החוזה נחתם בעיקר בזכות קרטר, שהגיע בתחילת אותו חודש לביקור מפתיע בירושלים ובקהיר והצליח לפשר בין הצדדים, לאחר שנדמה היה כי ההסכמות שהתקבלו בקמפ דיוויד עלו על שרטון. בעקבות התערבותו, חזרו בהם המצרים מהדרישה לכונן תחילה את האוטונומיה ברצועת עזה, וישראל קיבלה עדיפות ראשונה באספקת הנפט מסיני וערובה אמריקאית לאספקת דלק לתקופה של 15 שנה.
ארבעה ימים לפני החתימה אישרה הכנסת את חוזה השלום בתום דיון מרתוני שנמשך 28 שעות. 95 חברי כנסת הצביעו בעדו, 18 התנגדו ושניים נמנעו. התגובות בעולם הערבי היו חריפות ואלימות. בבירות הערביות נערכו הפגנות המוניות, התנגשויות והתקפות על שגרירויות מצרים. הושמעו איומים לרצוח את סאדאת, שאכן מומשו באוקטובר 1981, ולפגוע במתקנים אמריקאים. אש"ף, בתגובה, דרש את שחרור יפו, עכו וחיפה.
כל זה קרה על הבמה. מה קרה מאחורי הקלעים? חוקרים מובילים, שישתתפו ביום שני הקרוב בכנס טרומן לציון 40 שנה לחתימה עכל ההסכם, מספרים את הסיפורים שטרם סופרו: כיצד ישראל הצליחה להפחיד את האמריקאים, מה עמד מאחורי הנסיגה מסיני ואיך בגין הדף את המניפולציות שהאמריקאים הפעילו עליו.
בגין הבין שהסוגיה העיקרית בין ישראל למצרים היא אסטרטגית וטריטוריאלית, ולא אידיאולוגית או דתית. כך אומר פרופ' זק לוי מהמחלקה ליחסים בינלאומיים בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. הוא מסביר שלא הכל הלך חלק, כמובן. האמריקאים חששו שישראל לא תחתום על הסכם השלום ולא תיסוג מסיני.
פרופ' לוי מצביע על ארבע נקודות זמן שבהן בעיני הממשל בוושינגטון הקרבות בלבנון איימו על ביצוע השלב האחרון של ההסכם. מהממצאים העולים מהחומר הארכיוני שחקר ברור כי במשך יותר משמונה שנים, שלושה ממשלים, של הנשיאים פורד, קרטר ורייגן, חששו כי סוגיית לבנון תפגע בתהליך השלום בין ישראל למצרים, הן לפני ההסכם והן אחריו. כפי שפרופ' וויליאם קוונדט מהמועצה לביטחון לאומי ניסח זאת: "סוגיית לבנון כפתה את עצמה על סדר היום שלנו באזור ואיימה על מאמצנו המדיניים".
"בתחילת שנת 1976, במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, חשש ממשל פורד שישראל תתערב שם נגד הכוחות הסוריים", אומר פרופ' לוי. "אולם בעיני הנשיא סאדאת, ארצות הברית עודדה הן את ישראל והן את סוריה, יריבתה הגדולה של מצרים בעולם הערבי, לחלק ביניהן את לבנון. החשש של וושינגטון היה מפני סיום שיתוף הפעולה של קהיר עמה על רקע ההתפתחויות בלבנון ונסיגת מצרים ממחויבויותיה במסגרת הסכם סיני מספטמבר 1975.
"מבצע ליטני, במרץ 1978, רק ארבעה חודשים לאחר ביקורו של סאדאת בירושלים, עורר שוב דאגה אמריקאית סביב תהליך השלום. פעולות ישראל בלבנון גם לאחר נסיגתה בקיץ איימו על מאמציו של הנשיא קרטר לכנס את הצדדים למפגש ההיסטורי בקמפ דיוויד בספטמבר 1978. בסוף 1981 ותחילת 1982, העיסוק האינטנסיבי של ארצות הברית בסוגיית לבנון שוב הגיע לשיא, מפני שהיה ברור שישראל מתכוונת לפעול שם נגד אש"ף ואולי גם מול סוריה.
