"כינו אותי בוגד, תוקע סכין בגב": ח"כ שיקלי על השנה הפוליטית המאתגרת שלו

עד לפני שנה ח"כ עמיחי שיקלי היה מוכר בסצינה הפוליטית בערך כמו אשתו של ח"כ יעקב ליצמן. צעיר אלמוני ואיש חינוך שגלש מנוף הגליל אל המקום החמישי והפחות בכיר במפלגת ימינה. באפריל האחרון הגיע לכנסת והביא עמו רוח מרדנות ואת מלחי ההרחה של נפתלי בנט. בתוך חודש, בחוצפה של מתחילים, הודיע שיתנגד לרוטציה עם יאיר לפיד.

ביוני כבר הצביע בפועל נגד הקמת הממשלה. ביולי, בניגוד לשאר חברי מפלגתו, הצביע גם נגד חוק האזרחות והביא לכישלון הקואליציה. וכך, בבת אחת, הפך ל״טראבל מייקר״ הכי גדול מבחינת גוש השינוי ולמי שהמערכת הפוליטית המתינה לא פעם בנשימה עצורה למוצא פיו. היזם החברתי מהתבור טלטל את מחנה הימין, הביך את חבריו למפלגה, טרטר את בנט ואת איילת שקד, ובין לבין קטף את התואר תגלית השנה בפוליטיקה.

שיקלי עצמו היה שמח להגדיר את הסחרור הזה קצת אחרת. "הפילוסופיה של הריצה המרתונית היא 'פסטינה לנטה', לאט־לאט נגיע מהר, אבל בכנסת זה יצא לי הפוך", הוא אומר בהשלמה. "כרץ מרתון חובב שמאוד מאמין בריצה למרחקים ארוכים, נקלעתי לריצת ספרינט. הגעתי ממש מהר לחשיפה גבוהה ולצמתים מאוד מרכזיים".

זה טוב או רע?
"מי שבוחר לעבור לזירה הציבורית יוצא מנקודת הנחה שהוא נפרד מהאלמוניות, אבל התסריט שאליו נכנסתי לא היה בתכנון. בכלל לא חשבתי שזה ילך לשם. אני חושב שזה רע למדינת ישראל. הייתי מעדיף להיות חבר כנסת מן המניין, פחות מוכר ברשימת ימינה, ולא חבר הכנסת המורד שניצב מול בנט ומול המפלגה".

יש האומרים ששיקלי הציג אידיאולוגיה ימנית בלתי מתפשרת, אבל יש האומרים שאור הזרקורים פיתה אותו.
"אור הזרקורים פיתה אותי? אותי? אתם צוחקים עליי? אני הלכתי להיות ראש הממשלה עם שבעה מנדטים, צעד שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של מדינת ישראל ואולי גם בעולם? אני חושב שבמערכת הבחירות האחרונה נשברו כמה מסורות ומנהגים שלא היו כתובים בשום מקום ולא הוגדרו בחוק אבל אפיינו אותנו כדמוקרטיה".

יצאת נגד שבירת המוסכמות הזו והותקפת מכל עבר, איך אתה מרגיש?
"אני מרגיש מצוין. הדבר המרכזי במנהיגות הוא להנהיג קודם כל את עצמך. להצליח להיות מפוקס. לנהל את הדברים באופן חד, חיוני ואפקטיבי. אני מרגיש שיש פער דרמטי בין הבדידות בכנסת ובין התמיכה הציבורית שלא דמיינתי ולא תיארתי את עוצמתה גם ברשתות החברתיות וגם ברחוב. אני הולך בירושלים, והמון אנשים ניגשים אליי ואומרים לי, 'נתת לנו כוח, החזרת לנו את האמונה בפוליטיקה".

