בשבת סתווית של נובמבר 57' שני מצפונאים יצאו לדרך. אל"מ נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן־גוריון, עלה להדסה ירושלים לסעוד את מנהיגו. בקסטל פגע אנושות ברוכב האופניים דוד קדוש ממעברת רמלה. לאחר שהרופאים קבעו שהפצוע לא ישרוד החליט להוריש למשפחתו של קדוש את רכושו ושלח יד בנפשו. זאת הייתה התאבדות שווא. למרבה המזל קדוש התגבר, חזר לאופניו, אך סירב לגעת בממון המת.
בסיפור הזה אפשר לגלות את אחדות הניגודים. התל־אביבי מול איש הפריפריה, בן הארץ מול העולה החדש, הקצין הנטוע בפסגת השלטון מול האדם הנמק בדלות אוהלו. אבל קדוש וארגוב שמעו את משק כנפי האלבטרוס וביקשו את מחילתו. "אין לי ספק שהמעשה אשר אני עומד לעשות הוא מעשה חולשה.סלח לי על חולשתי", כתב ארגוב לבן־גוריון דקות לפני שלחץ על ההדק. "אדוני ראש הממשלה, סליחה ומחילה על האסון שבו איבדת בגללי את אל"מ נחמיה ארגוב", זעק קדוש מתחת לתחבושות ראשו בבית החולים.
דוד קדוש נולד במוגדור במרוקו ב־20 במאי 1917. בנם של שמעון קדוש ואסתר לבית אבוחצירא. הרעב הגדול במרוקו הפריד בין הוריו. אביו נענה להזמנתו של אחיו והיגר לצרפת. האם בחרה להישאר עם משפחתה בעיירה. בליון הכיר שמעון את רחל ואיתה הביא לעולם עוד ארבעה ילדים. דוד, שנשאר לצד אמו במוגדור, הצטרף לבסוף לאביו בצרפת. כאן נחשפו יכולותיו הספורטיביות הנדירות. הוא התחיל באגרוף, אך כשעמד להיאבק ביהודי, אסר עליו אביו לעלות לזירה. "יהודי אינו מכה יהודי", הטיף לו. את מפץ אגרופיו הנחית על צרפתי שקרא לו "יהודי מלוכלך". אבל האב לא חיבב את עיסוקו בענף שתכליתו מהלומות, ודוד עבר לשחייה. די מהר היה לחתרן בלתי נלאה בנהרות רון וסון החוצים את ליון. ואז עלה על אופניים כדי לא לרדת מהם. הרכיבה נבנתה למידותיו. באמצעותה, כך הרגיש, הוא יכול לכבוש את היעד, להנהיג את השיירה.
מלחמת האזרחים בספרד מצאה אותו בראש הטור. תמיד מוביל את הלוחמים נגד פרנקו, תמיד שש למגע, תמיד מתביית אל האש. בבריגדות כונה "אל קפיטנו", המפקד. כששב מספרד טלטלו הרוחות הרעות את אירופה כולה. דוד קדוש התגייס לצבא צרפת והוצב בבסיס חיל האוויר בבלידה באלג'יריה. לאחר שהיטלר מחץ את צרפת, הצטרף לרזיסטאנס. מהיערות הגיחה הפלוגה בפיקודו אל המבצעים הנועזים. באחד מהם פוצצה מסילת ברזל ליד ליון והורידה מהפסים רכבת עם חיילים גרמנים. כשהגרמנים ומשתפי הפעולה בווישי הידקו את המצוד על ראשו, שב בפקודת ראשי המחתרת למוגדור. הוא גייס אנשים ליחידת לוחמים אנטי־נאצית והתחיל לאמן אותם. אמו אסתר בישלה אז למשפחת לוריא העשירה ומדי פעם הוא בא לבקר אותה במקום עבודתה. כך הכיר את אשתו, רחל לוריא, ממשפחת האר"י הקדוש.
