קהילת חולית זו קהילה שנתנה לי המון. לכן אחרי 7 באוקטובר זה היה טבעי שארצה לעשות הכל כדי לעזור לקהילה לשקם את הקיבוץ, את המקום שאני כל כך אוהבת", אומרת ג׳וליה טמין אזולאי, שלאחרונה הפכה לאדריכלית קיבוץ חולית. משימתה העיקרית כיום היא פרויקט שיקום הקיבוץ, עליו היא עובדת בשיתוף אנשי מקצוע נוספים.
"ארנון אמר: 'זו המשימה הכי ערכית שיש'" | תיעוד דרמטי מחילוצה של נועה ארגמני
הותר לפרסום: שמונה לוחמים נהרגו מפיצוץ נמר"ה ברפיח
טמין אזולאי, 34, התאהבה בחולית בשנת 2009, בזמן שכמתנדבת בת 19 הגיעה מאיטליה לקיבוץ והכירה את דור אזולאי, בן המקום שהפך לבעלה. "קיבוץ חולית הוא הבית הראשון שלי בארץ, המקום שבזכותו התאהבתי בארץ", היא מספרת. "מאז שהגעתי לקיבוץ בפעם הראשונה, הייתי כל פעם חוזרת לבקר בו.
בשנת 2015 כבר השתקעתי בארץ, גרתי שנה בחולית, אחר כך עברנו ליפו, וכל הזמן המשכנו לבקר בחולית את ההורים של בעלי, אחיו ואחותו. ב־7 באוקטובר ההורים של בעלי ואחותו היו בקיבוץ. אחיו עם ילדיו היו מחוץ לקיבוץ. אבא של בעלי חבר בכיתת כוננות, היה בלחימה כל היום.
אנחנו עקבנו בדאגה מרחוק אחר המתרחש, הייתי בקבוצת הוואטסאפ של הקהילה. הבית של גיסתי נשרף לגמרי, הבית של ההורים של בעלי מיועד להריסה, אבל המשפחה הגרעינית יצאה בשלום".
המחבלים שחדרו ב־7 באוקטובר לקיבוץ חולית, שמונה 53 משפחות בלבד, רצחו 13 מתושביו ושני עובדים זרים, פצעו רבים נוספים וזרעו הרס רב.
לדברי טמין אזולאי, אדריכלית העוסקת בעיצוב אורבני, נוף ומבני ציבור, בעקבות המלחמה היא יצאה לחל"ת מהמקום שבו עבדה קודם, אחר כך התפטרה והחליטה לנתב את ניסיונה המקצועי לטובת שיקום הקיבוץ. "בתור מי שמכירה את הקיבוץ, מה שהכי הזוי זה כמה שהוא ריק עכשיו", היא אומרת. "את רואה קיבוץ ריק עם המון הרס, עם טבע שגדל ללא השגחה. המראה הזה עבורי הוא חוויה מטלטלת באופן אישי.
מצד שני, התפקיד הזה כאדריכלית הקיבוץ מחזיק אותי מעל המים. בעלי יצא למילואים ב־7 באוקטובר, היה בעזה, היה המון חודשים במילואים, ויש לו עוד מילואים מתוכננים. הייתה לי מעין 'קנאה' בו. הרגשתי שלו יש מטרה ולי אין. לכן העובדה שאני עושה משהו בשביל הקהילה שאני הכי אוהבת הוציאה אותי מהטראומה. מתחילת המלחמה ניסיתי לסייע בכל מיני דרכים ובפברואר התחלתי באופן רשמי בתפקיד אדריכלית הקיבוץ".
"הפרויקט הכי מרגש"
על מלאכת התכנון המחודש של קיבוץ חולית תדבר טמין אזולאי במסגרת "סלון ליבלינג: בונים תקומה", סדרת מפגשים העוסקת בהיבטים השונים של שיקום יישובי העוטף, ועל תוכנם אחראית האדריכלית שרון גולן, מנהלת מעבדת המחקר של בית ליבלינג. "סלון ליבלינג: בונים תקומה" נוצר על מנת להעניק בית לקהילת המתכננים העוסקים בשיקום העוטף ולבעלי עניין, והמפגשים פתוחים לקהל (עלות כרטיס: 40 שקלים).