עד כדי כך?
"שמעתי את המשפטים האלה מאה פעמים ברחוב. המחשבה שאני מעורר תקווה מתוקף המעשים בכנסת וההתנגדות להקמת הממשלה ומתוקף ההתנגדות להליכה נגד ההבטחות המפורשות לבוחרים היא חוויה ראשונית. הרבה אנשים רואים בי את הפה שלהם, זו הרגשה מדהימה. לפני שהגעתי לכנסת לא הייתי מנהיג של ציבור, אז הפעם, כשמדובר במסות של אנשים, זה מאוד מיוחד ונותן תחושה של אחריות. בדמוקרטיה המנדט שלנו מגיע מהכוח של האזרחים, ואם אנחנו רואים שגם הציבור עצמו, ובתוכו לפחות מחצית ממצביעי ימינה, מתנגד למהלכים של הממשלה החדשה, אז מגיע להם ייצוג".

ואתה רואה את עצמך כמי שייצג אותם? אתה הוא הפה החדש של המתנגדים לממשלה בימין?
"כן, במידה רבה".

זו הייתה השאיפה הפוליטית מלכתחילה?
"זו לא הייתה השאיפה המקורית, לא כיוונתי לשם".

אבל עכשיו אתה מנסה למנף לשם?
"עכשיו אני צריך לרתום את המרב כדי שאוכל להמשיך לייצג את הציבור הזה גם הלאה".

אתה מרגיש שאתה הדבר הבא בפוליטיקה? המחליף של בנט?
"אני מרגיש שבעבודה נכונה, בהתנהלות נכונה, עם חזרה ליסודות מרתוניים, בלי למהר, בלי להסתחרר, אפשר להיות שחקן משמעותי במחנה הלאומי ואולי גם שחקן שובר שוויון, שזה הכי מעניין. השאלה הגדולה היא אם אפשר יהיה להחזיר הביתה את הכוח של המחנה הלאומי שימינה ותקווה חדשה ניצלו כדי להעביר את השלטון לשמאל".

כמו באגדות, או לפחות כמו בזיכרונות של חבר הכנסת המורד, הכל התחיל בשבועיים שקדמו לבחירות האחרונות. מפלגת ימינה ושיקלי, אז צמודים עדיין, חוו ירידה דרמטית בסקרים. "יש כל מיני מומנטים בקמפיין שאם נגעת בהם, הנזק שנוצר הוא חסר תקדים", מבאר שיקלי.

"אצלנו זה היה ירידה מתחת לקו ה־10 מנדטים. דבר כזה מייצר משבר שלילי, מקרין אנרגיה ומאוד מסוכן למפלגה. אז התגובה של בנט הייתה לחדד את העמדות כלפי הציבור הלאומי בסדרה של ראיונות בתקשורת, ברשתות ומהשטח ולהבהיר שאין שום אופציה של כניסה לממשלת השינוי", הוסיף.

"זו לא הייתה התבטאות חד־פעמית אלא תגובה שיטתית במסמך עם חתימה, בזום לצעירים מהשטח, מהאוטו ומאיפה לא. אני זוכר שכתבתי אז הודעת וואטסאפ ושלחתי לבנט, 'אין שמחה כהתרת הספקות'. הרגשתי שזה היה כמו לשים חוסם עורקים על דימום. ובאמת, התגובה של בנט הצילה את המפלגה. מגמת הירידה נעצרה. לא התרוממנו, אבל לפחות הפסקנו לרדת בסקרים", אמר שיקלי. 

ואז הגיעו הבחירות ומשחק ה"צ'יקן", ובנט אותת לנתניהו שממשלת השינוי לגמרי עומדת על הפרק.
"זה לא היה כזה ברור. ואני אישית גם אמרתי שמה אכפת לי שבנט ישחק את משחק ה'צ'יקן' וייקח מנתניהו כמה שהוא יכול כל עוד אנחנו במחנה הלאומי. חשבתי שנוכל להשיג עוד משרדים ולקדם את האג'נדה שלנו. הייתי על תקן הלא מתערב. לא מתנגד. לא מפריע. אבל ככל שהתקרבנו למועד פקיעת המנדט של נתניהו התברר שהסיפור של ממשלת השינוי הוא לא משחק אלא אופציה שעומדת על הפרק".

