בוקר אחד קם יורם דורי, מי ששימש במשך 26 שנים כדוברו ויועצו המיוחד של שמעון פרס, הן בקריירה הפוליטית והן כנשיא, והחליט שלמען הדורות הבאים הוא רוצה לשזור את סיפור חייו בסיפור עבודתו מול אחת הדמויות הפוליטיות המרתקות בהיסטוריה הישראלית. כך נולד הספר “הלוחש לאזנו”, שיצא בהוצאה עצמית של דורי לפני כמה חודשים ומתעד את תקופת עבודתו ארוכת השנים לצידו של פרס.
“שואלים אותי הרבה, וזו הזדמנות לומר שהספר הוא לא ביוגרפיה של פרס. זה יותר ספר עליי ולא עליו”, המחבר מבהיר. הספר, שכתוב בפרקים קצרים, מביא סיפורים, חלקם משעשעים, שטרם פורסמו בתקשורת, ומאיר את עבודתו של הדובר מאחורי הקלעים של האירועים שנחשפים בסופו של דבר בתקשורת.
למה בחרת להוציא אותו דווקא עכשיו?
“הגעתי למסקנה שאחרי שנים רבות של עבודה לצד פרס, ראוי שילדיי ונכדיי לא רק יידעו מה סבא שלהם עשה, אלא בעיקר יפסיקו להתעצבן מגישתי הצינית כלפי אירועים שקורים היום”.
הציניות על מה?
“בעיקר על התנהלות של אנשים. כשאני שומע ידיעות ברדיו, הם מיד רואים על הפרצוף שלי שאני יודע איך זה נולד ואני מיד אומר שמוכרים לוקשים לתקשורת. תמיד אמרתי שדוברים, למשל, לא משקרים, אלא קצת מעוותים את המציאות ושמים דגש על דברים אחרים. כך, לפחות, היה בדורי”.
שיקרת פעם לעיתונאי?
“פעם אחת במהלך כל הקריירה. הייתה אמורה להיות לפרס, כששימש שר החוץ, פגישה עם ערפאת. הפלסטינים לא רצו לקיים את הפגישה, אחרי כל ההכנות והטיסות. אני לא הייתי איתו, נשארתי בארץ. ראש המטה התקשרה אליי בלחץ ואמרה לי שפרס כבר טס והפלסטינים ביטלו את הפגישה ומה יהיה עכשיו בתקשורת? התקשרתי מיד לכתב קול ישראל, והסברתי שהייתה אמורה להיות פגישה בין פרס וערפאת - וכאן נכנס השקר הבודד - אבל היא לא תתקיים בגלל שזה נכנס לתוך שבת ופרס החליטו שהוא לא מחלל שבת עבור הפגישה הזאת. אז הוא יצא בסוף גם גיבור”.
“רק אני צעקתי״
גם במצב החריג שבו אנחנו נמצאים כיום, קשה להפתיע את דורי בן ה־74, שבין השאר כותב טורי דעה בעיתון זה. “אני מופתע רק מדבר אחד, מחוסר האונים ומחוסר התפקוד”, הוא אומר. “העובדה שהמערכת הציבורית והממשלתית קרסה מכל הכיוונים, ולא מסוגלת לתת מענים, היא בלתי נתפסת”.
מה דעתך כשאתה שומע התבטאויות חסרות פשר של כל מיני פוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית בהקשרים שונים בתקופת המלחמה?
“קודם כל, אני לא תמיד מבין למה הם מתבטאים כמו שהם מתבטאים. הרי לא צריך להיות שמעון פרס כדי להבין שלא צריך לדבר רק לבייס הפוליטי שלך, אלא אל כל העולם, ולפעמים אל כל מדינת ישראל. וזה לא קורה היום, לצערי. גם בקואליציה וגם באופוזיציה”.
אפשר לבוא בטענות לקואליציה, אבל גם לאופוזיציה, שלא קיימת שנים.
“פרס תמיד אמר שבאו אליו בטענות, למה הוא מצטרף לממשלה. והוא ענה, אם אני אהיה באופוזיציה, אז אם יורם דורי יהיה מאוד מוכשר ומאוד יצליח בתפקידו, אני אקבל שורה בעמוד 17 למטה. אם אני אהיה שר, אני לא צריך את יורם”.