המפגש שיתקיים בחמישי הקרוב (20 ביוני) בשעה 19:00, ברחוב אידלסון 29 בתל אביב, הוא השלישי בסדרת המפגשים, ובו, בנוסף לטמין אזולאי, יתארח גם דורון שגב, אדריכל קיבוץ בארי, שישתף בין היתר בתהליכים הנעשים עם חברי בארי להבנת צורכי הקהילה לטובת חזרתם לקיבוץ.
מבחינת כל הקשור לשיקום חולית, אומרת טמין אזולאי, "אני חושבת שזו עבודה מאוד קשה, כי יש לנו המון קשיים: גם של כסף, גם של זמנים, גם של הקהילה, אבל כל צעד קטן שאנחנו עושים קדימה נותן הרגשה שיש תקווה קטנה להחזיר את האנשים הביתה. עבורי זה הפרויקט הכי מרגש שעסקתי בו עד כה".
כרגע, היא מוסיפה, "קיבוץ חולית מפונה במלון עין גדי, ויש משפחות שעזבו את המלון למקומות אחרים. ביולי־אוגוסט הקהילה אמורה להתאחד במתחם זמני בקיבוץ רביבים. כיום יש גם הרבה עבודה בכל הקשור במתחם של רביבים. אני עוסקת בשיקום חולית ועוזרת לקהילה בכל מיני ענייני תכנון גם ברביבים".
מהו המצב כיום בחולית?
"זה מאוד מורכב. יש פגיעה והרס ב־90% מהבתים, אבל זה לא אומר שכל הבתים נשרפו. זה נע בין הרס חלונות, דלתות שבורות, סימני ירי בקירות ובין בתים מסוימים שהם שרופים לגמרי. קיבוץ חולית נמצא ממש צמוד לרפיח. כרגע זה שטח צבאי סגור. זה לא כמו בחלק מהקיבוצים האחרים בעוטף שאליהם הקהילה יכולה כבר לחזור. מי שנמצא עכשיו בחולית זה רק אנשי צבא וכמה חקלאים המטפלים ברפת. זה ממש אזור לחימה. התחלנו לשקם קצת את הנוי אבל אי אפשר להכניס כרגע עובדים לחולית".
כמה זמן להערכתך יארך תהליך השיקום?
"עכשיו אנחנו נמצאים בשלב של תכנון וגיוס כספים למען הפרויקטים השונים. הדדליין שלנו לא ידוע בגלל הלחימה, אבל אנחנו מקווים שתוך שנתיים נצליח לחזור. אנחנו מבחינתנו נעשה מה שאפשר כדי להיכנס לקיבוץ כמה שיותר מהר".
את הפרויקטים של שיקום הקיבוץ, היא אומרת, אפשר לחלק לשניים: "האחד הוא תיקונים, כלומר לבנות מחדש את הבתים שנהרסו, או לתקן נזקים בבתים - מה שאמור להיות בעלות המדינה. יש בקיבוץ רכז תקומה שנמצא במשא ומתן מול מנהלת תקומה. החלק השני הוא התחדשות של הקיבוץ, של מבני הציבור והמרחב. מאוד חשוב לנו לתת ערך מוסף. אנחנו יודעים שזה בין הדברים שיגרמו לאנשים לחזור או לא לחזור. אנו יודעים שזה אמור להיות ברמה גבוהה יותר מאשר היה קודם. למשל, בקיבוץ לא היה בעבר מיגון בשום מבנה ציבורי".
לדברי טמין אזולאי, בתכנון החדש יש כמה אתגרים: "קודם כל, חולית היא קהילה מאוד קטנה ולא עשירה. לכן כל פרויקט שאנו מתכננים להוציא לפועל זה גם המון עבודה בגיוס כספים. כמו כן, הקיבוץ אף פעם לא עבר שינוי ברמה כזאת. לקיבוץ עצמו לקח זמן להכניס אנשי מקצוע, להבין את גודל הפרויקט, להבין מה צריך לעשות ולארגן. גם מול המדינה הכל מאוד קשה, כל התהליכים מאוד קשים בירוקרטית.