איך הגבת בשלב הזה?
"בהתנהלות מאחורי הקלעים אמרתי לראשי ימינה: אתם קופצים מצוק. המשמעות של המהלך הזה עבורי היא לא דרמה ציבורית, כי אותי לא מכירים, אבל עבורכם, אם יום אחד תרצו להיות ראשי ממשלה עם תמיכה ציבורית רחבה, אתם תחריבו את הסיכויים שלכם להתמודד על אמת".
אבל הנה בפועל הם השיגו את ראשות הממשלה. יגאל אלון אמר פעם בטקס סיום קורס קצינים, את הדרגות אני יכול לתת לכם, את הסמכות תוכלו לקבל רק מהחיילים שלכם. לבנט יש דרגות. אין לו סמכות".

ואתה החייל האמיץ שמנסה לקחת ממנו את הסמכות?
"אני בסך הכל חבר כנסת בימינה שהקשיב למסרים, הזדהה איתם, הצטרף, לא הסכים לעשות צעד קיצוני ונשאר בדיוק באותו מקום ובדיוק באותן העמדות. הייתי הרבה יותר מכבד את בנט אם הוא היה נכנס לממשלה כשר הביטחון של לפיד. הייתי אומר שהבן אדם מוכן לוותר על האגו שלו למען אחדות ישראל. ברגע שכל המהלך הזה נועד לאפשר לימינה להיכנס לממשלה ולראשות הממשלה, אז על ההיבט הערכי במהלך מוטל סימן שאלה בגודל של קומביין".

איפה הבעיה שלך עם הכניסה של ימינה לממשלה?
"סלט פירות זה דבר נחמד, אבל אף אחד לא רוצה להוסיף לו טונה. בשונה מפסטיבל ריינבו שיש בו הרבה מאוד גוונים, לממשלה כדאי שיהיה צבע אחיד וברור, אחרת היא לא תוכל לקבל החלטות. אחד הביטויים מסכני החיים של הממשלה החדשה הוא שכרגע בנט אישית לא יכול להנחות את השרים בצורה רצינית בגלל שיש לו רק 7 מנדטים".

"איך אתה יכול להנחות פוליטית מישהו שהוא פי שניים ממך בגודל? לא פלא שבקבינט הקורונה משתתפים על בסיס וולונטרי. מתכנסים אבל לא מגיעים להחלטות כואבות, כי הגישה היא שהכל צריך להתאים פלוס מינוס לממוצע. זה משבר מנהיגותי מהחמורים שישראל ידעה. אני גם לא חושב שממשלה כזו תחזיק מעמד לאורך זמן, כי כל משבר שהיא צוברת הוא סדק שיביא לסיומה", הוסיף.

במקום לנבא את סופה של קואליציה שאתה חלק ממנה, לא עדיף להתאחד ולעבוד יחד על נושאים שיש בהם הסכמה?
"אני חושב שאי אפשר לקדם אג'נדה לאומית־ציונית עם מפלגות פוסט־ציוניות. לצערי, רע"ם היא מפלגה פוסט־ציונית, וכך גם מרצ ומפלגת העבודה. זה אגף שלם שאין לו שום חיבור לציונות".

למפלגת העבודה אין שום חיבור לציונות?
"מפלגת העבודה במתכונתה הנוכחית היא פוסט־ציונית. היא מכילה בשורותיה אישה שחיללה את כבודם של ניצולי שואה. כשמרב מיכאלי מדברת על ערכים של שוויון, התדר הציוני לא עולה מהם. לא תשמעי אותה מדברת בשבח הציונות. הדגלים שהיא בוחרת הם שוויון מגדרי וזכויות להט"ב, הנגב והגליל לא מעניינים אותה. אין שום קשר בין ברל כצנלסון, יגאל אלון ויצחק רבין לבין אבתיסאם מראענה. אם היו שמים את השמות האלה אחד מול השני בשעשועון פסיכומטרי שמבקש להעביר קווים, זה לא היה מתחבר. איפה ההתיישבות העובדת ואיפה מפלגת העבודה? מי שיושב בה היום הפך אותה למפלגה תל אביבית".

למה בעצם הצבעת נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל? הרי זה חוק שחשוב לימין, משוקץ בעיני השמאל ונתפס כמפלה ערבים. זה לא מוזר שח"כ מנסור עבאס תמך בחוק ודווקא אתה התנגדת לו?
"התוכנית המקורית שלי הייתה להצביע בעד החוק. אבל בלילה התחילו לערוך ולשנות את החוק, ובלחץ מפלגות רע"ם ומרצ נעשו בו שינויים דרמטיים. קבעו שהחוק ישתנה תוך 90 יום ויאריכו אותו רק לחצי שנה".

