הימים ימי ההיפר־אינפלציה של 1984. המשק בסחרור. האינפלציה נשקה ל־400%, המחירים השתוללו, התשלום למכולת היה בשטרות של אלפים והיה חשש שכלכלת ישראל בדרך להתרסקות קולוסאלית. בממשלה הכריזו על תכנית הייצוב ביולי 1984, ובספטמבר הונפק השקל החדש, שגם הוא לא הצליח לבלום את הדהירה לקיר. ראש הממשלה שמעון פרס פנה לאמריקאים לעזרה וגייס את פרופ’ סטנלי פישר למשימת ההצלה.
במרץ 1985 שלח שר החוץ ג’ורג’ שולץ לישראל את יועצו הכלכלי הבכיר פרופ’ הרברט (הרב) סטיין, יהודי חם, רפובליקאי, כדי שהוא ופישר יבדקו מה יכולה אמריקה לעשות כדי להרים את המדינה על הרגליים. הם נפגשו עם ראשי המשק והאקדמיה והתרשמו שאין כאן הליכי קבלת החלטות ועבודת צוות. סטיין הציג בפניהם את עיקרי תוכניתו ואת הכלים שבהם עליהם להשתמש לצורך יישומה. הם ביקשו ממנו רציונל כללי, אלמנט שמאחד את הכל. “אתם צריכים להמשיך במדיניות הכלכלית שבה נקטתם עד היום”, אמר להם בקיצור - “אבל הפוך”.
את הסיפור הזה מספר לי פרופ’ ירון זליכה, נשיא המועצה האקדמית העליונה וראש התמחות בחשבונאות במכללה האקדמית קריית אונו. “זה מה שאני אומר לשר האוצר סמוטריץ', הוא מרים את קולו. “אתה צריך לעשות את מה שאתה עושה - רק הפוך”, ואת הביקורת שיש לו על ההתנהלות הכלכלית של הממשלה הנוכחית והקודמת, מטיח זליכה בלי חשבון בכל מי שזז, ומדרדר, לתפיסתו, את ישראל לשפל הגרוע ביותר בהיסטוריה שלה. הוא לא מרחם על אף אחד, ההנהגה הנוכחית, הקודמת, אלה שקדמו לה, ומי שיכלו למנוע את המפולת שבה אנחנו נמצאים ולא עשו כלום.
התרופות הורגות אותנו:
הרזומה שלו עשיר והניסיון המקצועי שצבר גדול. הוא למד חשבונאות וכלכלה, עשה דוקטורט בכלכלה, למד עוד תואר בפסיכולוגיה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית. את ההתמחות שלו עשה במשרד של שלמה נס, ניהל את תחום הכלכלה במשרד רה”מ, ועסק בשינויים מבניים במשק ובהפרטת חברות ממשלתיות.
ב־1998 עבר לחברת פרטנר, משם לתבל טלקום ואחרי כהונה במספר דירקטוריונים, ביניהם מפעילת כביש 6 ובתי הזיקוק, מונה על ידי בנימין נתניהו לחשב הכללי באוצר. במהלך כהונתו, שהתאפיינה בשורת רפורמות ובחשיפת שחיתויות, היה מעורב בריבים מתוקשרים בתוך ומחוץ לאוצר, מה שהביא בסופו של דבר להתפטרותו. הוא התמסר לאקדמיה ולמתן שירותי ייעוץ לגופים ולחברות, הקים את המפלגה הכלכלית, התמודד בשתי מערכות בחירות ולא עבר את אחוז החסימה.
זליכה פותח וקובע שהמשק במיתון. “אף אחד לא מדבר על זה, כי ההגדרה של מיתון היא ירידה בתוצר. בגלל שהאוכלוסייה שלנו גדלה בקצב של 2% לשנה, התוצר שלנו צריך לגדול בלפחות 2%, כשהפוטנציאל הוא 6% ברוטו, ו־4% נטו. כיוון שהצמיחה של המשק פחותה, אנחנו נמצאים בהפסדים. זה נובע ממדיניות כלכלית שגויה במשך שנים.
“ב־2007 וב־2008 הגענו לשיא של כל הזמנים. בלי תעלולים, היינו 62% מהתוצר לנפש ארה”ב. ב־2002, לפני שמוניתי לחשב, היינו רק 49% מהתוצר לנפש בארה”ב. את יודעת לכמה הוא הגיע ערב המלחמה? התוצר שלנו הידרדר ל־52% בלבד. יש הרבה דיסאינפורמציה שמבלבלת את הציבור. אנחנו מידרדרים הידרדרות עקבית ומתרחקים מהמערב בין 0.5% ל־1% בשנה. זאת קטסטרופה, שהפכה את המשק לרגיש למחלות”.