האמריקאים חששו שישראל תנצל עימות צבאי בלבנון כדי לעכב את ביצוע השלב האחרון של נסיגתה מחצי האי באפריל 1982, ובכך תגרום למשבר חמור שיזיק ליחסיה של ארצות הברית עם מצרים ומדינות ערב אחרות. למרות התגובה הקשה בקהיר לפלישה של ישראל, מצרים נמנעה מלפגוע במסגרת ההסכם עצמה. בספטמבר 1982, בעקבות הטבח בסברה ושתילה, קהיר החזירה את שגרירה, אולם לא ניתקה את היחסים עם ירושלים. היא תמכה רשמית בהסכם בין ישראל ללבנון במאי 1983, והמשיכה לשאוף להיות הקליינטית העיקרית של אמריקה באזור, במקום ישראל".
הכסף מדבר
חוקרים בכל העולם מנסים למצוא את הנוסחה לשלום. ד"ר גליה פרס בר־נתן, מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, סבורה שהתשובה טמונה בכלכלה. היא חקרה הסכמי שלום שונים ברחבי הגלובוס, וגילתה כי לשתי מדינות בעלות כלכלה חזקה יש יותר סיכוי להגיע להבנות.
"שיקולים כלכליים שיחקו תפקיד מפתח בהחלטה של סאדאת לחתום על הסכם השלום. מצרים אחרי המלחמה ב־1973 הייתה במצב גרוע, עם צורך נואש בהזרמת מטבע זר והשקעות חיצוניות", אומרת ד"ר פרס בר־נתן. "סיוע החוץ הנדיב שהציעה לה ארצות הברית היווה גורם מרכזי בהחלטה. עם זאת, ההסכם לא לווה בפיתוח שיתוף פעולה כלכלי עם ישראל. בעיניים ישראליות, קשר כזה הוא צעד חשוב בביסוס ההסכם. בעיניים מצריות, הוא נתפס כמהלך של נורמליזציה, ולכן פסול, עד אשר ישראל תפתור את הסוגיה הפלסטינית. ארצות הברית שיחקה תפקיד מפתח בעידוד יצירת שיתוף פעולה כזה, באמצעות החתימה בסוף 2004 על הסכם הסחר המשולש עם מצרים וישראל.
מוצרים מצריים אשר ייוצרו באזורי סחר מיועדים, ויהיו בעלי תשומה ישראלית של כ־10%, יזכו לכניסה נטולת מכס לשוק האמריקאי. מהלך זה היה קריטי מבחינה כלכלית לתעשיית הטקסטיל המצרית, וגם הועיל לישראל. בעקבות ההסכם גדל באופן משמעותי הסחר הישיר בין שתי המדינות, כאשר הפרס הוא כאמור כניסה לשוק האמריקאי. הסכם הסחר הזה המשיך להתפתח גם תחת השלטון הקצר של האחים המוסלמים. הוא מהווה עדות לכך שכאשר יש אינטרס כלכלי משמעותי, המשטר מצליח להתעלם מסוגיות פוליטיות ואידיאולוגיות מורכבות. עם זאת, ארצות הברית נמנעת מחתימה על הסכם סחר חופשי בילטרלי עם מצרים. כלומר, האינטרס הכלכלי המשותף שנוצר הוא לפחות באופן חלקי מלאכותי".
אפשר להקיש מכך על המצב מול הפלסטינים?
"אפשר, אבל באופן חלקי. ברור שתמריצים כלכליים גדולים יכולים להשפיע על השיקולים של השלטון. הנחת העבודה במקרים של מצרים וירדן הייתה שמדובר בשיתוף פעולה עם מדינות ריבוניות בעלות כלכלה מתפקדת. במקרה הפלסטיני, היעד המקדים הוא יצירת כלכלה עצמאית מתפקדת, שאינה תלויה למשל ברצון טוב של ישראל לאפשר תנועה חופשית של סחורות בתוכה. בהיעדר מצב כזה, קשה לדבר על שיתוף פעולה המקדם שלום".