גם חצי שנה זה יותר מכלום.
"חשוב לזכור שהחוק שולב בהצעת אי־אמון בממשלה. בלילה שבו עסקנו בהעברת החוק הזה, הממשלה נסחטה בידי כוחות לא ציוניים ועלתה השאלה מה יותר גרוע, הממשלה והתנהלותה או אי־הארכת חוק האזרחות. לי היה חשוב להעביר את המסר לציבור שהממשלה הזו לא תקבל ממני תעודת כשרות על הדינמיקה שלה, ושהיא מסוכנת לאין ערוך מחוק האזרחות".

אם אתה לא מרוצה מהדינמיקה של המפלגה שלך, למה אתה לא פורש ממנה?
"למה לברוח מאחריות ולהפקיר את ציבור הבוחרים שמרגיש שרימו אותו? אני רואה פרישה כהפניית עורף לאנשים שנותנים לנו כוח".
יכול להיות שאתה נשאר כי פרישה תקשה עליך להתקדם פוליטית? אם תפרוש, תהיה מוגבל בהצעת חוקים, בנאום במליאה ובעיקר בהתמודדות בעתיד במפלגה קיימת. זה לחלוטין לא מה שעמד בבסיס ההחלטה להישאר. אני נשאר כי להתפטר בעיניי זה לברוח מאחריות ולהפקיר את הבוחרים. לא הצטרפתי למועדון מעריצים אלא למפלגה שהציגה את עצמה כמפלגה אידיאולוגית ובפועל גרמה להונאת הבחירות הגדולה בתולדות ישראל".

אז אולי המעשה הנכון הוא להפסיק את חברותך במפלגה הזו ולהתפטר ממנה?
"הציבור שבחר בנו רצה שייצגו אותו מהכנסת. לא מהיציע. ואני מייצג אותו בגאון".

ובינתיים אתה תורם מתוך הקואליציה לכישלון הקואליציה. אתה חי עם זה בשלום?
"בשלום ובשלווה. זה לא מזיז לי".

אתה שייך היום לאופוזיציה יותר מאשר לקואליציה?
"אני מתנגד לממשלה, אבל מצביע באופן ענייני בהתאם לשיקול דעתי. לא פעם ולא פעמיים הצבעתי ביחד עם הקואליציה גם בסוגיות מורכבות".

אתה איש חינוך, הטפת במכינה שעמדת בראשה למנהיגות ולהכרת הטוב, איך אתה מרגיש כלפי בנט, שנתן לך את ההזדמנות הפוליטית להיכנס לכנסת?
"זה לא נעים, אבל לא באתי לצופים".

גם בצבא וגם בכנסת, לא רק בצופים, יש משקל להחלטות מפקד ולמשמעת קואליציונית.
"אני טיפוס לא ממושמע".

פורסם שהגעת להסכמות בעל פה עם בכירי ימינה על כך שלא תוכרז כפורש בתמורה לשיתוף פעולה חלקי שלך בהצבעות.
"פארסה עיתונאית. לא היה ולא נברא".

מה תעשה אם יכריזו עליך כעל פורש?
"זו תהיה טעות קשה מאוד מבחינת יחסי ציבור. זו תהיה פרידה מאבק הימניות שעוד נותר בימינה. אבל זו תהיה רק פרידה פורמלית. אם זה יקרה, זה יהיה אתגר שאפשר לצלוח אותו".

עוד פורסם שהגשת הצעה דרך זאב אלקין להפוך לסיעת יחיד ובתמורה לתמוך בתקציב.
"לא היה ולא נברא. השר אלקין נשאל על העניין הזה ואמר, אני לא פניתי לשיקלי ושיקלי לא פנה אליי".

אז מאיפה זה הגיע?
"זה כנראה ניסיון לצייר אותי כאופורטוניסט".

