חמש שנים אחרי שפרש מהפוליטיקה, השר וח"כ לשעבר איתן כבל לא מתגעגע. לדבריו, למרות שאהב כל רגע בכנסת, הוא הרגיש שמיצה. "המחשבה שאחזור לכנסת גורמת לי להגיב פיזית, בלי קשר למצבה של הכנסת היום, שזאת מדרגה אחרת לגמרי. הפרק הזה הסתיים אצלי באהבה", הוא אומר.
לא הרבה יודעים שהיית במינוס גדול. פתאום אתה יוצא ואין לך משכורת. אתה צריך להמציא את עצמך מחדש. איך יוצאים מהכנסת עם מינוס בבנק?
“כל חיי הייתי סוג של עובד מדינה, מהיותי עוזר ויועץ בכיר לשרים פרס, רבין ופואד בן אליעזר זכרם לברכה ואחרים. הייתי מפרנס יחיד – אשתי לקחה על עצמה אז לגדל את הבנות - והשכר של חברי הכנסת הוא אומנם מעל הממוצע, אבל הם גם חיים ברמה קצת יותר גבוהה, ואני לא מדבר על מושחתים, ואני לא מדבר על אלה שיוצאים. אלא על אלה שחיים חיים רגילים. דרך אגב, אנשים עדיין מגיעים לכנסת ומצפים שאני אזמין אותם כאילו זה על חשבון הכנסת. אף אחד מהם לא ידע שבכל הפעמים שהם אכלו, והזמנתי אותם, זה בא מכיסי הפרטי. אבל אני אומר זאת באהבה גדולה”.
עשרת אלפים ישראלים חתמו: יש לחקור את צבי סוכות
מתחת לאף של כולנו: איך הגיע יאיר נתניהו לירושלים?
כבל גם שולל את המיתוס על הפנסיות של חברי הכנסת: "אתה מכיר את האגדות שאחרי שתי קדנציות מקבלים פנסיה תקציבית לכל החיים. מנהלת הבנק שלי לא שמעה על זה. יש לי פנסיה רגילה, כמו כל אחד, כמה ששם לעצמו בתוכניות החיסכון, וזה הכל. איפה הבעיה? כשאתה פורש, יש איזה סוג של דיסוננס. מצד אחד - מעמד. מצד שני, אתה בא למקום עבודה, אומרים לך 'אתה כבר גדול עלינו'. לצערי יש הרבה חברי כנסת שלא ידעו להתנהל עם הקריירה שלהם אחרי הפוליטיקה, גם נפשית וגם מעשית, כמוני".
אתה מכיר חברי כנסת שהגיעו למצב של רעב, של עוני, שאין להם מה לאכול?
"אני מכיר לפחות שניים שהגיעו למצב הזה. אני מכיר חברי כנסת שהלכו לחתום בלשכה. ושתדע לך שהמצב יהיה עוד יותר גרוע. למה? כי הזמן שישבו בכנסת הוא קצר מאוד. זה לא ארבע שנים".
"להכיר איתן אחר"
כבל מודה שהוא היה צריך להמציא את עצמו מחדש אחרי שעזב את הפוליטיקה, אך מבהיר כי היה מודע לזה. "יש לי כלל – אני לא מסתכל לאחור", הוא אומר. "היה, נהניתי. הייתי שר, הייתי חבר כנסת, הייתי כבר בתפקידים הכי בכירים שיש. חוץ מהטופ, הייתי הכל. הייתי באמת מהמשפיעים הגדולים ביותר בתוך הפוליטיקה הישראלית ותמיד ידעתי שיש את היום שאחרי".
דמיינת ש"היום שאחרי" יהיה לאכול אוכל בלייט־נייט של ערוץ 12, לטעום ולהגיד אם טעים או לא טעים?