בליון, בעליית גג, הסתתרו אביו, אמו החורגת ובנותיהם. הם שרדו. כמעט. כשבועיים לפני תום המלחמה הלשינה עליהם שוערת הבניין והם נעצרו. במחנה, לקראת גירושם לאושוויץ, רואה הגדולה שבהן - סימון - את אביה וקוראת לו. קולה המהדהד מגיע לאוזניו של קלאוס ברבי, מפקד הגסטאפו בליון. ברבי קרב אליהם ושואל את סימון: "למי קראת?", היא משיבה: "זה אבי". ברבי פונה אל האב: "זאת בתך?". האב עונה: "זאת בתי". מצווה עליו: "נשק את בתך". ואז מי שיכונה "הקצב מליון" שולף אקדח ויורה בראשו של האב.
לאחר המלחמה תחבור סימון לציידת הנאצים ביאטה קלרספלד. שתיהן יחד יביאו ללכידת ברבי, שהסתתר בבוליביה בשם "קלאוס אלטמן". כאחיה דוד קדוש, תעיד סימון נגדו במשפטו בליון. ברבי נדון למאסר עולם ומת מסרטן בכלא. בליון נטעו את פארק סימון לאגרונז' ובגרנובל פתחו ספרייה על שמה.
בתום המלחמה שב דוד קדוש ממרוקו לצרפת לחפש את משפחתו. הוא מצא רק שני אחים קטנים שהוסתרו אצל צרפתים בהרים. אביו, אמו החורגת ושלוש אחיותיו נספו באושוויץ. על מאבקו בנאצים יעוטר דוד קדוש פעמיים. את אחד העיטורים - צלב הברזל - יעניק לו אישית מפקד "צרפת החופשית" הגנרל שארל דה גול.
כשבתל אביב מכריז בן־גוריון על הקמת המדינה, במוגדור אמו של דוד קדוש שולפת בד לבן, תופרת עליו את דגל ישראל ומניפה אותו על בית הכנסת ע"ש ר' חיים פינטו. בנה דוד פונה אל הבחורים שארגן נגד הנאצים ומתחיל להפיק את צאתם לישראל. אבל מישהו מלשין שהוא מאמן את האנשים בלוחמת גרילה והוא נאלץ להימלט ממרוקו עם משפחתו. באישון ליל קדוש מעלה על משאית את אשתו ואת ילדיו, בהם שמעון בכורו. מנמל מוגדור הם יוצאים למרסיי, פוגשים במחנה העולים את החברים לנשק ממוגדור, שאליהם הצטרפה בינתיים קבוצה ממצרים. חולפות שנתיים וכולם מטפסים על סיפון "נגבה". דוד קדוש מצמיד אליו אופני ספורט שקנה בצרפת. השנה היא 1950.
לאחר נחיתה בשער העלייה בחיפה נשלחת הקבוצה ממצרים למעברת "מחנה ישראל", במקום שבו כיום התעשייה האווירית. החבורה ממרוקו מתמקמת במעברה ליד רמלה. כאן עובר עליהם החורף הקשה של 1952. הבן שמעון זוכר פתיתי שלג בבוץ וסופה עוקרת אוהלים מאדמתם. אחיו משה זוכר את צריפי העוני והמחנק. שש נפשות על 6X4 מטר. מתרחצים במים שמחממים על פרימוס, אוכלים לחם שחור ותפוזים מפרדסי רחובות הסמוכה. כעבור זמן הגברים מתגייסים לבנות את מושב ישרש. כשאימת המסתננים גוברת, דוד קדוש מתמנה לאחראי על הביטחון במעברה. בכל ערב הוא עובר בין האוהלים, מפזר לאנשים שני רובים צ'כיים, שני רובי קרבין, שני תת־מקלע סטן ואזעקת יד אדומה.
בד בבד אנשי המעברה מתחילים להתמקם בישרש. משפחת קדוש מקבלת אף היא מבנה, שטח ועדר עזים. יום לפני המעבר מסתננים טובחים במושב את אחת המשפחות, והאם רחל גוזרת: "למקום הזה אני לא הולכת". המעברה אל מול ישרש מתחסלת והמשפחה עוברת למעברה בתוך רמלה. דוד קדוש, תמיד ספורטאי, מקים את קבוצת הכדורגל העירונית, את ענף האגרוף ואת מועדון הרוכבים, שיהיה לאיגוד האופניים של ישראל.
