פרס ישראל יינתן בסופו של דבר לחוקר פרופ׳ עודד גולדרייך, אבל אחרי כל הסאגה שעברנו סביב הנושא, איזו משמעות נשארה לזכייה? השבוע נודע שגולדרייך אפילו לא יגיע לטקס הענקת הפרס ביום העצמאות. לזכייה הכפויה אין טעם מתוק של הצלחה וגם לא טעם של ניצחון, ובוודאי לא טעם של ממלכתיות. והרי מדובר בפרס ממלכתי ממדרגה ראשונה.
יש יותר מדי כוחנות פנימית בדרך שבה מערכות השלטון מתנהלות זו מול זו בעת האחרונה, וחוסר כבוד הדדי הוא מצב לא בריא. זה בסדר גמור לנהל דיון סביב החלטת ועדת הפרס, וגם בסדר גמור לנהל דיון סביב הפרדת רשויות וסמכויותיו של בית המשפט. אבל יותר מדי פעמים התחושה היא שבמקום שהדברים ייעשו בצורה מדודה וחכמה, הם נעשים ברגל גסה.
שני שרי חינוך משתי ממשלות שונות החליטו מתוקף סמכותם שלא לאשר את החלטת ועדת הפרס במקרה של גולדרייך. הם נתנו לכך נימוק סביר לגמרי - מי שקורא לחרם על מוסד ישראלי לא ראוי לקבל פרס ממלכתי ישראלי. אפשר להתווכח על כך, אבל על פי פסיקת בג״ץ עצמו, ההחלטה אם לאשר את הפרס נתונה בידי שר החינוך, בתנאי שינמק אותה.
ההחלטה של בג״ץ להעניק לגולדרייך את הפרס, על אפם ועל חמתם של שני שרי חינוך, הייתה מיותרת. לא רק בגלל שכבר אין הרבה טעם בפרס שממלכתיותו נפגעה, וכך גם הכבוד שרוחש לו הציבור, אלא משום שהחלטות כאלה הן גם חלק ניכר מהסיבה שבית המשפט מותקף בשנים האחרונות יתר על המידה.
ההחלטה הנושנה משנות ה־90 ש״הכל שפיט״ נראתה אולי אמיצה ונכונה לשעתה, אבל הרבה שנים חלפו מאז. קשה לחזות מראש את כל ההשלכות שיהיו לצעד מסוים, והיום אנחנו כבר עדים להשלכות של אותה החלטה. אמינות בתי המשפט נמצאת בירידה מתמדת, ולא רק בגלל שהם נתונים להתקפה חסרת תקדים על ידי פוליטיקאים חסרי גבולות. פשוט בגלל שלא הכל שפיט. הסמכות היא של השר, לא נפל פגם במנהל התקין, ועדיף היה לבג״ץ לבחור שלא להתערב בהחלטה.
בניגוד לשלטון הקודם, שהפך את השולחן על המוסדות הממלכתיים במקום לתקן באופן מדוד ואחראי את מה שדורש תיקון, לפחות תגובתה של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון להחלטת בג"ץ ליטול ממנה את סמכותה, הייתה ממלכתית. לא תוקפנית, לא פורקת עול, לא רדיקלית או ילדותית או מרדנית.
"בג״ץ היה יכול להכריע כשהנושא הגיע לפתחו, אך מרגע שבחר להעביר את ההכרעה אליי היה נכון שיכבד אותה״, אמרה שאשא ביטון. ״אדם שקורא לחרם על מוסד אקדמי ישראלי לא ראוי לפרס ממלכתי ממדינת ישראל, יהיו הישגיו אשר יהיו ויהיו דעותיו הפוליטיות אשר יהיו. צר לי על החלטת בג״ץ אך אכבד אותה".
זה לא אומר שלא יהיה מחיר להחלטה הזו. הרי שום רשות דמוקרטית אינה אמורה להיות חסרת מגבלות או מציבת מגבלות רק מטעם עצמה. אבל בסוף לא רק מערכת המשפט משלמת מחיר על ירידת האמון שנותנים בה, מי שמשלם מחיר זה גם הציבור.
יש מחיר להחלטות מקוממות. קריאה לחרם על ישראל מתוך ישראל, למשל, היא בחירה בגדר גבולות הדמוקרטיה, אבל זה לא אומר שאין עליה שום מחיר ציבורי. גם החלטות של התערבות יתר של בתי המשפט מקוממות חלק גדול מהציבור בישראל. לרוב אומרים את זה על הפלסטינים, אבל לעתים נדמה שגם בג״ץ לא מחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות להראות שיש דברים שהוא פשוט לא צריך להתערב בהם.