"אומר לך את האמת, לא חשבתי על זה, אבל זה גם לא הפריע. אני תמיד הייתי חלק מהעם. זה נראה לי הכי טבעי בעולם. אתה יודע, הייתי רואה את אהוד ברק נותן צ'פחה לשומר בכניסה. זה כאילו, אתה רואה שהוא מתרגל את זה בבית".
כי הבנת שלהישאר בטלוויזיה זה אומר להיות רלוונטי?
"הייתי צריך להמציא את עצמי בכמה רמות. קודם כל הציבורית. נכון שאני כבר לא בכנסת, אבל לא עזבתי את הציבוריות הישראלית. הייתי צריך למצוא את המקום שאני יודע להתחבר אליו, שזה פוליטיקה רכה. זאת אומרת שאתה נוגע בבני אדם, אתה מאפשר להם להכיר גם איתן אחר שהוא לא על הפודיום בכנסת. לא איתן שלפעמים מרים את הקול ולפעמים מתלהם, אלא צדדים אחרים, הבן אדם".
אבל כשאתה מקבל את הסטירות של החיים, זה לא גורם לך לחשוב "אולי לא הייתי צריך להיות הדובר של כולם? למה הייתי צריך להילחם את המלחמות של כולם?"
“אני הייתי אחד המבקרים הכי גדולים של מערכת הביטחון. ודאי כשהייתי יו"ר ועדת המשנה למוכנות צה"ל בוועדת החוץ והביטחון, וחודשיים לפני אמרתי לעצמי, אני אכין כתבה ל־N12, שם אני כותב מעת לעת, על מצבו של צה"ל. אמרתי לעצמי שיגידו 'עוד פעם הכבל הזה עם נבואות הזעם שלו'. אבל אין מחיר לאמת. אתה אפילו לא יודע שכמעט כל יום אתה משתמש לפחות בחוק אחד שאני העברתי".
מה זה עושה לך להרגשה? צוחקים עליך, אבל בסוף אתה יודע עם עצמך.
“זה אני. אני לא מאלה שלא אוהבים את עצמם. אני גם לא מתבייש בזה. אני לא מתבייש בכלום. מעולם לא סיפרתי דבר שלא עשיתי, שזה לא אני. בעולם הפוליטי אף אחד לא יטרח להרים את הדגל עבורך. זה כלל ברזל. מה שאני מנסה לומר לך, וזאת גם חובתנו, זה שהציבור הישראלי רוצה לראות פוליטיקה או כנסת שעובדות עבורו".
ומנגד, הציבור הישראלי בסוף בוחר היום בחברי כנסת שהם סוג של כוכבי ריאליטי. הם צריכים להיות ורבליים, הם צריכים לדעת לכתוב ברשתות החברתיות.
"ואפס עבודה. אז מה זה אומר עלינו או עליהם? אף אחד מחברי הכנסת לא גדל במבחנות ואנחנו לא יבוא אישי. בסוף כולנו תוצר של החברה הישראלית. אבל אני אגיד לך משהו, הפוליטיקה הישראלית נשברה בין היתר כי המפלגות נשברו. אין יותר מפלגות שמצמיחות מתוכן, מגדלות בתוכן את הפוליטיקאים. פתאום אנחנו מתגעגעים לאותם פוליטיקאים שגדלו בתוכן".
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
עם יד על הלב, היום כשאתה מסתכל על איתן כבל במפלגת העבודה בשנות ה־90 וה־2000, כמה היית עלה תאנה? על תקן התימני מראש העין שרצו להתהדר בו כי ידעו שזה מביא אותנטיות למפלגה?
"תראה, אתמול הייתי אצל דמות ממוצא מזרחי, שהיה מבכירי העבודה הרבה מאוד שנים. הוא היה צריך להיות ראש הממשלה של העבודה. הוא היה צריך להנהיג את העבודה. אני לא אומר לך את שמו, כי הוא לא נתן לי את הרשות לומר, אבל פשוט כמזרחי הוא לא היה יכול. מעולם לא הרגשתי גזענות ברמה הישירה".
