בריקוד הטנגו הזה, של יריבים לשעבר ושותפים החל מהערב, בנימין נתניהו וגדעון סער, כל אחד מן השניים מוביל בדיוק את הקו הקלאסי שלו. גדעון סער וזאב אלקין ביצעו מהלך פוליטי הכי נכון עבורם לשעתו והשיגו את המקסימום האפשרי בנסיבות הקיימות.
במהלך הצהרתו: המסר החריג שהעביר הרמטכ"ל בנוגע לסינוואר
מת מחנק וייסורים: כך נראו רגעיו האחרונים של נסראללה בבונקר
אמנם הפרס הגדול, תיק הביטחון, נותר עבור סער מטרת העל שטרם הושגה (ולא בטוח, אם תושג בכלל), אך את העילה המהותית של בהצטרפותו לממשלה שממנה יצא לפני מספר חודשים, העילה נשמרה ללא פגע.
הנימוק לעזיבה ולכניסה המחודשת נשמע משכנע, וזה מה שחשוב לפוליטיקאי כדי שמהלכו לא יצטייר כפליק פלאק אופורטוניסטי, אלא כצו השעה. הצורך הביטחוני והיכולת האמיתית להשפיע על מהלכי קבלת ההחלטות בפורומים הכי חשובים במערכת.
את זה גדעון סער קיבל בתור שר שתפקידו העיקרי יהיה, חבר בקבינט המדיני-ביטחוני. והבונוס החשוב מכול, גדעון סער וחבריו הביאו לממשלה ולקואליציה כנדוניה מידה משמעותית של יציבות. מסר של יציבות, של אי רלוונטיות של דיבורי הבחירות.
בממשלה היציבה הזאת גדעון סער יזכה לפרק זמן בלתי מבוטל על הגלגל, במרכז הבמה, במוקד קבלת ההחלטות. אין דרך טובה יותר להגיע לבחירות הבאות, כל שכן ובייחוד במצבה האלקטורלית של מפלגת הימין הממלכתי.
נתניהו מצידו הרוויח לא פחות. עוד ארבע אצבעות לקראת הצבעות התקציב, עוד ארבע אצבעות לטובת חוק גיוס (אמנם שר הביטחון עדיין גלנט , אך יש טוענים כי לאחרונה הוא מראה סימנים של התיישרות ונכונות לפתוח דף חדש. יתכן שהמסר תקף גם לגבי חוק גיוס).
האמירה כי "ההסכם עם סער עשוי להתרחב כאשר המצב הביטחוני יאפשר זאת" נועדה לאותת ליואב גלנט כי שום דבר לא נגמר וסוגיית החלפתו עדיין פתוחה. אין מסר יותר מרתיע מחוסר וודאות. נתניהו, כמו נתניהו, גם הפעם מעדיף להחזיק את כל הכדורים באוויר.