נחמיה ארגוב (נימויטין) בא לעולם בבית ציוני ב־2 בדצמבר 1914. ריגה הייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית ואביו היה בין מייסדי הגימנסיה העברית "תושייה". נחמיה הצטרף לשומר הצעיר - נצ"ח (נוער צופי חלוצי). כשהיה בן 21 עלה לארץ ונמנה עם החברים הראשונים בקיבוץ עין גב. לאחר שעזב תפקד כקצין ההסברה של ההגנה בחיפה וכשלישם של ראשי הארגון יעקב דורי, ישראל גלילי ויצחק שדה. את בן־גוריון הכיר כשנה לפני הכרזת העצמאות, כשעמד בראש משמר הפלמ"ח על ביתו בתל אביב. עם קום המדינה מונה לשלישו הצבאי ואחר כך למזכירו הצבאי.
האם כבר אז, שנים לפני התאונה, הייתה ההתאבדות אפשרות ממש או רק דיבור שהולך אל הקצה? באחד מקטעי העיתונות מצאתי חילופי דברים בינו לבין הרמטכ"ל השני יגאל ידין. ארגוב היה כנראה בקורס או בהשתלמות מסוימת, אך רצה לעזוב כדי לחזור לסייע לבן־גוריון המותש. "נחמיה, כרגע דיברתי עם ראש הממשלה, הוא מרגיש בטוב", אומר לו ידין, "הוא תבע שתסיים את הקורס ולא תפסיק את לימודיך". ארגוב הרהר רגע והשיב: "אתה יודע ידין, לו היה קורה משהו לזקן הייתי מתאבד".
"הוא אהב את בן־גוריון והיה נאמן לו ללא גבול", אומר לי פרופ' מיכאל בר־זוהר, מחבר הביוגרפיה "בן־גוריון". על תמונה שהקדיש לזקן כתב מילה אחת: "באהבה". בן־גוריון היה כל חייו, תמצית עולמו. הוא דאג לשמור אותו כשיר לעם ישראל. הרחיק אותו מפגעי טרדנים, הדף אותו ממטלות סרק. לא הייתה משימה למענו שבחל בה: הוא ארגן את פגישותיו, מילא דיו בקסת שעל שולחנו ואץ רץ להכין לו קפה. בן־גוריון גמל לו באמון טוטאלי. כשלא היה בסביבה ונדרש לאשר מסמך, הרשה לארגוב לזייף את חתימתו. עם זה, ידע לתחום את סמכויות מזכירו הצבאי. מעולם לא ביקש את עצתו בענייני הנהגת המדינה. מעולם לא כתב ביומנו "נחמיה הציע" או "נחמיה יעץ". ואף שלא שותף בהכרעות, היה נחמיה ארגוב שותף סוד אינטימי של ראש הממשלה הראשון, מבצר חשאיותו.
"פעם צלצלה מישהי", כתב ארגוב על אלמונית שהייתה קשורה לבן־גוריון, "ביקשה לראותני. באה לחדרי. התחילה מסבירה רגשותיה כלפי הזקן. היא מוכנה ללכת אחריו ולרחוץ כפות רגליו, בכול מקום אשר יצווה, לא ראתה אותו מזמן ואין דמותו משה מעליה. מבקשת לראות אותו. שואלת לעצתי, הללכת? מעולם לא אהבה את אישה, תמיד הייתה מסורה ונאמנה לאישה ולילדיה. רגשותיה אל הגדול בדורנו אינם נבחנים ואין להם מעצור. היא מחפשת קרבתו ולו למספר רגעים. הארכנו שיחה בגדלותו של הזקן". ארגוב מעולם לא שחרר מילה על השיחה והיא מובאת בספרו של בר־זוהר.
"הוא היה איש צדיק מאוד", אמר לי אברהם בן יוסף, לשעבר מנכ"ל משרד הביטחון, ראש משלחת הביטחון בניו יורק, קרוב לכל השרים שעברו במשרד ב־30 שנות שירותו. זיכרון "בן 90 פלוס", שאוצר סודות שיכלו לאכלס כמה ספרים. הוא מגדיר את ארגוב כאיש דיסקרטי מאוד. "עיתונאים רצו אחריו אך הוא לא דיבר עד יום מותו".
