ביום רביעי, י"ג בכסלו תש"ף, נגמרה הבושה. זה הרגע שבו אישרה הכנסת ה־22 את הצעת החוק להתפזרותה. זה הרגע שבו פוליטיקה עלובה הפכה להיות חשובה יותר ממדינת ישראל. זה הרגע שבו אפשר להכריז רשמית שנבחרי הציבור שלנו הם חבורה של מנותקים, שכיסא עור הצבי במליאה חשוב להם יותר מאזרחי המדינה. זה רגע שצריך להיות חקוק לדיראון עולם - מדינת ישראל הולכת לבחירות בפעם השלישית בתוך שנה אחת.
עבר עלינו שבוע אינטנסיבי של משחקי האשמות, שקברו כל סיכוי קלוש להידברות בין הצדדים. טיעונים בדבר החסינות שנתניהו מבקש להשיג, מול הרוטציה של גנץ וליברמן (שרק אלוהים יודע מה בדיוק הוא מנסה להשיג). כל צד התבצר בעמדתו, בטענה שאסור להתפשר על התנאים וללכת לאחדות כי זה יפגע בערכים ובמוסר של החברה ובמדינת ישראל. כאילו שזה מוסרי וערכי לשתק את המדינה לשנה ולזרוק מיליארדים לפח, במקום לתעל אותם לשיפור מערכות הרווחה והבריאות שכורעות תחת הנטל.
כאזרחית המדינה, מטרידה אותי הפגיעה בדמוקרטיה ובמוסדותיה, אבל אני מודאגת לא פחות מכך שבחסות הדמוקרטיה נהפוך להיות אזרחים אדישים שמאבדים עניין. בחירות בפעם הראשונה הן חגיגה לדמוקרטיה. בפעם השלישית הן כבר הופכות לבדיחה עצובה, שמסכנת ושוחקת את האמון במערכת. קרל מרקס אמר את זה קודם - "כשההיסטוריה חוזרת על עצמה, בפעם השנייה זו טרגדיה, ובפעם השלישית זאת כבר פארסה".
ביום הזה שבו הכנסת התפזרה, התמלאתי קנאה בצרפתים, בלבנונים ואפילו בתושבי מדינות העולם השלישי, שלא מוותרים ויוצאים לרחובות, כדי להזכיר לנבחרי הציבור שהם שם כדי לשרת אותנו - האזרחים. בצרפת ניסתה השבוע הממשלה להעביר את רפורמת הפנסיה, ורחובות הערים התמלאו ב־800 אלף איש שיצאו מביתם כדי לשנות את ההחלטה. בלבנון התפטר ראש הממשלה בעקבות המחאה שהבעירה את המדינה, על רקע החלטה להטיל מסים חדשים. ואילו כאן, בישראל, אנחנו עסוקים בלריב ולהתווכח על כמות המפגינים שכל צד הצליח להביא להפגנה שלו. הפלגנות וההסתה גרמו לנו לשכוח שלמרות המחלוקות וחוסר ההסכמות, עמוקות ככל שיהיו, יש לנו גם אינטרסים משותפים. התשובה שלנו לנבחרי הציבור שלא הצליחו להקים ממשלת אחדות הייתה צריכה להיות מחאה מאוחדת של אזרחי המדינה נגד נבחריה. אלה שנוהגים פעם אחר פעם בחוסר אחריות ומגלגלים אותנו למערכת בחירות נוספת, שבסופה נחזור ככל הנראה לאותו הפלונטר בדיוק.
ממשיכים למות לבד
בשבוע שבו הצביעו חברי הכנסת בעד פיזורה, גם פורסם דוח העוני של ארגון לתת, שלפיו רוב הקשישים הנתמכים חיים בדירות שלא מתאימות למצבם הבריאותי. הם נאלצים לוותר על צרכים בסיסיים ותרופות, הם חסרי בגדים ונעליים במידות שמתאימות להם, והם אינם מסוגלים לחמם את הבית שלהם בחורף במידה הנדרשת. ואם זה לא שבר את לבכם, ודאי תזדעזעו לדעת שיותר ממאה קשישים עריריים מתו לבד בבתיהם בשנה האחרונה מבלי שאף אחד ירגיש. תחשבו על כל הקשישים שיכולנו להציל, במקום לזרוק את הכסף למערכת בחירות נוספת, ואל תאשימו אותי בפופוליזם. תאשימו את נבחרי הציבור בניתוק. כמה ניתוק? כזה שעדיין לא הוציא הצהרה מאף אחד מהם שהוא מתנגד לשדרוג בשכרו, שצפוי לעלות בינואר הקרוב ב־3.5%.
ההערכות הן ששלוש מערכות בחירות בשנה עולות למשק ולתקציב המדינה יותר מ־6 מיליארד שקל. זה כולל, בין היתר, את עלות ימי השבתון, את התקציב לוועדת הבחירות המרכזית, וכמובן את תקציב מימון המפלגות. רשימת הדברים שאפשר לעשות בכסף הזה הייתה יכולה להיות ארוכה. לא חסרים תחומים שנפגעו כתוצאה מהשיתוק שחווה המדינה בשנה האחרונה. רפורמות רבות תקועות, ואלו שיצאו לדרך רק לפני שנה - כמו "החופש של החגים" ותגבורים לתלמידים בפריפריה - בוטלו בשל היעדר תקציב. ואת מי מעניינים ההורים שנעדרים מהעבודה, הפערים בחברה שהולכים וגדלים או מערכת הבריאות שנמצאת רגע לפני קריסה?
ואם חיפשתם נקודה של אופטימיות בשבוע הזה, אז מתברר שכשצריך להגיע להסכמות - המפלגות השונות יודעות לעבוד בשיתוף פעולה. רק חבל שאת המאמצים האלה הן השקיעו בהחלטה העגומה על העלאת מימון המפלגות והגדלת תקציב הבחירות הנוכחי. על פי החוק, זה הכסף שאמור לשמש את המפלגות לצורכי תעמולה ולמימון הקמפיינים שלהם. כל מנדט שווה למפלגה כ־2 מיליון שקל. לפיכך הדבר הראוי והנכון שהיו המפלגות צריכות לעשות במערכת בחירות שלישית הוא לוותר על הכסף הזה. כבר שנה שמתנהל בישראל קמפיין בחירות ארוך, מלא בשנאה והסתה, ועכשיו אנחנו נדרשים לשלם עליו 240 מיליוני שקלים נוספים.
בשורה התחתונה: המשאבים הם מוגבלים, ומיליארדים שנזרקים כעת על מערכת בחירות מיותרת - היו יכולים להגיע לאזרחים. זאת לא טענה פופוליסטית, זוהי הכרה מפוקחת בכך שנבחרי הציבור שלנו פשוט מנותקים. ואולי גם אנחנו, הציבור, שמקבל זאת כגזירת גורל, בוחר לא לפעול באופן אקטיבי ומובל כצאן לקלפי - לוקה באותה תסמונת בדיוק