זה מבחינה תקשורתית. מבחינה פוליטית, לאופוזיציה אין שום כוח והשפעה לשנות מהלכים?
“זה מאוד קשה. צריך המון תחכום כדי לבוא עם הצעות חוק שיביכו את הממשלה, ואני לא רואה שהם עושים את זה כי אני לא חושב שמישהו שם חושב עד הסוף. אגב, הקרע בין הציבור שקורא לעצמו ציונות דתית לבין החרדים הרבה יותר גדול מהקרע שבין החילונים לחרדים. לקרע הזה אף אחד באופוזיציה לא ניסה להיכנס עם הצעות חוק, רק כדי להביך את אנשי הציונות הדתית ולהביא אותם למצב שהם לא יכולים שלא להצביע בעד. זו גדולתה של אופוזיציה, וכך צריך לעבוד”.
קראת לספר “הלוחש לאזנו”. אי אפשר שלא לתהות, אז וגם היום, עד כמה משמעותי תפקיד הדובר והיועץ בקבלת החלטות גורליות.
“כשאני שומע שאומרים ‘זה לא הוא, אלא יועציו’, אני יודע שזה קשקוש. האנשים האלה הגיעו לעמדות מפתח בציבוריות הישראלית, ונבחרים פעם אחר פעם בזכות עצמם, ולא בזכות יועציהם. אתה יכול מדי פעם לשפצר בצדדים, אבל לא יותר מזה”.
היו מקרים שפרס לא קיבל את דעתך?
“בוודאי. אני זוכר יותר את הרגעים הללו. ויכול להיות, אגב, שהוא צדק. אני, למשל, לא אהבתי את העסקה להחזרת גלעד שליט שהוא חתם עליה כשהיה נשיא כי חשבתי שהמחיר גבוה מדי. אני זוכר שפרס אמר לי: ‘ואם הבן שלך היה שבוי, מה היית עושה?’ עניתי לו: ‘הייתי הורג אותך אם לא היית משחרר אותו, אבל מה זה רלוונטי? אני לא נשיא ולא ראש ממשלה, ולכם צריכים להיות שיקולים אחרים, ולא שיקולים של אבא’. זה אחד הדברים שבהם הוא לא קיבל את דעתי”.
עם זאת, דורי מבהיר שבמקרים רבים פרס השתכנע מדבריו: “הוא היה איש חכם ורגיש לבני אדם. בכל 26 השנים שלנו יחד, רק אני צעקתי. והוא היה מבין שאם אני כועס ומתרגש, אולי הוא צריך לחשוב ולשקול את הדברים שוב”.
“תקשורת מסוג אחר״
הקריירה הפוליטית של שמעון פרס הייתה אולי העשירה ביותר בתולדות ישראל. “הוא האדם היחיד במדינה שאין תפקיד בממשלה שהוא לא מילא, כולל שר הדתות”, דורי מפרט. “היה לו כישרון יוצא דופן, והוא היה אדם שרואה רחוק ומעדיף את אינטרס המדינה על פני האינטרס האישי שלו”.
בניגוד למה שקורה היום.
“לפעמים חבריי הורגים אותי כשאני אומר שנתניהו, לדעתי, עושה חלק גדול מהדברים כי הוא חושב שרק הוא יכול להציל את מדינת ישראל, ואף אחד לא יכול לעשות כמוהו. זה לא שהוא מעדיף את האינטרס האישי, כמו שהוא פשוט חושב שאין כמותו בעולם. אני מאמין בזה שהוא מכיר בערך עצמו, ויש לו קצת יותר מדי הערכה עצמית, אבל האמת שהוא אדם מאוד מוכשר”.
איך פרס היה מתמודד כראש ממשלה עם המלחמה הנוכחית?