על מה בכל זאת הייתם מדברים?
"היה מספר בדיחות וסיפורים. חוץ ממה שאסור היה לספר".
אתה יכול לספר משהו שהיה אסור לספר?
"הסיפור הגדול עליו הוא מה שעשה לעצמו".
איזה אופי היה לו? עדין?
"איש חזק. לא עדין. הגון מאוד וישר מאוד. לא נתן שיבלבלו לבן־גוריון את המוח. היה כמו שומר ראש שלו".
הוא היה איש בודד. ערירי מרצון. מוכה בחייו הפרטיים. טיפוס של סערות עזות. אנין דעת, חם, בעל רגשות הרואיים, כושר נדיר של הסתכלות והבעה. מחפש את קרבת האנשים אך סובל ממעצורים בלתי־עבירים ביחסים איתם. מי שעבדו לצדו לא זכרו אף שיחה שיזם על עולמו הפנימי. כשלעתים נשאל, היה חומק בלי להותיר עקבות.
היית מגדיר אותו מלנכולי?
מיכאל בר־זוהר: "אני חושב שכן. לא ראיתי, לא קראתי על התפרצויות של שמחה או הומור מצדו".
אישה?
"נראה שגם אהבתו לבחורה מסוימת נכזבה, ואולי אף לא העז לחשוף את רגשותיו בפניה".
"הסתבכויות רומנטיות", מכנה חמי פרס את פרשת יחסיו של ארגוב עם נשים. "אבל אינני בטוח שאני יודע דברים נכונים", מסייג בנו של הנשיא התשיעי בשיחה איתי. נחמיה ארגוב הרבה לבקר בבית שמעון פרס, חברו האהוב. "ואם לפעמים מקנא אני בך על הרבה תכונות יקרות שלך", כתב ל"שמעון היקר" ב־14.9.53, "הרי דע לך כי יותר מכל מקנא אני בך, כי זכית לרעיה אשר כזו". באחד הביקורים, מעט לפני מותו, נסחף לשיחה עם סוניה ההרה. הוא לא חדל להביט על בטנה ושטח באוזניה את כמיהתו לילדים. "אז הוריי החליטו מיד לקרוא לי בשמו", מגלה הבן, חמי.
לא נטל כבד לשאת את שמו?
"בכלל לא. אני מרגיש מחובר מאוד לשם שלי. זה חיבור לתנ"ך, זה חיבור לנחמיה ארגוב שהיה משרת ציבור, איש יוצא מן הכלל וקרוב לבן־גוריון, שהוא דמות חשובה מאוד במשפחתנו".
פרישתו של בן־גוריון לשדה בוקר, טענו חבריו של ארגוב, פגעה בו לא מעט. הכהן ממקדש העוצמה הושלך אל הסהרה, הופקר לדקירת חרבות שנשלפו מנדני הטינה והנקם. כל מי שהיה לו חשבון עם הזקן סגר אותו דרך מזכירו המשמים. אבל ב־1955 שב בן־גוריון לממשלה ונחמיה ארגוב לא ידע את נפשו. גייס אפילו את המוות להביע את חדוות חייו. "הייתי רוצה למות עכשיו", התוודה באוזני יצחק נבון, מנהל לשכת ראש הממשלה, "הגעתי לשיא אושרי, מה עוד מחכה לי? קיבלתי יותר ממה שרציתי". אבל שוב לא היה זה אותו אדם. הוא חשש שבן־גוריון ישוב להתפטר והוא יינטש שנית. דיכאונו גבר.
ב־29 באוקטובר 1957, בדיון בבניין הישן של הכנסת, רכן בחור קטן מיציע האורחים והשליך רימון אל שולחן הממשלה. בן־גוריון נפגע מרסיסים בזרועו וברגלו ואושפז בהדסה. בחקירה התברר כי משה דואק, שלקה בנפשו, ביקש לנקום על טיפול גרוע שקיבל לדבריו בסוכנות. ארגוב נחרד. ימים עשה ליד מיטת הראש. "קשה לראות את הארי הזה שוכב במיטה", מצטט בר־זוהר ממכתבו של המזכיר הצבאי לידידה.