לאורך השנים היו שטענו שבגין הוא מחולל הנס האחראי להסכם השלום עם מצרים. אחרים סברו שהיה לו תפקיד די משני. פרופ' ג'רלד שטיינברג, מהתוכנית לניהול סכסוכים ומשא ומתן במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, ניתח את אופיו ופעילותו של ראש הממשלה המנוח מ־1967, כשנכנס לממשלה, ועד לחתימת ההסכם. הוא גילה כי בגין עיצב את העמדה הישראלית על פי האידיאולוגיה שלו. מבחינתו, חצי האי סיני לא היה קדוש, ולכן נתן אותו כפיקדון לשלום.
"כאשר נבחר לראשות הממשלה ב־1977, החזון שלו לשלום עם מצרים היה בעדיפות גבוה", מסביר פרופ' שטיינברג. "בגין השקיע בכך זמן, מחשבה ומשאבים פוליטיים. בין 1967, אז שירת בממשלת החירום הזמנית, לבין 1977, בגין פיתח מסגרת שבה האמין: שלום אפשרי, אבל לא בכל מחיר. לאחר ביקור סאדאת ועד החתימה, בגין הבין שהוא צריך להזיז במידה מסוימת את הקווים האדומים שקבע, אבל באופן כללי הוא היה עקבי עם המסגרת שקבע.
"הוא הסכים להחזיר את כל סיני, כי הבין שאחרת סאדאת לא יחתום על שביתת נשק. בנושא הפלסטיני, המשא ומתן היה בעיקר תחת לחץ של קרטר, אבל בגין נשאר בעמדתו: ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון. בשני הנושאים, ההסכמות שהושגו גרמו לניכור כלפיו מצד חברים במפלגתו חרות, אבל הוא התעקש על המחויבות שלו, המבוססת על ממלכתיות, למרות המחיר הפוליטי והרגשי הכבד".
במובנים מסוימים, התנאים שבהם פעל בגין היו ייחודיים. שיחות השלום החלו לאחר מלחמה כואבת, לשני הצדדים. הגעת סאדאת לירושלים הציגה רצון עז להגיע להסכם, מצב שונה לחלוטין ביחס לכל מנהיג פלסטיני עד היום.
"סאדאת, כמו בגין, לא נתן ללחץ פוליטי מבית או מבחוץ – הליגה הערבית - להסיט אותו מלנהל משא ומתן ולהתפשר כאשר צריך", אומר פרופ' שטיינברג. "בישראל, בגין הוביל את התהליך וכיוון את ויצמן ודיין לקבל החלטות. הוא לא היה ראש ממשלה שראה בהחזקה בתפקיד מטרה. רצה לנצל את ההזדמנות הזו, כמנהיג העם היהודי במדינת ישראל, לקבל את ההחלטות שהיו הכרחיות. ויצמן ודיין היו יותר חשופים לתקשורת ולאנשי ממשל אמריקאים, אבל הפרוטוקולים מראים שאת ההחלטות הקשות קיבל בגין".
הבעיה האמיתית של בגין הייתה הנשיא קרטר. "במקום תמיכה במדינה היהודית הפגיעה, הדמוקרטיה היחידה באזור, קרטר היה עוין, מניפולטיבי, לא עקבי ומאיים", מוסיף פרופ' שטיינברג. "לאורך תקופה עם הרבה ביקורים הלוך ושוב, שבועיים אינטנסיביים בקמפ דיוויד, מכתבים רבים, שיחות טלפון והודעות באמצעות שליחים, שכולם לחצו על ישראל לקבל את החזון של קרטר לגבי הפלסטינים, ראש הממשלה שמר על עמדתו הבסיסית, תוך צמצום החיכוך עם הנשיא האמריקאי.
בגין הבין את התלות של ישראל בתמיכה האמריקאית, וגם כאן פעל בממלכתיות ובתחום הקווים האדומים שלו. לבסוף, בלי להתעלם מסכנות אפשריות, הוא לקח סיכון מחושב בשביל שלום עם מצרים. הוא החליט שהיתרונות שהוצגו בהזדמנות היסטורית זו גדולים מהסיכון. העובדה שהסכם זה, בניגוד לאוסלו, מחזיק מעמד כבר 40 שנה, למרות האתגרים הרבים במערכת היחסים עם מצרים, כולל שתי מלחמות עם לבנון, התפרעות בשגרירות בקהיר ב־2011 וממשלה המונהגת בידי האחים המוסלמים, מוכיחה שבגין עשה את הבחירות הנכונות".