אנחנו צריכים להילחם על כל דבר שרוצים לבקש ולקבל. חשוב לי לציין שיש אנשים מדהימים שמסייעים לקיבוץ. אנחנו מוצפים בעזרה מדהימה של ארגונים, עמותות, חברות הייטק, וזה נותן המון כוח להמשך. עד עכשיו זה היה מאוד מאתגר כי היינו עסוקים במשא ומתן על כסף ובגיוסים. בשבועות האחרונים מתחילים כבר לראות התחלה של התכנון. לראות שיש כבר את האמצעים להתחיל את העבודה, את הצעדים קדימה, זה מאוד מרגש לעתיד".
"בשיתוף הקהילה"
האתגר הגדול מבחינתה, מציינת טמין אזולאי, הוא להצליח לתכנן את הקיבוץ בצורה כזו שתהיה תואמת לערכי הקהילה, לתכנון הקיבוצי ולקהילתיות של המקום. "אנשים מהקיבוץ, חלקם אנשי מקצוע, הם חלק מהתכנון הזה. זה חלק מהיופי של הקיבוץ, אנחנו רוצים שהפיתוח העתידי יהיה בשיתוף הקהילה", היא אומרת ומציינת שהיום זה מורכב, "כי כרגע אין לנו מקום אחד שבו הקהילה חיה ביחד. הקהילה מפוזרת, ואנחנו מאוד מחכים למעבר לרביבים, כי אז כבר 85% מהקהילה תגור באותו מקום ונוכל לחזור לאסיפות ולשיתוף הציבור - מה שעד עכשיו היה קשה לעשות".
האם בתכנון יש כוונה להשאיר בתים שרופים, לצורך תיירות אופל?
"אני חושבת שחולית הוא בית של אנשים ולא מוזיאון. אנשים לא רוצים לחזור למוזיאון ולהרגיש ניצולי שואה לכל החיים. אנחנו רוצים שהקיבוץ יחזור להיות בית של אנשים ולא אתר שמגיעים אליו לסיורי אופל. הנצחה תגיע בדרך אחרת. אנשים שנרצחו בקיבוץ היו מאוד מרכזיים בחיי הקהילה, ואנחנו נמצא את הדרך לעשות להם הנצחה נכונה גם לפי הערך שהם הביאו לקהילה. אם הם היו מוזיקאים, אנשי חקלאות, אנשי חינוך - נמצא את הדרך להנצחה נכונה".
לדברי טמין אזולאי, תהליך שיקום המבנים והבנייה מחדש יהווה גם סוג של תהליך שיקום עבור התושבים עצמם. "תהליך השיקום, אם הוא מבוצע בצורה נכונה יחד עם הקהילה שעכשיו רחוקה מהקיבוץ, יכול לתת הרגשה טובה שדברים קורים ויש אנשים שעובדים קשה בשביל זה", היא אומרת.
"כמו כן, אני חושבת שהשיקום עצמו יעשה את ההבדל בין קיבוץ שהולך למות, בין מקום שאנשים ברחו ממנו, לקיבוץ שנוכל להכניס אליו משפחות חדשות, קיבוץ עם עתיד פורח. למשל אחד הפרויקטים המרכזיים של הקיבוץ זה מתחם חינוך שעד עכשיו לא היה קיים. במתחם הזה אמורים להיות גנים שעד עכשיו לא היו בתוך הקיבוץ. זה ישנה מאוד את היכולת להכניס משפחות חדשות".
הקיבוץ המשוקם יהיה דומה לזה שלפני ה־7 באוקטובר?
"אני חושבת שהוא יהיה מאוד דומה. אנחנו צריכים לבנות מקום שירגיש בית למי שחוזר הביתה, ומצד שני יהיה כאמור עם שיפור משמעותי בכל הנוגע לצורכי הקהילה".
אחרי שהכל ישוקם, יש סיכוי שנראה גם אותך בחולית?
"כן, אבל כל עוד תהיה לחימה בצד השני של הגבול ועד שלא נדע מה יהיה המצב הביטחוני בעתיד - השאלה הזו נשארת פתוחה בשביל הרבה מאוד משפחות".