“את פרס תמיד זוכרים כ’פיסניק’, אבל האמת היא שהאהבה הכי גדולה שלו הייתה לצה”ל. כל מה שעניין אותו זה ביטחונה ושרידותה של מדינת ישראל. קשה לי לומר מה היה קורה היום, אבל הוא לא האמין בתזה שהובילו נתניהו וממשלתו לאורך שנים, של חיזוק חמאס. הוא חשב שאין סיכוי להידברות עם חמאס. הוא אמר שעם חמאס אי אפשר להתפשר, יש הכל או כלום. ואש”ף אולי מנוולים לא פחות, אבל הם אנשים פרגמטיים. לדעתי, הוא לא היה הולך לכיוון של לקנות שקט בכסף”.
וכנשיא המדינה?
“אני אומר לא פעם, כשחבריי באים בטענות להרצוג - נשיא המדינה הוא לא ראש האופוזיציה. פרס אמר פעם כנשיא, מבקשים ממני לתקוף את ראש הממשלה, אבל התפקיד שלי הוא לאחד את העם כי אני מייצג 100% מהציבור הישראלי”.
עבודת הדוברים, כמו עבודת התקשורת, השתנתה לאורך השנים. היה לכם אז קל יותר או קשה יותר?
“בעבר זו הייתה תקשורת מסוג אחר. לא הייתה תחרות עם המקלדת של כל מיני אזרחים. תראי היום כתבים צבאיים: כל אחד שומר על האינטרס של מקור המידע שלו. יסלחו לי העיתונאים שעובדים בתחום כיום, אבל פעם זה היה אחרת”.
בעיות בין דובר ומדוברר היו תמיד?
“תמיד. אם כי היום היד קלה על המקלדת. בסוף אתה צריך יחסי אמון מלאים בין דובר ומדוברר. המהירות כיום של הוצאת דברים לתקשורת היא לא מה שהייתה פעם, ואם אתה צריך לקבל אישור על כל טקסט שאתה מוציא, לא תופיע בתקשורת. אז אם בחרת מישהו לתפקיד, תן לו לעשות את עבודתו בדרכו. הייתה ביני ובין פרס הערכה גדולה, והוא הבין שבכל עצה שאני נותן לו אני רואה קודם את טובת העניין ולא את טובתי. זו אחת מהמטרות שעמדה לנגד עיניי במהלך הכתיבה. הספר שלי מיועד לכולם, אבל הוא גם מעין מדריך לדובר, עם תזכורת שמה שחשוב הוא העניין שאותו אתה משרת – לא אתה, ואפילו לא המדוברר. רק קידומה של מדינת ישראל”.
בעמדותיך הפוליטיות אתה שייך לצד השמאלי של המפה. שימשת גם דובר של מפלגת העבודה. אתה מסתכל היום על הסכם אוסלו אחרת? קרסה לך הקונספציה?
“לא, כי אני זוכר את החלופות. אני זוכר מה היה פה לפני כן. הלכו לאוסלו כדי לשנות את המצב, ואילו לא קרה הטבח של ברוך גולדשטיין, ואחר כך רצח רבין, אני לא יודע איפה היינו עומדים היום. אבל בחיים אין ‘אילו’. זה היה נכון לשעתו – וזה נכון גם היום. גם היום צריך להגיע להסדר איתם. פרס אמר בעבר שאם מישהו בשנת 45’ היה אומר שיבוא יום וגרמניה תהיה בעלת הברית מספר 2 של מדינת היהודים בעולם, היו שולחים אותו לאשפוז כפוי. ועובדה שזה קרה בסוף. אז אנשים גם משתנים. וזו לא קונספציה, אלא היכרות עם בני אדם. יש עמים בעולם שעמדו במלחמות קשות ועברו מעשי טבח גדולים יותר אפילו ממה שקרה אצלנו, ובכל זאת הגיעו להסדרים. אז צריך לדבר”.
אגב מפלגת העבודה, היא כבר לא נראית רלוונטית בנוף הפוליטי.
“כי העמדות השמאליות יותר הפכו שם לרוב, ובגלל זה הם איבדו את הבסיס האלקטורלי. מפלגת העבודה הייתה במשך שנים מפלגה של ביטחון. וזה הדבר שבסוף הכי מטריד את אזרחי מדינת ישראל: הביטחון האישי והלאומי. מי שנותן תשובה בהקשר הזה, איתו הם הולכים לקלפי”.