כמה עשרות מילים, זה כל הסיפור של הצהרת בלפור, שנמסרה ב־2 בנובמבר 1917 ללורד ליונל וולטר רוטשילד, זואולוג בעל אוסף הפוחלצים הגדול והמרשים בעולם, שהיה מתנייד ברחבי לונדון בכרכרה רתומה לזברות. "לורד רוטשילד היקר", כתב שר החוץ הבריטי, "בעונג רב הריני מוסר לך בשם ממשלת הוד מלכותו את הצהרת האהדה שלה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו: 'ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו. בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת'. אכיר לך טובה אם תביא הכרזה זו לידיעתה של ההסתדרות הציונית שלך. בברכה, ארתור ג'ימס בלפור".
על פי העיתון "למרחב", ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה, ההצהרה הדרמטית נולדה כבר ב־1906, בפגישה שנערכה בין חיים ויצמן לבלפור במנצ'סטר. ויצמן גילה לבלפור את דעתו על פתרון בעיית היהודים ועל הקמת מדינה שירושלים תשמש בירתה. "מדוע דווקא ירושלים?", שאל בלפור. "אם היית עומד בפני בחירה בין לונדון כבירת אנגליה לבין פריז, במה היית בוחר?", השיב ויצמן בשאלה. "מובן שבלונדון", השיב בלפור. "אם כן, השיבות לשאלתך", אמר ויצמן.
תשע שנים לאחר מכן, בשיחה שנערכה בין השניים, הזכיר ויצמן לבלפור את שיחתם במנצ'סטר. "האם אתה עדיין מחזיק באותה דעה?" התעניין הלורד הראשון של האדמירליות, והבטיח כי ידבר על כך עם ראש הממשלה דאז, הרברט הנרי אסקווית'. אבל הרעיון לא התקבל והטיפול נדחה עד 1916, עד ארוחת בוקר צנועה שכללה ביצים שלוקות ולחם קלוי, במעמד ויצמן וראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג'.
ג'ורג' התעניין בהמצאה של ויצמן שהביאה להקמת מפעלים לייצור חומרי נפץ שסייעו לבריטניה לסיים את המלחמה, וסיפר כי בבית הוריו נהגו לקרוא בכל יום את התנ"ך. "נראה לי שיש קשר בין גירסא דינקותא שלי לבין הפתרון שלך. אני אמנם מקבל את הצורך בשיבת היהודים לארצם, אך חוששני שהקבינט שלי לא יסכים להכרזה רשמית". כמה חודשים לאחר מכן שוב נפגשו. "חיכינו אלפיים שנה ואיננו מוכנים לחכות עוד רגע אחד", אמר ויצמן. לאחר מכן כתב ג'ורג' את מכתבו הרשמי בעניין, וב־2 בנובמבר 1917, נתן פומבי להצהרה.
ד"ר נירית שלו־כליפא, ראש המחלקה להיסטוריה חזותית ואוצרות ביד בן צבי, אוצרת התערוכה "מאה שנה להצהרת בלפור" המוצגת באקדמיה הלאומית למדעים, מספרת על הרקע להצהרה. "הצהרת בלפור יוצאת למעונו של לורד רוטשילד מלשכתו של בלפור במשרד החוץ ב־2 בנובמבר, מה שהופך להיות יום כמעט קדוש. אולם רק בשבוע שלאחר מכן מדווחת העיתונות היומית על כך", מסבירה שלו־כליפא. "הצהרת בלפור היא אחת מבין הבטחות רבות וסותרות שניתנו על ידי האימפריה הבריטית במהלך מלחמת העולם הראשונה, המנסה לעשות סדר אזורי חדש. ההצהרה הפכה לנקודת בוחן, והכיבוש של הגנרל אלנבי הוא זה שאפשר אותה.