זליכה ממשיך: “המאפיין השני הוא המלחמה, שתעלה לנו עד עכשיו 150 מיליארד שקל ועוד כמה עשרות מיליארדים אחריה. המכה הזאת הפכה את המשק לחולה, אבל לא המחלות הורגות אותנו, אלא התרופות. ואז בא בום־בום סמוטריץ’, עם מדיניות או מטומטמת או מנוולת, והתגובות השגויות שלו עלולות להביא לקריסת המשק. הממשלה בישראל עשירה. הציבור יתמוטט. כל מה שהוא עושה לא נכון. זה מזכיר את מה שקרה פה לפני מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה”.
עמוק בתוך הלופ:
זליכה מדבר על שינוי בשלושה מישורים, וזורק: “מישהו עוד יכול להבין בטעות שיש לנו בישראל אסטרטגיה. ובכל זאת, הנושא הדחוף ביותר הוא יוקר המחיה. עזבתי את האוצר ב־2007 עם מחירים שנמוכים מאלה שבמערב אירופה וארה”ב ב־5% עד 10%, היום אנחנו יקרים ב־35%. מה זה אומר? שלקחנו את מנוע הצמיחה הכי חשוב בכלכלה, וקברנו אותו.
“הפעילות הכלכלית של ישראל היא 2,000 מיליארד שקלים בשנה. 900 מיליארד מתוכם זו הצריכה, הוצאות משקי הבית, מדירה ועד חיתולים. אנחנו קונים ב־900 משהו שאמור לעלות לנו 700. 200 הולכים לפח. זה מנוע אדיר שאנחנו חייבים לשחרר. ואיך משחררים אותו? במכות. חייבים לבטל את כל המכסים והמכסות. רק צריך לקבל החלטה".
“כל יבואן שיש לו הסכם עם יצרן בינלאומי גדול, לא יכול להיות עם יצרן גדול מתחרה. אי אפשר להיות מכבי ת”א בכדורסל, אתה לא יכול להיות זה שמקבל את כל השחקנים הטובים. אם אתה מונופול בייצור המקומי, אתה לא יכול להיות יבואן. ושהממשלה לא תעלה מחירים ולא תעלה מסים. הממשלה הקודמת הטילה מס על הפחם, וחברת חשמל גלגלה אותו עלינו. את הארנונה העלו כבר שלוש פעמים.
“במישור השני צריך לטפל בהטבות המס של החברות הגדולות, לא השקעות הון, לא פירות מדיווידנדים, ותורידו את המע”מ. כמו ב־2003. ביטלנו את הטבות המס והורדנו מע”מ ל־15%. את יודעת למשך כמה זמן היה פה מע”מ של 15%?”
כמה? “שבוע. ביבי התפטר ואולמרט נכנס לתפקיד והעלה אותו. אלה מסים כבדים מדי על הצרכנים וקטנים על החברות הגדולות. הן יכולות לשלם את מה שמשלמים באירופה וארה”ב. והדבר השלישי הוא התקציב. הליכודניקים עשו את הביזה שלהם, סמוטריץ’ עושה את הביזה שלו. שום מחשבה קדימה.
“למה החברות הממשלתיות בונות את הכבישים והרכבות? זה עולה פי שלושה מאשר שותפות עם גופים פרטיים, ולוקח זמן פי עשרה. מה עם הפנסיות התקציביות, הכספים הקואליציוניים? תורידו מע”מ ומס חברות לעסקים קטנים, תצמיחו את המשק.
“במקום זה, שר האוצר ממשיך לחבק את החברות הגדולות וממשיך לתדלק את האינפלציה ואת יוקר המחיה. כל זה גורם לעליית מחירי הדיור. צריך להבין, יוקר מחיה ועליית המסים מדכאים את הצריכה הפרטית, ודיכוי הצמיחה במשק מניעה ביקושים לדיור, מקטינה את הצמיחה וחוזר חלילה. אנחנו תקועים עמוק בתוך הלופ הזה".
“איך יכול להיות שבשנים שלי באוצר מחירי הדיור ירדו? כי עשינו הפוך - ייעלנו את התקציב, הפחתנו מסים ועודדנו את הצמיחה הפרטית, שהניעה את גלגלי המשק. הצמיחה הגבוהה יצרה ציפיות לירידת מחירי הדיור - ולכן מחירי הדיור ירדו. שחררו הכנסה פנויה והגדילו את הצריכה הפרטית. אנחנו צריכים את האנטי־ליברמן והאנטי־סמוטריץ’. הפוך, גוטה, הפוך”.
