון, והפקידה חזרה ורשמה על הצ'ק ההפוך את מספר החשבון של רבין, ואני מסתכל ומתפלל שאזכור בעל פה את המספר הארוך הזה. הפקידה אמרה שהיא לא יכולה לתת קבלה, כי היא צריכה להעביר הכל לבדיקה לממונה על החשבון, אחד בשם נחמנסון, דוד של לאה, שהוא פרופ' למדעי הלב שנמצא בקשרים עם מכון ויצמן".

מרגלית שלח את הידיעה לעיתון, וגדעון סאמט, העורך בפועל של "הארץ", שלא אהב אותו, שם את הידיעה בעמוד הראשון, אבל בתחתית העמוד, על שני טורים. "למחרת הייתה מהומה אדירה, וסאמט, שרצה לשמור על רבין, אמר ללאה ויצחק שאם יצהירו שבחשבון יש עד 2,500 דולר, הם יוכלו לצאת בכופר ולא בעבירה חמורה. באותם ימים היו בחשבון בערך 22 אלף דולר".

היו תככים גם בין העורכים בעיתון בנוגע לסיפור
"לעומת סאמט, מתי גולן, ששנא את רבין ותמך בשמעון פרס, היה מתקשר אליי כל הזמן ודחף אותי לעשות פולו־אפים על הידיעה. ואז אני מתקשר לאותו דוד של לאה, נחמנסון, שלא ידע שאני פרסמתי את הידיעה, והוא מספר לי שלאה ביקשה להשמיד מסמכים".

"אני מפרסם גם את זה, ואהרן ברק, היועץ המשפטי לממשלה, הודיע שיחקור את הפרשה. אחרי שהבנק שלח את תולדות החשבון בהסכמת רבין, ברק הודיע שללאה אין חסינות, והוא מעמיד אותה לדין, אבל אם רבין יתפטר, זה ימנע את העמדתו לדין. שר האוצר יהושע רבינוביץ' אמר לברק שיאשר כופר ובזה הסיפור ייגמר, אבל ברק טען שיוגש על זה בג"ץ, ולכן אין ברירה, ורבין יצטרך להתפטר, וזה מה שקרה בסוף".

בגיל 30, כשכל עמיתיו מבוגרים ממנו ב־20 שנה לפחות, הגשים מרגלית את חלום חייו להיות הסופר המדיני של "הארץ". "זה לא כמו היום, שזה מובן מאליו שהכתבים הם צעירים. כל חברי תא הכתבים המדיניים בתקופתי, כבר מתים מזמן, כי פשוט הייתי צעיר מהם בהרבה".

עורך העיתון, גרשום שוקן, החליט לתת לו את התפקיד הבכיר בגיל כה צעיר הודות לטיפול שלו בפרשת השחיתות של פלוגות הפועל ומפא"י בנמל חיפה, בחסות האיש החזק של המפלגה בעיר, אבא חושי. מרגלית נזכר: "תמיד הייתי חלש בכלכלה, עד היום, וכשראיתי את הדוח שהגיע לידיי, לא הבנתי בו כלום. הלכתי לחיים לסקוב, אז ראש רשות הנמלים, שקרא והתפלץ".

"היה כתוב שם איך אבא חושי לא משחרר למדינה את נמל חיפה. נהיה מזה הרבה רעש, ואז חתנו של חושי, אמנון לין, שהיה גם ח"כ, קרא לי לחיפה. הם היו גנגסטרים. לין פתח את החלון, הצביע לעבר הכרמל ואמר 'אתה רואה את ההר? כמו שאתה יכול להזיז אותו, ככה תזיז אותנו מהנמל'".

"לקראת בחירות 1965 נתנו בעיתון למרגלית ללוות את מנחם בגין במסעותיו לגבעת אולגה וחדרה, וכך גם את לוי אשכול, דיין, יגאל אלון ושמעון פרס, "והשאר היסטוריה".

מרגלית נולד בתל אביב במרץ 1938, בליל האנשלוס, כשהיטלר השתלט על וינה. אביו היה רופא שעבד בבית חולים ברחוב בלפור ללא תקן, ואמו פסיכולוגית. זה היה בית של מפא"יניקים מושבעים, וסבתו, כששאלו אותה למי הצביעה, ענתה בגאווה "להסתדרות".

"יום אחד, בפעם האחרונה שהצביעה בחייה, סיפרה כי שמה בקלפי פתק של חרות, ומרגלית נזכר שכולם בבית נזעקו: היינו בהלם. שאלנו אותה מה קרה, והיא סיפרה שהלכה ברחוב, ועצר לידה טקסי והבן אדם שאל לאן היא הולכת. היא ענתה שהיא בדרכה לקלפי, והוא הציע שיסיע אותה. הוא החזיק ביד פתק של חרות, והבטיח שייקח ויחזיר אותה הביתה. שאלנו אותה מה היה קורה אם אחרי ההצבעה הוא לא היה מחכה לה, והיא ענתה שהרגישה שיחכה. המפא"יניקית הזאת, שהצביעה כל חייה מפא"י, שמה בפעם האחרונה בגין בגלל נהג מונית".