בבוקר שבת, 2 בנובמבר 1957, יצא מביתו בתל אביב בדרך לירושלים לסעוד את בן־גוריון. כשעתיים לפניו יצאו דוד קדוש וחבורת רוכבי אופניים מרמלה אל הקסטל בדרך בית שמש. ב־10:00 בערך, כשהרמלאים כבר ירדו מהקסטל הביתה, הגיח מולם טנדר וויליס צבאי. הנהג, נחמיה ארגוב, נכנס בקדוש והעיף אותו מאופניו. בחקירתו יאמר שאיבד שליטה משום שדבורה התעופפה לקבינה ועקצה אותו בעין.
אביך האמין לו?
שמעון קדוש: "לא, תמיד סיפר שראה מישהי יוצאת מהטנדר ובורחת להרים".
ייתכן שבאמת הייתה דבורה והגברת ברחה כי לא רצתה להיחשף?
"יכול להיות. עד היום לא יודעים מיהי, ומי שידע בטח כבר איננו".
כשדוד קדוש מפרפר על האספלט, שואל אותו ארגוב לזהותו. הפצוע טובל אצבע בדמו הניגר, מספיק לכתוב "קדוש, מעברה ב'" ומאבד הכרה. זאת 1957 יש לזכור, אין מכוניות רבות על הכביש, ודאי לא בשבת בבוקר. ארגוב מעלה את קדוש לוויליס וטס איתו לבית החולים. המיון בקפלן בצומת ביל"ו מקבל אדם רצוץ. פגיעות קריטיות בראש, בחזה, בגפיים, איפה לא. "הוא גמור", אומרים הרופאים לארגוב. למרות סערתו הדוממת, הוא זוכר להשאיר פתק במחלקה: "אני נחמיה ארגוב אחראי עבור אשפוז הנפגע במידה שיתברר שאינו חבר קופת חולים". בדרכו מבית החולים החוצה, הוא עוצר אצל איש המודיעין ומבקש ממנו להודיע למחרת על הבוקר על מצבו של הפצוע למשרד הביטחון, ולא ל"נחמיה ארגוב במשרד הביטחון". האם תכנן שלמחרת בבוקר כבר לא יהיה נחמיה ארגוב? האם התלבשה התאונה על סיפור אהבה מתסכל? האם האיצה הידרדרות בלתי־נמנעת שהתחילה לפניה?
ארגוב, כך לדברי כמה מחבריו, חשב שיגיע לשיא שליחותו כשמישהו ינסה להתנקש בבן־גוריון והוא יסוכך עליו בגופו. כשנזרק הרימון בכנסת לא היה במקום והחמיץ את ייעודו. אבל התאונה פתחה לפניו הזדמנות חדשה. האסון שהוא - המזכיר הצבאי - אחראי לו עלול להכתים את ראש הממשלה, להתנקש בתדמיתו הציבורית. אלא שהפעם הוא - נחמיה ארגוב - גם הנאשם וגם השופט. העונש שיגזור על עצמו מבחינתו לא רק יעשה צדק עם קדוש, לא רק יטהר את בן־גוריון מרבב לא לו, אלא גם יגשים את חלומו שלו לסוכך בגופו על אבי האומה.
לקראת הסתלקותו המשוערת הוא מזדרז לסגור פינות, לחבר קצוות פרומים. בדרכו מקפלן הוא עובר במעברת רמלה, להודיע לאשתו ולילדיו של דוד קדוש. מוצא משפחה שדיברה רק ערבית וצרפתית ואת בשורתו הוא מפקיד אצל שמעון, שיודע עברית מבית הספר. "היינו בהלם", סיפר לי שמעון, כיום בן 78, "לא הבנו מה זה תאונה, לא היה מי שיסביר, מי שיאמר איך ומה לעשות". ארגוב נחשף למשפחה שקיומה רעוע והוא שגזל ממנה את האב המפרנס. ברגעים האלה - ככל הנראה - גמלה בלבו ההחלטה להוריש את רכושו למשפחת קדוש. לא ברור אם הוא או מישהו אחר מסיע את האישה רחל והבת אניטה לקפלן. אבל שמעון נשאר לשמור על אחיו הקטנים.
