שקמה ברסלר שוב גולשת על גלי האנרכיה שמאיימת להציף את רחובותינו. היא אולי לא אחראית להיווצרותם, אבל היא בוודאי נהנית מהחזרה לקדמת הבמה. אין לי, כמובן, דבר לומר על התנהגותה, אם כי אין פסולה ממנה, בעיניי. רבים מדי, לטעמי, רואים בה מעין אורים ותומים – וכבר ראינו לאן מובילות מחאותיה.
עמית סגל נגד התחקיר של דרוקר: "הפרט שהוא שכח לציין"
בבלפור יסדתם את מדינת פלסטין: נתניהו ובן גביר "הצליחו" איפה שרבין וברק נכשלו | נדב תמיר
התרעומת שלי היא על מי שנושאים במשרות ציבוריות, כגון השופטת שסבורה שזה לא נאה לראות אנשים “משלנו” באזיקים. הרי מזה עשרות שנים שבמחנה השמאל לא מוכנים להשלים עם שלטונו של המחנה האחר. המהפך שעליו הכריז חיים יבין יושב לאנשיו של המחנה הזה כמו עצם בגרון עד לימים אלה. מנחם בגין סבל מזה רבות. ההפגנות ליד ביתו לא פסקו לרגע.
הטינה הבסיסית נשארה כמו בימיו של דוד בן־גוריון. אבל כל אלה הם כאין וכאפס לעומת מה שעובר על בנימין נתניהו. האנרכיסטים צרים על ביתו השכם והערב. אילוסטרציות שלו, כשחבל תלייה כרוך על צווארו, התפרסמו כבר לאחר בחירתו הראשונה. מיליוני אזרחים לא רצו בהמשך שלטונם של אלה שהמיטו עלינו את הסכמי אוסלו. הם לא רצו במתווה האווילי שהציעו שמעון פרס וחבריו.
כעת רוצים כל אלה שגררו אותנו לנסיגות - למעשה לוויתור על שטחים לטובת מקסמי שווא - לשוב לעמדות שלטוניות כדי לשוב ולגרור אותנו לעוד “החלטות קשות”, כמאמרו של בני גנץ. העבר לא לימד אותם דבר. הם שוב סבורים שהסכסוך הוא טריטוריאלי גרידא ושאם רק נוותר עוד קצת הפלסטינים יזנחו את רצונם לראות את המדינה היהודית נמחקת מעל פני האדמה.
חבל שגם כעת, לאחר ה-7 באוקטובר, יש קושי אינהרנטי להסביר לכל חסידי הנסיגות שמדינה פלסטינית, אם תקום, חלילה, לא תהיה לעולם שוחרת שלום. היה מצופה שכל מי שצפה בסרטון המתעד את התצפיתניות נחטפות, יבין שהאחיזה בחרב היא האופציה היחידה השמורה לנו. וזה שוב לא קורה. משום מה, יש מי שעדיין מתעקשים להתעלם מהאמת הפשוטה. חלקם, למצער, נושאים באחריות למצבנו היום.
לא בכדי, אגב, ערפאת סירב לחתום על ההסכם שהציע לו אהוד ברק בשלהי כהונתו. גם ויתור על מרבית השטח שנכבש ב־ 1967 לא סיפק אותו. מחמוד עבאס (אבו מאזן) נהג באותו האופן כאשר אהוד אולמרט הציע לו עוד הרבה יותר. הוא מעולם לא הצהיר שהוא מוכן לוותר על זכותו לשוב לעיר הולדתו. כמי שעומד, בין השאר, בראש הארגון לשחרור פלסטין (אש”ף), זה שהוקם עוד לפני מלחמת ששת הימים, אסור לטעות בו.
גנץ, מי שאירח אותו בביתו, לא ניסה, כנראה, לעמוד על כוונותיו. לא שלו ולא של כל אלה שמנסים עתה, במתק שפתיים, לפתות אותנו ליפול לתוך מלכודת הדבש שנקראת “נורמליזציה”. יש מאחוריה רק תהום שאין ממנה חזרה. מי שמוביל את הקונספציה הזאת, בדומה לקודמותיה, לשם הוא לוקח אותנו.