"אופורטוניסט" הוא רק אחד משלל הכינויים שהוצמדו לח"כ שיקלי מאז יצא לדרך החדשה נגד ראשי מפלגתו. לפני כן פעל בשקט בגליל הרחוק כמחנך ויזם חברתי וכמנהל מדרשת "תבור" למנהיגות ציונית. החילוני הצעיר שקשר את עתידו בימין האידיאולוגי לא העלה בדעתו שיבוא יום ויכנו אותו "בוגד", "עריק", ו"תוקע סכין במפלגתו".

בשבועות האחרונים הוא מנסה לשדר זחיחות ועסקים כרגיל, אבל מתחת למעטה האדישות מציצה לא אחת הפגיעות ותחושת העלבון העמוק. "אני די צ'יל, אין לי בעיה, ואם הלב שלי שלם, אז מצדי שיירו עליי כמה שרוצים", הוא מעיד על עצמו, "גם כשניהלתי את המכינה לא הייתי טהרן. מעולם לא פחדתי להתלכלך כל אימת שחשבתי שזה משרת מטרה טובה. בחינוך וגם בפוליטיקה אתה מנסה לקדם השקפת עולם, אבל בחינוך אתה עושה את זה בתנועה של מים, ובפוליטיקה אתה עושה תנועה של אש. בחינוך אתה מכוון עשרות שנים קדימה, ובפוליטיקה לפעמים לעוד שעתיים".

קשה להסתגל לשינוי הזה?
"מדהים אותי לגלות כמה אמוציות יש בזירה הפוליטית גם בתוכה פנימה וגם בחוץ בתגובות הציבור. כמה אהבה וכמה שנאה, כמה פחד וכמה קנאה משתוללים פה. זה עולם מאוד סוער וגועש לעומת עולם החינוך, שבו המים מפלסים להם דרך ולא מעוררים התנגדות, לעומת הפוליטיקה שיוצרת להבות ואז או שאתה חלק מהמדורה או שהמדורה שורפת אותך".

ככה אתה מרגיש?
"כל כך הרבה שנאה מופנית כלפיי. למשל בתגובות לציוצים. כמה בוז וכמה לעג ורוע מוציאים עליי רק בגלל שאני מאיים על ממשלת החלומות של השמאל־מרכז. ניסו לפגוע בילדים שלי. אמרו לבן שלי בבריכה, אבא שלך רק רוצה תשומת לב. אבא שלך שונא ערבים. תקפו גם את אשתי הדס, שמאוד נפגעה. זו הייתה הפעם הראשונה שקלטתי את תג המחיר של האירועים, ושבסופו של יום, גם אם מחפשים אותי, לא רק אני הוא זה שמתמודד עם משפטים שאין טעם לחזור עליהם ומניפסטים איומים ונוראים במסע הדה־ לגיטימציה נגדי".

"אני לא בן אדם נוח להיעלב או לכעוס. אני די קר רוח, שזו תכונה מאוד חשובה וגם לא כל כך נפוצה בזירה שלנו. בגלל שלא התיישרתי עם ממשלת השינוי, ראיתי שכתבים חוזרים על אותם מסרים שכנראה הפיצו עליי. אמרו שאני לא בשל, שבסך הכל הייתי מדריך במכינה, שאני לא יודע היסטוריה צבאית. כשמרב מיכאלי הגיעה לתוכנית של אופירה וברקו אחרי שהפכה לסיעת יחיד במפלגת העבודה, המנחים אמרו לה שהיא חברה, אבל כשאני הגעתי לאופירה וברקו, הם כינו אותי בוגד, תוקע סכין בגב. הייתי בהלם מהשפה. אלה מילים שמימיי לא השתמשתי בהן במערכת הפוליטית", הוסיף.

מיכאלי היא ההשראה שלך?
"בכל הנוגע להתעקשות על האידיאולוגיה והעקרונות, התשובה היא כן. גם מיכאלי לא הייתה מוכנה לוותר. היא נצמדה חזק מאוד לקו האידיאולוגי של המפלגה והייתה מוכנה לשלם מחיר על הנאמנות לבוחרים".

הנאמנות שלה הסתיימה בקאמבק מרשים. לשם אתה מכוון?
"אני מקווה שגם לי יהיה הפי אנד כמו שלה".