במוצאי שבת ארגוב חוזר לביתו ברחוב בלוך 15 בתל אביב. הוא מגיף את תריסיו ומתחיל לגלוש אל סופו. בעיזבונו, כפי שהתברר בבקשה לצו ירושה שתוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה, דירת שיכון בחיפה שעולה 1,500 לירות, חשבון בנק בסך 3,761 לירות, חוב שהגיע לו מלאה אברהמי, רעייתו של מפקד משטרת ירושלים לוי אברהמי, וחוב של יצחק נבון, ראש לשכתו של בן־גוריון, בסך 2,750 לירות. שאותו הוא מצווה להוריש למשפחת קדוש. לאחר שטיפל באלה התיישב אל שולחן עבודתו וניסח שני מכתבים, הראשון בהם לחבריו: "היום פגעתי במכוניתי ברוכב האופניים דוד קדוש, אני חושש שלא יחיה... גם אם דוד קדוש יחיה, מי יודע אם יוכל להמשיך לדאוג למשפחתו הקדושה... אני מבקש סליחתו וסליחת משפחתו...", אפילו בשעתו האחרונה ארגוב אינו שוכח להשמיט ממכתבו את ה"את" השנואה על בן־גוריון.
בכתב יד ציורי - נו"ן נחרצת ופ"א שבלולית - הוא פונה לאיש שהיה סיבת חייו וסוד מותו: "בן־גוריון היקר מאוד... תוכן חיי היה לשרת אותך. אני מאמין באמונה שלמה שעם ישראל לא היה מגיע לעצמאות ולא היה מגיע למעמדו בעולם לולא אישיותך המופלאה... אתה חייב להמשיך ולנהוג בעם קשה העורף הזה, היה חזק ובריא. אוהבך נחמיה". אז כנראה שלף מהמגירה את אקדחו, הצמיד לרקה וסחט את ההדק. על פי השעה במכתבים, זה קרה קרוב לשתיים בלילה.
ביום ראשון, תשע בבוקר, לא התייצב כתמיד במשרדו בירושלים. "והתחילו הדאגות כי הוא היה קפדן מאוד", מספר לי אברהם בן יוסף, אז עוזר קב"ט משרד הביטחון. "הגעתי אליו הביתה והדלת לא נפתחה וזה היה מוזר מאוד". דרך חרך בתריס ראה אותו רוכן על שולחנו. "והוא כבר לא זז". שירות הביטחון מוזעק, "כדי שהדבר לא ייוודע לציבור בדרך לא ראויה".
לבלוך 15 מגיע גם מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, שהשתתף בחיפושים. נכנסים פנימה. "חצי הגוף שלו היה על השולחן. ככה מצאנו אותו", מספר לי בן יוסף, "סביבו היו עטים, עפרונות, ניירות, כאילו מת בתוך העבודה. הייתה לו הבעה שקטה מאוד, כאילו לא סבל כלום. גופתו הייתה שלווה והפנים שלו נינוחות. ככה נראה גם כשהרגיש טוב. לרגע חשבנו שקיבל התקף לב. אתה לא רואה איש שלא איתך. הוא כאילו איתך אבל נמצא בעולם אחר. לפעמים נרדמים ליד שולחן העבודה, אבל נחמיה היה בתוך המוות".
63 שנה עברו אבל אתה זוכר היטב את המראה הזה.
"זה נכנס בראש ונשאר שם".
היית בשוק כשראית אותו?
"זאת הייתה דרמה דרמטית ביותר. אתה רואה לפניך אדם גדול ומיד בוכים".
בכית?
"בהחלט. אדם שראית אותו יום־יום ופתאום שוכב חצי גוף על השולחן".
איך הגיב שמעון פרס?
"הגיב בבכי".
פרס בכה.
"הייתה התפרצות בכי של כל מי שראה את זה".
שאלת את עצמך למה עשה את זה?
"קשה לדעת".
אומרים שחוץ מהתאונה גם אהבה נכזבת הייתה ברקע.
"לא".