אולי הבעיה היא לא בהנהגה אלא באדישות של הציבור? מייקרים לישראלים מחירים והם מורידים את הראש ומשלמים בהכנעה. בטח בתקופת המלחמה, כשהאנרגיות של העם מופנות להישרדות ודאגה לחיילים ולחטופים. “כל עוד זה לא יעניין את הציבור, נקבל את הסמוטריץ’ הבא”.
מה הציבור יכול לעשות?
“זאת משימה קלה. בסקר הקרוב להצביע לסמוטריץ’ אפס. פעמיים־שלוש שאף אחד לא ייתן לו אפילו קול, והוא יתחיל לשנות את ההתנהלות וההתנהגות שלו. אם יהיה לו אפס בסקרים, אף אחד לא ירצה לחבור אליו. אפשרות ב’ היא ללכת להפגנות מתחת לבית שלהם”.
מה עם להפוך לצרכנים נבונים וטובים יותר, שמייבשים על המדף את מי שמעלה מחירים?".
“הציבור לא אמור לעבוד באיפה יקנו יותר זול. הוא אמור ללכת לקלפי ולבחור. שר האוצר צריך לעבוד ארבע שנים כדי להוריד את המחירים. ליברמן עשה מה שסמוטריץ’ עושה. הוא המשיך לפזר סכומים למקורבים, גם הוא חילק פטורים ממכרזים, תדלק את האינפלציה, העלה מסים והריץ את מחירי הדיור ב־20%. בהשוואה הזאת סמוטריץ’ עדיף, כי אצלו עלו מחירי הדיור רק ב־10%, אבל אל דאגה. הוא לא סיים”.
אין מטרה
בנוסף לקריירה האקדמית, הייעוץ לוועדי עובדים וגופים ששוכרים את שירותיו, פרופ’ זליכה הפך בשנה האחרונה לכוכב טיקטוק. הגולשים מתים על הישירות, החדות, והיכולת להעביר מסרים מורכבים בפשטות, הלשון שדוקרת את כל מי שמרגיז אותו והצבעוניות המחשבתית.
כשאני מבקשת לדבר על הגירעון בתקציב, הוא שולף את עליסה בארץ הפלאות. “זוכרת שעליסה מגיעה לצומת ומתלבטת אם ללכת שמאלה או ימינה? היא מתייעצת עם החתול ששואל אותה בחזרה, ‘לאן את צריכה להגיע?’. היא עונה לו, ‘לא יודעת’ והוא השיב, ‘אז זה לא משנה’. השאלה שצריכה להישאל היא מה המטרה. אין מטרה. הדבר הטוב ביותר שסמוטריץ’ יכול לעשות לכלכלה, זה להתפטר. הוא איבד את אמון הציבור. שר אוצר צריך להניע את ציפיות הציבור, המשקיעים, לתת ביטחון שהוא יכול לבנות תוכנית אמינה ולעמוד בה. סמוטריץ’ טפט. הוא יכול לגרום רק נזק”.
הוא לא יתפטר.
“עד דצמבר הוא הולך, יש רוטציה. שאלה מה יביאו במקומו. אם הוא יניח תקציב שגוי ל־2025, ההשלכות יהיו בשנה שאחר כך”.
הוא גם לא יטיל מסים כשהבחירות מעבר לפינה, אלא יעדיף להגדיל את הגירעון. “הגירעון הוא תוצאה, הוא לא סיבה. החוב הממשלתי נמוך. אם הוא מנסה להגדיל את הגירעון דרך העלאת מסים, אינפלציה ומחירי דיור, כמו שליברמן עשה, הוא יכניס את המשק למיתון עוד יותר. לכלכלנים יש את עקרון ההעדפה הנגלית, זאת אומרת שההעדפה של אדם נגלית במעשים שלו. הוא מנהל מדיניות כלכלית שמועילה לבנקים, לטייקונים ולמונופלים. אם הוא יעשה את מה שאמרתי, יהיה לו בוודאות יותר כסף לקחת להתנחלויות, לבריאות ולצבא”.
בוא נסיים עם משהו אופטימי ומעורר תקווה.
“בדצמבר סמוטריץ’ הולך”.
מלשכת שר האוצר נמסר בתגובה: "למרות נבואות הזעם של זליכה, הכלכלה הישראלית מוכיחה את חוסנה ואת הצלחת המדיניות הכלכלית שמוביל שר האוצר במלחמה במתן מענה רחב לצורכי צה״ל במלחמה וטיפול במילואימניקים, במפונים ובשיקום העוטף וזאת לצד אחריות פיסקלית בהוצאות המדינה. ביחס לאשמה על חיזוק ההתיישבות, שר האוצר גאה על פעילותו לסכל הקמת מדינה פלסטינית שתהווה איום קיומי על ישראל".