לאחרונה העלה תאגיד השידור את הסדרה "הצבי", שבה מעורבות שתיים מבנותיו, קרן ושירה. קרן כתבה וביימה, ושירה, שותפה בקומא סטודיוס עם אלעד קופרמן, הפיקה אותה, כמו גם את הסדרה "אויבים" (בתו הבכורה נויה עוסקת בטיפול אישי). מרגלית מספר ששמה של הגיבורה בסדרה הוא פרומה ציפיס, כשמה של סבתו. מרגלית נפעם מקרן בתו: "היא לא הייתה מסוגלת להשלים יום לימודים שלם בגימנסיה רחביה.

"אליאורה ואני נפרדנו, ועברתי לתל אביב, אבל שלוש פעמים בשבוע הייתי בכנסת, וקבעתי עם קרן ארוחת צהריים כל יום שני בסוף השעה השישית שלי. וקרן הייתה אומרת לי 'אבא, גרמת לי נזק, כי הייתי צריכה להישאר את כל השש שעות בבית הספר כדי לחכות לארוחה איתך'.
"לפני יותר מחמש שנים היא באה אליי ואמרה לי 'בוא נתחיל לעבוד. אתה בקיא בהיסטוריה, ופעמיים בשבוע במשך חודשים קראנו את הביוגרפיה של בן יהודה והמון ספרים".

"היא ירדה לפרטי פרטים, ואז היא רצתה שנקרא יחד את 'טוביה החולב'. הילדה החפיפניקית הזאת סחבה אותי לכל הקברים שיש בארץ ישראל של בני המשפחה שלנו, לבדוק מה כתוב על המצבות של סבא רבא וסבתא רבתא, או נסעה לכנרת ויבנאל לבדוק בארכיונים איך סבתא שלי הייתה חברה בחצר כנרת. לפני ארבע שנים סיימנו, ואז היא סובבה את הגב והמשיכה עם היצירתיות שלה. יצא מופלא, הצלחה גדולה".

אתה בן 86. נולדת כאן, עברת את כל ראשי הממשלה. זו התקופה הגרועה בתולדותינו?
"מדינת ישראל ידעה אינסוף משברים. במלחמת השחרור, כשיגאל ידין היה רמטכ"ל בפועל, הסיכוי שישראל תשרוד היה פחות מ־50%. ישראל של שנות ה־50 הייתה מבודדת. ראש הממשלה משה שרת היה הגרוע בראשי הממשלה, עד שביבי החליף אותו בתואר. שרת נכשל בכל דבר, וגם על פי היומנים שלו הודה שהתערב במערכת המשפט, ועשה דברים שיכלו להכניס אותו לבית סוהר, ולכן ב־55' משכו את בן־גוריון משדה בוקר להיות שר ביטחון, ובבחירות הוא מונה שוב לראש ממשלה".

"המשבר לפני מלחמת ששת הימים היה קשה יותר מהמשבר היום. נאצר סגר את מצרי טיראן, ואני זוכר כמו היום שבגן מאיר חפרו קברים. אחד האנשים שחפרו שם היה ניצול שואה בשם שמחה הולצברג. הייתי בן 29 כשקרה לנו נס ודיין נבחר לשר ביטחון. דיין הוא האיש הכי מעניין שפגשתי בפוליטיקה הישראלית, לטוב ולרע".

תשווה בין עכשיו למלחמת יום כיפור
"גם אז המשבר היה גדול יותר, אבל הוא היה קצר. הייתי אז כתב מדיני, ושירתי באוגדת ברן, כי לא רציתי להיות בדובר צה"ל. המלחמה הסתיימה כי גולדה ודיין, כאשר הם נתקלו בלחץ של קיסינג'ר, ידעו להגיד מספיק, אינף. הצבא הגיע 101 ק"מ מקהיר. נתניהו לעומת גולדה לא מסוגל לתת כלום. זו בעיה נפשית. גולדה, דיין ודדו, עם כל חילוקי הדעות, נתנו לאמריקאים את ההישרדות של הארמיה השלישית. בסוף המלחמה זרקנו לחיילים שלהם תפוזים על אדמת מצרים. המלחמה נגמרה, וכולם הבינו שצריך לתת. נתניהו לא מסוגל. אני לא פסיכולוג, אני עיתונאי, אבל גדלתי בבית של שתי פסיכולוגיות - אמי ואשתי, ואני אומר שלנתניהו אין מסוגלות לתת. הוא רק לוקח ומקבל".

פגשת אותו הרבה פעמים
"כן, אבל קח את בן דודי האהוב, עוזי בלר, פרופסור לגינקולוגיה. הם היו חמישה. ביבי, עוזי, אליעזר יערי, גבי פיקר ואביב ברזילי. כולם נשרו. אכלתי איתו עשרות פעמים, למשל במסעדה ייקית בשם 'הסה' במי נפתוח (ליפתא - א"פ). היא יושבת בכניסה לירושלים. שם הוא סיפר לי שפגש פצצה ושמה שרה. הוא אמר שיש לו עבורי סקופ בינלאומי גדול, אבל לא האמנתי לו. ידעתי כבר אז שהוא שקרן".