לא הרגשת גזענות כלפיך?
"לא העזו להתעסק איתי. מעולם לא הסתכלו עליי כעל עלה תאנה, כיוון שלא התנהגתי מעולם כעלה תאנה. נהפוך הוא, אמרו 'מי זה המשוגע הזה?'".
כשראית שהמצביעים המסורתיים של העבודה נוטשים אותה כל פעם שיש יו"ר מזרחי ואתה עדיין שם, זה לא גרם לך להגיד "מה אני צריך את זה? מי אתם? אני משרת אתכם?"
"זה היה בולט. זה נכון. אני לא יכול לומר לך שזה לא כאב לי. ראיתי. אני מאלה שרואים כמעט הכל, אם יורשה לי ככה לומר".
"צריך לעבור לשלב השני"
כשהוא מסתכל על המערכת הפוליטית מבחוץ, מתקשה כבל להגיד למי יצביע בבחירות הבאות. "בסוף החיים בנויים מברירות המחדל הפחות גרועות. אני תמיד אומר שנדיר שבן אדם התחתן עם הפנטזיה שלו. נדיר שאתה שלם במקום שבו אתה נמצא", הוא אומר. "ההתלבטות שלי גדולה ואני לא אדע עד שאגיע לקלפי. חוץ מזה אני חושב שצריך לבנות מערכת אחרת חדשה".
אם יבואו אליך עכשיו, עם הפופולריות והניסיון שלך, ליברמן, בנט, לפיד, יאיר גולן או נתניהו, ויגידו לך "איתן, מדינת ישראל צריכה אותך", אחרי מה שראית במלחמה אתה תגיד לא?
"כשאמרתי שאני לא רוצה לחזור לכנסת דיברתי אמת. הכנסת לא מעניינת אותי. הציעו לי תפקידים וגם עכשיו מגיעים אליי כל מיני שליחים. אני אומר לך מה כן יכול אולי להחזיר אותי. אני בשום מצב לא מוכן להשתלב בפוליטיקה שאני מכיר, הרגילה, שהייתי חלק ממנה, ובוודאי לא לעבוד אצל האחרים. נגמר. אני מסתכל על עצמי במראה ואומר לעצמי 'אתה הרבה יותר גדול ממה שאתה חושב על עצמך'. אם יש משהו שיחזיר אותי זה רק להוביל מהלך שישנה את פניה של החברה הישראלית".
"מה המהלך הזה יכול להיות? להקים תנועה או מפלגה חדשה שאולי יהיה לה קשה בהתחלה כי כדי להקים מפלגה צריך שהשמש, הירח והכוכבים יתחברו. אנחנו פעם ראשונה במצב של סכנה קיומית. פעם ראשונה אני רואה את זה בעיניים פקוחות ואהיה מוכן לוותר על הכל כדי לדעת שאנחנו מורידים את הנטל הבלתי אפשרי הזה מעל הכתפיים של הילדים שלנו. אנחנו משאירים ירושה בלתי אפשרית לילדינו ולנכדינו".
"אני לא אשכח איך שמעתי בחדשות שיש אזהרת מסע ל־80 מדינות. זאת אומרת לאן תלך? יותר מזה, מי שעוסק היום בענייני האנטישמיות יאמר לך שהאנטישמיות בעולם הגיעה למה שהייתה ב־1933 ויש מקומות שבהם האנטישמיות אף יותר חזקה".
"זאת אומרת, אם יש משהו שיחזיר אותי לחיים הציבוריים הוא להחזיר את החברה הישראלית למקום שבו היא מבינה שזזנו מהמקום הנכון. בעיניי הדבר הכי גדול הוא הקמת מדינת ישראל, עכשיו צריך להתחיל לבנות את השלב השני והשלב השני צריך להיות הקמת חברת מופת. זה נשמע דמיוני, אבל אין לנו ברירה".