אירוע הנגישות בגלזגו, שהותיר שלשום את השרה קארין אלהרר מחוץ לוועידת האקלים, אינו מביך, כפי שהגדירו זאת עיתונים וכלי תקשורת בישראל, אלא מביש. אני מנסה לשים את עצמי בנעליה באותם רגעים, ומניח שהייתה שם תחושה עמוקה של פגיעה, חוסר אונים ועלבון צורב. אני מנחש גם שהגורמים לכך היו מחדלים ניהוליים של האחראים לאירוע, של המארגנים וגם של המשלחת עצמה.

הרי הצורך בתשומת לב לצרכיה של השרה היה ידוע מראש. הוא לא חדש ולא נחת משום מקום, ומישהו צריך היה לוודא, מעבר לכל ספק, שהנושא טופל.

גם כאשר התברר שיש בעיה וכי נמנע מהשרה להיכנס לאולם שבו נערך הכנס, מישהו חייב היה לעזוב הכל ולגשת ולטפל בכך בזמן אמת, על מנת לצמצם את אי־הנעימות למינימום האפשרי, ולא לאפשר לשרה להמתין כשעתיים במכונית – ולבסוף לעזוב את המקום. המשלחת הייתה גדולה מספיק וכללה את השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג ואת ראש הממשלה נפתלי בנט, שיודע היטב שלא משאירים אף אחד מאחור.

מה שקרה לשרה אלהרר אינו בשולי הכנס, אלא הפך מבחינתי לגולת הכותרת. לליבה הערכית של הוועידה. האירוע מדגיש את הצביעות של העוסקים בנושאים ערכיים חשובים עבור בני האדם בעתיד, ולא מקדישים תשומת לב לאדם שנמצא מולם כשהוא זקוק להם היום.