ב־1996, אחרי רצח רבין, כשנתניהו התמודד לראשונה על ראשות הממשלה מול שמעון פרס, מרגלית הנחה את עימות הבחירות הטלוויזיוני בין השניים. כשיצאו כולם מההקלטה באולפן, הסתערו עליו בשמחה שניים מפמליית נתניהו, דן מרידור ואהוד אולמרט, אהובי ליבי היום, וקבעו שנתניהו "הרג" את פרס: "עניתי להם שהייתי עם שניהם באולפן, ולא הרגשתי את זה, אבל בערב, כשהעימות שודר, ראיתי באמת שנתניהו היה טוב בהרבה. פרס, כפי שהעידו עליו משה תאומים ואורי סביר, זלזל בנתניהו ובכלל לא רצה להתכונן לעימות. הוא הפסיד, ואולי חרץ את גורלו בקלפי בהפסד ב־30 אלף קולות".

הייתה להם חבורה מגובשת שהרבתה להיפגש, בעיקר בימי שישי בערב. טומי לפיד, יצחק לבני, אמנון דנקנר, אלי זוהר ומרגלית, יחד עם נשותיהם כמובן. היום אין לו קשר עם הנשים של חבריו. לעתים הצטרף גם איש העסקים אלפרד אקירוב.

המארחים העיקריים היו אולמרט ולפיד, ולעתים סעדה כל החבורה בקפה "בזל", מוסד תל אביבי מוכר באותם ימים. בשלב מסוים, כשאולמרט נבחר לראש ממשלה, השב"כ מנע מהם להיפגש שם. מרגלית: "בשבת הראשונה למלחמת לבנון השנייה אהוד הזמין אליו הביתה את החבורה, והוא היה עדיין עסוק בלמכור את גרעין השליטה בבנק לאומי ללא מכרז לאיזה מיליארדר אוסטרלי בשם פרנק לואי".

"מי שקלקל לו את החגיגה היה ירון זליכה. אני זוכר את אהוד יושב בטי־שירט כתומה, והוא מדבר עם אשתו של לואי ושואל אותה מה הייתה עושה במקומו עם המלחמה. בסוף הארוחה אמרתי לו שאני רוצה לבוא אליו למשרד. רתחתי עליו ורציתי להבין מה זה השאלות הרות הגורל שהוא שואל אנשים בלי מושג על מה לעשות עם המלחמה".

"הגעתי אליו למשרד, והבנתי שהוא מדבר בטלפון עם אישיות רמת דרג. רציתי לצאת, אבל הוא סימן לי להישאר. המנכ"ל שלו יורם טרובוביץ' נכנס וכשהבין שהייתי עד לשיחה של אולמרט, הוא צחק ואמר שהוא מזמן כיתת יורים של השב"כ לגמור איתי".

"אהוד ואני היינו ממש אחים, אבל חשבתי שהוא לא יכול לנהל מלחמה של המדינה היהודית. אני זוכר שסיימתי שידור של 'ערב חדש' והלכתי לאמנון דנקנר, ואמרתי לו מה אני חושב על חבר שלנו. אמנון ענה שאני צודק, שאכתוב על זה מאמר, ושהוא לא יפריע לי. המאמר הראשון שלי נגד אולמרט היה על ניהול המלחמה, לא על שחיתות".

מרגלית זוכר חתונה במושב בית חנן שבה ניגש אליו איש עסקים שסיפר לו כיצד נאלץ לשלם שוחד לאולמרט דרך אורי מסר. "גידי וייץ מ'הארץ' סיפר לי אז על אחד בשם טלנסקי, אבל שאי אפשר עוד לדבר עד שיגיע לארץ להעיד. אני זוכר שזה היה אחד הלילות הקשים. דנקנר שאל אם אני מבין מה אני עושה, ועניתי לו שאחרי מה שעשיתי לרבין ולשרון - אני לא יכול לעצום עיניים עם אהוד, ושאם אשתוק - מוטב שאפרוש מהמקצוע".

עכשיו מרגלית כותב פוסט יומי ברשתות החברתיות. יש לו כ־160 אלף עוקבים בטוויטר, ובכל לילה, בין חצות ל־1 בלילה, הוא כותב פוסט של 500 מילה: "מעולם לא כתבתי כל כך אינטנסיבי כפי שאני כותב היום. כשכתבתי בעיתון, היו לי שני מאמרים בשבוע והנחיתי 'פופוליטיקה' או 'מועצת החכמים' ו'ערב חדש'. את 'ערב חדש' הנחיתי 36 שנה".

אנחנו כבר שעתיים בתוך הראיון עד שהוא מזכיר את הפיל שבחדר. "יש פיל בחדר. אהרון חליוה, חתני עד לפני 20 שנה. לבתי שירה יש ממנו שני ילדים, בת ובן, נכדיי. אהרון אדם יקר לי מאוד עד עצם היום הזה".