בני גנץ נשא אמש (ראשון) נאום שנכתב מראש, עוד בשבוע שעבר, לקראת המועד המקורי של הפרישה. מסיבות ברורות זה לא קרה במוצאי שבת, אלא בעיכוב קל של יממה. אולם, העיכוב באמת לא היה כל כך קל: לפי התכנית המקורית של גנץ ואנשיו השותפות הלא-פוליטית הזאת אמורה הייתה להיות מפורקת עוד בחורף, במקביל למעבר לשלב ב' של לחימה בעזה.
בן גביר דורש להצטרף לקבינט המלחמה; רמז מתוך הליכוד לסער וליברמן
בני גנץ , גדי איזנקוט וחילי טרופר נאלצו לדחות ולהתעכב. זה היה שילוב מורכב של סיבות ונסיבות - כפי שתמיד קורה במצב הכי לא שגרתי שהוא מצב מלחמה. ממשל ביידן ראה בגנץ ובאיזנקוט שותפים אולי יותר קרובים מאיך שהשניים נתפסו בעיניי נתניהו. עבור האמריקאים, שרי המחנה הממלכתי הפכו לקיר ברזל שמנע מהאגף הימני-ניצי של ממשלת נתניהו להתחזק ולהיכנס לענייני המלחמה.
הסקרים שנערכו שבוע אחרי שבוע בקרב קהל תומכי גנץ, העידו כי מצביעי המחנה הממלכתי רוצים אחדות הרבה יותר מהתנגדות לממשלת נתניהו המקורית. אבל בסוף קרה מה שחייב היה לקרות: גנץ פרש והשאיר את נתניהו עם חבריו הטבעיים ועם אותה הבעיה שלא עזבה אותו מתחילת הכהונה של הממשלה.
נתניהו חזר להיות הגורם הכי מתון וליברלי בתוך ממשלתו. אין מי שימתן ויאזן, החל מהבוקר הוא זה שיצטרך לעשות זאת ללא עזרה וללא כתף של בני גנץ. לעמוד מול האמריקאים, להתמודד עם הלחץ העולמי הגובר, עם איומי חרמות וסנקציות - כל זה, כאשר ניצי ממשלתו ימשכו אותו לכיוון ההפוך. לא מן הנמנע, כי במציאות חדשה הזאת - הקריאה להקדמת הבחירות כבר לא תיראה לנתניהו כה שלילית.