"באותו יום שנודע לפרופ' ויצמן מלורד רוטשילד על ההצהרה, עורך ב'ג'ואיש כרוניקל' שמקורב לויצמן, אמר לו, 'העיתון שלי יוצא ביום שישי ועכשיו יום שישי, אתה חייב לעשות לי טובה ולדחות את ההודעה'. ב־5 בנובמבר, הפדרציה הציונית באנגלית שממנה פועלים ויצמן ונחום סוקולוב, בירכה אותם על ההישג. וקורים עוד דברים: לפני פרסום ההצהרה חיכו בלונדון לשמוע מה קורה עם הגנרל אלנבי, שניהל באותם ימים את המערכה השלישית של צבא האימפריה על עזה. הרי מה קורה בהצהרת בלפור? אתה מוכר ארץ שלא שייכת לך".
האופוזיציה הערבית
האימפריה מצד אחד והערבים מצד השני. "כבר לאחר שניתנה ההצהרה, פעלו מנהיגים יהודיים בקרב הערבים כדי למנוע את התנגדותם לתוכנית", אומר יגאל סתרי, מנהל הארכיון הציוני המרכזי. "בתקופה שלאחר פרסום ההצהרה התגבשו שתי גישות שונות בקרב הערבים: מצד אחד האמיר פייסל, שתמך בהצהרת בלפור. מצד שני הערבים בארץ ישראל, שיצאו נגד ההצהרה. פרופ' ויצמן ערך שורה של פגישות עם האמיר פייסל לאחר הצהרת בלפור, כדי לבחון שיתוף פעולה בין יהודים לערבים.
"הסכם בין השניים נחתם ב־3 בינואר 1919, ובמסגרתו הכיר פייסל בהצהרת בלפור תמורת תמיכת התנועה הציונית במינויו כמנהיג של
מדינה ערבית גדולה בשטחי האימפריה העותמאנית. האמיר הביע את מחויבותו לתנועה הציונית ולהצהרת בלפור, כפי שאפשר לראות במכתב ששלח בנובמבר 1919 להרברט סמואל, לימים הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, ובו הוא כותב שעל היהודים והערבים להתאחד כדי לקדם את התפתחותם ואת אושרן של ארצותיהם".
ומה על הערבים בארץ ישראל? "הם הרגישו מאוימים מהצהרת בלפור", אומר סתרי. "באוקטובר 1919 נפגש מנחם אוסישקין עם ראש עיריית ירושלים הערבי, מוסא כּאט'ם אל־חוסייני, במסגרת תפקידו כיו"ר ועד הצירים. אוסישקין ניסה לבדוק אפשרות לשיתוף פעולה עם המנהיג הערבי, אך לא הצליח להגיע להסכמות. ראש העיר התנגד בתקיפות להצהרת בלפור. הוא אמר שאין להם דבר נגד היהודים שכבר חיים בארץ ישראל, אבל הם מתנגדים לעליית יהודים נוספים ולדרישת היהודים לקבלת זכויות יתר. הוא הבהיר שהערבים בארץ ישראל רואים עצמם חלק מסוריה, ולא מקבלים את ההסכם של הציונים עם האמיר פייסל.
"אוסישקין ניסה להסביר שהציונות רוצה לחיות לצד הערבים ולא לגרש אותם מארץ ישראל, אך מובן שלא יוותרו על הזכויות שניתנו להם במסגרת הצהרת בלפור. הוא ביקש מראש העיר לארגן מפגש בין בעלי ההשפעה הערבים לבין מנהיגי היהודים כדי לדון במצב".
בפגישה שנערכה בין האמיר פייסל למנהיגי התנועה הציונית במלון קרלטון בלונדון ב־19 באוקטובר 1919, נתן מזכירו של האמיר פייסל, עבדול האדי, הסבר משלו להתנגדות הערבים בארץ ישראל. "הוא טען שההצהרה הובילה ליצירת אופוזיציה של ערבים בפלסטינה נגד יהודים, שהחריפה ככל שהציונים דיברו על 'ארץ ישראל', הארץ היהודית", אומר סתרי. "צורת הדיבור הזו פוגענית כלפי הערבים בפלסטינה, שמתייחסים אליה כארץ שלהם לאחר שחיו בה שנים רבות. כעת היהודים בארץ ישראל במיעוט קטן לעומת הערבים, ולא מובנות התביעות שלהם לקבל עדיפות על הערבים. הוא מייעץ לציונים להפסיק לדבר על פלסטינה יהודית ולהגביל את עצמם לפיתוח המוסדות והתרבות שלהם, עם שליטה עצמית מקסימלית בענייני פנים וייצוג מסוים בממשלה".