לא יכול להיות?
"לעולם אי אפשר להגיד לא יכול להיות. אבל הייתה לו חברה שאיתה נפגש לעתים קרובות".
מי זאת הייתה?
"גילה אותה בתנועת הנוער, היה צעיר ממנה בשנתיים. היו נפגשים, לפעמים גם במשרד".
אתה זוכר איך קראו לה?
"כרגע לא".
בשני בבוקר, 4 בנובמבר 1957, זעקה מרה עולה מחדרו של קדוש בבית החולים קפלן. לעיני האחיות החשות אליו מתגלה תמונה נוראה: הפצוע מתפתל במיטתו, חובט את ראשו החבוש בכרית, משליך מעליו את שמיכתו ואוחז בידו עיתון. "לא, לא, זה לא יכול להיות, אני בריא, אני בריא והוא איבד את עצמו לדעת". על דבריו הוא חוזר בעברית צחה באוזני דב גולדשטיין, איש "מעריב": "בעוד יום או יומיים אני אצא מבית החולים, הרופאים אומרים שאפילו אהיה מסוגל לחזור לרכוב על האופניים, אבל אדם גדול ונפלא כפי שקראתי בעיתונים... הרג את עצמו בידיו עבורי... יש לי הרגשה מוזרה שלא הייתה לי עד כה. אני כאילו אינני קיים. איני חש בכל כאבים. את האנשים הסובבים אותי אני רואה כדמויות מטושטשות. לעיניי ניצבת רק תמונתו של ארגוב".
מה שידוע לדוד קדוש לא ידוע באותן שעות לראש הממשלה ושר הביטחון. בן־גוריון עדיין מאושפז בהדסה, ועוזריו רוצים למנוע ממנו את הבשורה על מות עוזרו האהוב. טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מגייס את עורכי העיתונים לקשר שתיקה. לראשונה בתולדות העיתונות הישראלית הם מדפיסים מהדורה מיוחדת שמוגשת לזקן ובה אין שמץ ידיעה על התאבדות מזכירו הצבאי.
רק יממה לאחר שהידיעה התפרסמה בכל הארץ, באים לחדרו בהדסה קולק, פרס והרמטכ"ל. משה דיין הוא שמשמיע את הבשורה. בן־גוריון מבועת. פותח בדממה את המעטפה עם מכתבו האחרון של ארגוב וקורא ללא אומר במיטתו. הוא מסיים, מפנה את פניו אל הקיר ורעד מטלטל את כתפיו. כעבור שבועיים, עדיין בתחבושות, עמד דום לזכרו בכנסת וכך קונן מעל הדוכן: "נחמיה היה איש המסירות העליונה. נחמיה ניחן במתנת אלוהים יקרה ונדירה, במתנת האהבה הגדולה. זו הייתה שלהבת־יה שבערה בנחמיה בלי הפסק, ובאש זאת נטרף תוך אהבה וייסורים".
כשהוא נמק בייסורי גוף ונפש, דחה קדוש את ירושת ארגוב. "איני רוצה לחיות על דם האיש הזה", אמר לכל מי שניסו לשכנעו לכבד את צוואת המת. לאחר שעמד בסירובו, התייצב בבית החולים עורך דין עם מסמכי הוויתור על הירושה וקדוש חתם עליהם. "וכך נגמר הסיפור שלנו עם נחמיה ארגוב", אומר לי בנו שמעון.
הוא כעס על ארגוב?
"לא, הוא סלח לו".
ומה אמר על התאונה?
"זאת הבעיה - הוא לא אמר. כשנשאל רק ענה: 'הייתה תאונה וזהו'. סגר את הכל בפנים".
אבל התאונה דאגה להזכיר את עצמה. מדי יום ביומו כשעלה על אוכפו התייסר קדוש בכאבי תופת בגב וברגליים. והמשיך לדווש.
איך אתה מסביר את זה?
"היה אדם חזק מאוד. ברמלה קראו לו 'האריה'".