עד הסנטימטר האחרון
אל"מ במיל' יעקב היכל, ראש המשלחת הצבאית לשיחות השלום עם מצרים בקהיר, נזכר באווירה הטובה ששררה בין הצדדים, אבל מעיד גם על הצורך לשמור על רגישות מול המארחים. "המצרים שיכנו אותנו, שמונת אנשי המשלחת, בארמון סהרה, המקום שממנו הם ניהלו את מלחמת יום הכיפורים", הוא מספר. "באחד מימי שישי שיחקנו כדורגל נגד המצרים ששמרו עלינו - וניצחנו. אחד מאנשי המשלחת סיפר על הניצחון בשיחת טלפון. השיחה דלפה וברדיו דווח על כך. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי שיחה מהאלוף אברשה טמיר. הוא אמר שהיה דיווח בקול ישראל על הניצחון. כדי למנוע משבר דיפלומטי, הוא ביקש מאיתנו לקיים משחק חוזר ביום ראשון ולהפסיד בכוונה. ואכן, הפסדנו".
פרופ' אריה קצוביץ', מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים, טוען שהשינוי הטריטוריאלי והנסיגה תרמו להצלחת הסכם השלום וליציבותו. פינוי ימית ואופירה היה חלק מהדרישה של קהיר לקבל בחזרה 100% של השטח המצרי שישראל כבשה ב־1967. "לאחר השלמת ההסכם נותרה רצועת חוף קצרה, טאבה, שישראל העבירה בעקבות בוררות. לא היה שום סיכוי להגיע לשלום עם מצרים ללא החזרת כל השטח הכבוש", אומר פרופ' קצוביץ'. "בתמורה, מצרים הייתה מוכנה להכיר בישראל, לכונן איתה יחסים דיפלומטיים של שלום ואף לפרז חלק משטח סיני".
"בשש השנים, שקדמו לביקור סאדאת בישראל בנובמבר 1977, סיקרתי את מצרים מאחורי שולחן הכתיבה בתל אביב", מספר עודד גרנות. "ככתב לענייני ערבים ב'מעריב', קראתי בשקיקה עיתונים מצריים, שהגיעו בטפטוף, צפיתי בטלוויזיה, דיברתי עם כתבים זרים ואישים שביקרו במצרים ובלעתי כל פיסת מידע שנידבו 'מקורות ביטחוניים ומודיעיניים' בישראל. הכתיבה שלי נשענה גם על שנים רבות של לימוד אקדמי ומעקב אחרי מצרים בכל התפקידים השונים שמילאתי לפני המעבר לעיתונות, לצד שינון יסודי של השפה המצרית המדוברת.
"אלא ששום הכשרה מוקדמת לא יכולה להכין אותך לקראת ההלם של הנחיתה הראשונה של ישראלים בשדה התעופה של קהיר ושל המפגש הראשון עם השטח, עם מי שהיה רק אתמול האויב. הלב החסיר פעימה כששוטרים מצריים בקסדות פלדה ישנות הקיפו את מטוס אל על, והתרגש למראה הנילוס הזורם לאיטו או הפירמידות שנשקפו מבעד לחלון החדר במלון 'מנא האוס' שבגיזה. ואחרי שחזרה הנשימה שנעתקה, אני מתחיל 'לטרוף' את מצרים שהכרתי מרחוק ולהציף את העיתון בכתבות שטח ובראיונות עם סאדאת ומובארק סגנו, עם יו"ר הפרלמנט, סייד מרעי, הסופר תופיק אל־חכים ורבים אחרים. אבל בכל פעם שאני, עיתונאי ישראלי, מתיישב מול מנהיג מצרי שנעתר ברצון לדבר לראשונה אל כלי תקשורת של האויב, אני צובט את עצמי לוודא שזה אמיתי, ואני חושב שגם הוא".
כנס טרומן לציון 40 שנים לחתימת הסכם השלום עם מצרים יתקיים ב־11 במרץ באוניברסיטה העברית. בין הדוברים: ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר פרופ' אהרן ברק ושר הביטחון לשעבר בוגי יעלון.