ומה היה על האמיר פייסל? "לאחר שניתן לצרפת המנדט על סוריה, הוא גורש משם ונאלץ להסתפק בהקמת ממלכה מצומצמת בעיראק. ההסכמות עם התנועה הציונית התמסמסו לאחר שלא קיבל את מבוקשו לשלוט על סוריה הגדולה", מסביר סתרי.
הגיעה שעתנו
הצהרת בלפור והכיבוש הבריטי חוללו שינוי במעמדה של התנועה הציונית כנציגה הלגיטימית של עם ישראל. ניסיונה של המנהיגות הציונית בארץ לאחד את הקהילה היהודית בירושלים תחת הנהגה נבחרת אחת, היוותה איום על מעמדם של ממוני הכוללים, ראשי מוסדות החסד והצדקה, וחלק מהרבנים וגדולי התורה.
הקנאים הקיצוניים, שראו בירושלים מקלט מפני פגעי ההשכלה, חששו מפני ניסיון השתלטות של "המשכילים החילוניים" על עיר הקודש. והייתה גם חזית נשית: הסופרת והעיתונאית חמדה בן יהודה טענה שכל עוד נמצא היישוב בארץ תחת דיכוי, לא ניתן יהיה לדרוש את שחרורה של האישה. ואילו עם הצהרת בלפור ומימוש החלום על בית לאומי, הגיע הזמן להתפנות גם לקידום מעמד האישה. במניפסט שכתבה ("הגיעה שעתנו", "דואר היום", 30 בספטמבר 1919), הודיעה על היווסדה של "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", והזמינה את כל הנשים בארץ להצטרף אליה: "הגיעה שעתנו גם אנו! והרינו קוראות לנשים היהודיות: התעוררנה מתרדמתכן!".
ב־1919 צוין יום השנה להצהרת בלפור באושר גדול, אך כמעט בסתר. שתי שותפות עיקריות היו לחגיגה: ירושלים ולונדון. "בירושלים חגגו – אני משתמש במילה זו בהשאלה - את היום הזה, שהוא היום היותר גדול בדברי הימים החדשים של עמנו, כמו שידעתם: בענווה, כמעט בחשאי, באולם קטן שנתאספו בו כמאתיים או שלוש מאות איש ואישה", דיווח אליעזר בן יהודה בעיתון "דואר היום", ב־7 בנובמבר. "מהממשלה הרשמית לא נשלחה לחגיגה אפילו מילה של ברכה, ומהממשלה שלנו הגיע מכתב קטן מלא אמנם רגש של ביטחון גמור, אך מנוסח בענווה רבה".
בשנת ה־50 להצהרה, הכל כבר נראה אחרת: כנסת ישראל התאספה בישיבה מיוחדת, שראש הממשלה לוי אשכול תיארה כ"בשורה שפתחה דף חדש בתולדותינו".
פרופ' אלי פודה מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, ממשתתפי הכינוס הבינלאומי שנפתח אמש באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בנושא 100 שנה להצהרת בלפור, מספר: "באופן כללי, בתקופת המנדט הבריטי החג נחגג למחצה. זה לא היה חג רשמי. בבתי הספר ציינו את המאורע, והיו אירועים בספרה הציבורית. אבל עם זאת, מאמרי המערכת של עיתונות התקופה מתייחסים ליתרונות ההצהרה וגם לחסרונות. בתקופת המנדט הייתה בטן מלאה לגבי המדיניות הבריטית שלא יישמה את הצהרה. וכי איך אפשר לחגוג משהו שלא מיישמים אותו?