והוא העמיד בנים אריות. במלחמת ששת הימים היה שמעון מפקד טנק בחטיבה 7. הוא נפצע בקרב אום כתף אך המשיך לשרת ביחידה. ביום כיפור השתתף בקרבות הבלימה מול קנטרה. משה התנדב לצנחנים, לחם בכל המלחמות שבין ששת הימים ללבנון השנייה, לרבות במבצע כראמה. ביום כיפור היה בין כובשי החרמון הסורי.
כששירתו, התפרנס אביהם כאחראי על מחסני האמל"ח העירוניים. לאחר שנים ארוכות במעברה ובעזרת משכנתה עד גבורות, עבר לדירת שני חדרים, 35 מ"ר. בין גביעיו חי בגפו, לאחר שאשתו רחל הלכה לעולמה בת 52 בלבד. הוא אימן צעירים, הקים קבוצות בכל הארץ. מדי פעם יצא לחו"ל לשפוט בתחרויות בינלאומיות. בגיל 82 עלה בפעם האחרונה על גלגליו ורכב לירושלים. כששב אמר לשמעון: "איני יכול עוד". הוא פירק את אופניו והניח אותם במחסן. "כל עוד יהיו שלמים", הסביר, "אמשיך לרכוב". כעבור שנתיים התגלה בגופו סרטן המעי הגס. הניתוח הצליח אך בריאותו הידרדרה. שמעון, שגר לידו, ביקר אצלו מדי יום עד שביקש שיעביר אותו לבית אבות מחוץ לעיר. שהרמלאים לא יראו אריה בחורף.
שנתיים חי במוסד במושב יציץ עד שבוקר אחד קיבל בנו טלפון מבית החולים: "כדאי שתגיע מהר, הוא מונשם רק כדי שתספיק להיפרד ממנו". כששמעון הגיע כבר לא הצליח לזהות אותו. בן 89 היה דוד קדוש כשיצא לרכיבה אחרונה.
שמעון המשיך לרכוב עד שבוקר אחד קיבל איתות מאבא. שוב הייתה זאת שבת, שוב הייתה זאת הדרך מירושלים ושוב הגיחה מולו מכונית מטורפת שסיכנה את חייו. הוא שב לביתו, פירק את אופניו, העביר אותם לנכדו ירדן. והגלגל ממשיך להסתובב.
בעקבות הזוג הקדוש
אולם הספורט ליד קמפוס "נבון" ברמלה נקרא על שמו של דוד קדוש. האולם משרת את כל פעילות הספורט בעיר. שמו ניתן לו על פי הצעת ראש העיר לשעבר יואל לביא, מתלמידי הרכיבה של קדוש. "הכרתי את קדוש בילדותי והוא גידל כמה אלופים", אומר לי נסים רון, מנהל מחלקת תרבות, אירועים וספורט בעירייה.
זוג האופניים של דוד קדוש מוצג במוזיאון האופניים במושב חרב לאת שבעמק חפר. הבעלים הוא אלון וולף, אספן של כל הקשור לתחום - סמלים, פוסטרים, בולים, פעמונים וחולצות אופניים - ומשפץ בלתי־נלאה של אופניים. ממנו אני שומע כיצד התגלגלו אליו אופני דוד קדוש ז"ל. פעם ביקשו בניו לקנות זוג חדש בחנות טרק בחיפה. כשסיפרו למוכר שבידיהם אופניו של דוד קדוש, הוצעה להם עסקה: הם ימסרו לו את האופניים ההיסטוריים והוא יזכה אותם בזוג חדש. הידיים נלחצו ואופניו של קדוש נתלו בחנות לקישוט. ואז הזדמן לחנות וולף, קלט את פיסת ההיסטוריה שעל הקיר וחיכה להזדמנות להעביר אותה אליו. כששם יד על אופניים מודרניים החליף אותם תמורת האופניים של קדוש והנחית אותם במוזיאון שלו. יש לציין שאין אלה האופניים שעליהם רכב בעת שנפגע.
מדובר באופני ביאנקי של אוטוביאנקי, חברת האופניים הכי ותיקה שעדיין קיימת. את החברה ייסד אדוארדו ביאנקי ב־1885 במילאנו והיא שעשתה את האופניים הראשונים בגלגלים שווים. בין לקוחותיה הייתה גם מרגריטה מלכת איטליה.