"בכל ציון האירוע רואים מצד אחד את גודל ההישג – מכתב של המעצמה החשובה ביותר שמכירה בלגיטימציה של העם היהודי לארץ ישראל או לפחות לחלק ממנה - ומצד שני הבעת צער ואכזבה שדבר לא קורה בשטח ולא השגנו את המטרה. זה קורה בעיקר בקרב מפלגות הפועלים".
מיתוס של בריאה
הציבור היהודי נחלק למפלגות, וכתוצאה מזה היו דעות שונות. לרוויזיוניסטים, למשל, הייתה החגיגה שלהם. "לטענתם, בריטניה היא גורם אימפריאליסטי שקורע את עבר הירדן מארץ ישראל. היא האויב, ולכן לא צריך לשתף איתה פעולה", אומר פרופ' פודה. "זה מה שיביא להקמת האצ"ל והלח"י. כבר אז ראו את זרעי ההתנגדות".
עבור הגורמים הדתיים, הצהרת בלפור לא העלתה ולא הורידה. "הקושאן שלנו ממילא ניתן לנו מהתנ"ך, ולפיכך אין בה צורך. בעבור תנועת המזרחי, כלומר מי שהיה דתי לאומי, הצהרת בלפור הייתה עוד נדבך נוסף לתנ"ך. בשורה התחתונה, האירוע צוין, אבל לא בפאר והדר".
ב־1948 נעלמה הצהרת בלפור ממפת החגיגות ונשארה בספרי הלימוד, כחלק מהנרטיב ההיסטורי. מדוע? "כי לא היה בה צורך", משיב פרופ' פודה. "יש כאן לוח חדש שמציין את יום העצמאות, יום הזיכרון ויום השואה, ונותן לגיטימציה להקמת המדינה. בכלל, מדינות אוהבות לקחת אירועים מכוננים ולזכור אירועים הרואיים. למשל, מלחמות. אלה יכולים להוות מיתוס של בריאה, של משהו שקם בדם ואש. הצהרת בלפור קרתה בעקבות שתדלנות דיפלומטית. זה לא מאוד הרואי".
ב־1967 החגיגות חוזרות. "החגיגה תוכננה ב־1966, כלומר לפני המלחמה, מתוך רצון לפאר את המשטר ובתקופה קשה כלכלית וצבאית לחזק את הסולידריות בין התושבים. הניצחון הגדול במלחמה הפך את זה למשהו הרואי וגדול. זה חיזק את הלגיטימציה של המשטר וגם העניק לגיטימציה לתביעה על ארץ ישראל. הרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים העלה את השאלה מדוע אנחנו פה ולמה אנחנו צריכים לשלוט בשטחים".
ומה באשר לצד הערבי? "מבחינתו זה אסון. מהשנה הראשונה, גם לו יש ריטואלים: הפגנות, שביתות מסחר בארץ ישראל ובבירות ערב, עצומות לנציב העליון, עמודים ראשונים בעיתונות הערבית במסגרת שחורה, הנפת דגלים שחורים, ובתקופת המנדט התנגשויות אלימות. ב־1948 גם אצלם זה נעלם. הדגש עבר לבירות ערב. הפליטים היו או במדינת ישראל או במחנות הפליטים, שם הם היו עסוקים וטרודים בענייניהם, אבל אפשר למצוא הרבה פעמים דיווחים על הפגנות ושביתות ב־2 בנובמבר.
"הנרטיב נשאר: 'מי שזה לא בבעלותו נתן למי שלא מגיע לו'. מבחינתם נעשה אי־צדק שהארץ ניתנה למיעוט שמנה 65 אלף ולא להם, שמנו אז כחצי מיליון. מבחינתם, הצהרת בלפור היא ראשיתה של הנכבה. האסון שלהם, לדידם, לא התחיל ב־1948 אלא ב־1917. עד היום הם מנהלים קמפיין מול בריטניה בתביעה שתתנצל. הרשות הפלסטינית החליטה ש־2017 תהיה 'שנת הנכבה', 100 שנה להכרזת בלפור ושנת ה־50 לכיבוש השטחים. מי שלומד את תולדות הסכסוך - חייב ללמוד את הסיפור הזה".