השר לשעבר ממפלגת העבודה מסביר מדוע נטש את המפלגה

לא מעטים, שבהגיעם למעמד בכיר בפוליטיקה הם נאחזים בו כבקרנות המזבח, יעקב צור, מי שכיהן כשר לקליטת עלייה, שר הבריאות ושר החקלאות בממשלות ישראל, נעלם מהזירה ב־96’, בהיותו רק בן 59 ובלי להביט לאחור. מה בער לך? אני שואל אותו כעת. “כאיש מחנה רבין, קשרתי בו את גורלי הפוליטי", משיב צור, כיום בן 85. “כשהוא נרצח, הרגשתי שנגמר עידן ולא רק אותו רצחו, אלא גם תהליכים, שהיו אמורים לקדם את המדינה. סגנון חדש השתלט על החיים כאן והוא מגיע עכשיו לשיאו הרע".

כשאתה רואה מה שקורה כעת בפוליטיקה, אתה מתגעגע אליה?
“מה יש כבר להתגעגע? האמון במוסדות המדינה, כולל במערכת המשפט, הולך ונשחק, כמו גם יכולת ההידברות בין בעלי השקפות מנוגדות. בשש מעשר שנותיי כשר הייתי בממשלת אחדות לאומית. ארבע השנים שבהן כיהנתי תחת יצחק שמיר, מנהיג המפלגה היריבה, היו השנים הכי טובות לפוליטיקה ולמדינה תוך מאמץ למצות את המשותף. ואילו כיום מחפשים להקצין וליצור קיטוב ושנאה".

צור גדל בשכונת נווה שאנן בחיפה, “שם אבא שלי היה דווקא איש מפלגת המרכז, הציונים הכלליים", לדבריו. הוא למד בבית הספר הריאלי, היה בתנועת הנוער “המחנות העולים", שירת בנח"ל ויצא עם הגרעין שלו להגשמה בקיבוץ נתיב הל"ה בעמק האלה. מעבודתו בחקלאות, בעיקר בדיר, הוא יצא ללימודי מקרא והיסטוריה באוניברסיטה העברית. שנים עסק בהוראה, כמו רעייתו, דסיק (הדסה) - “שנינו גידלנו את הכיתה הראשונה בקיבוץ" - עד שהפעילות הציבורית קראה לו. מתפקיד מזכיר הקיבוץ הפך צור למזכיר הקיבוץ המאוחד, והוא פעל למיזוגו עם איחוד הקבוצות והקיבוצים במסגרת התק"ם. “החיים דרשו את זה", הוא מנמק. “מלחמות העבר האידיאולוגיות כבר לא היו רלוונטיות. אנחנו, הצעירים דאז, מצאנו משהו מרענן בהליכה יחד".

בהיותך מזכיר התק"ם, האם ראית בכך מקפצה לפוליטיקה הארצית?
“ממש לא. דברים באו לפתחי מבלי שנדחפתי אליהם. בהיותנו בקיבוץ המאוחד, תמכנו באופן טבעי ברבין ונהייתי מאנשיו".

צור נבחר לראשונה לכנסת בבחירות 81’ מהמקום ה־31 בין 47 נבחרי העבודה לכנסת העשירית. בוועדת החינוך והתרבות ובוועדת החוץ והביטחון, עבר מעין טירונות פרלמנטרית לקראת מינויו העתידי כשר. בתקופתה של אותה כנסת פרצה מלחמת לבנון הראשונה. “מלכתחילה לא הייתה התנגדות טוטאלית של האופוזיציה למהלכים הראשונים של המלחמה, כשדובר על ניסיון לדחוק את קו הקטיושות למרחק של 40 קילומטר, והייתה אפילו מידה רבה של הסכמה מצדנו, עד שהמהלך הלך והסתאב", הוא אומר.

צור, שתמך בהחלת החוק הישראלי על הגולן, קודם לקראת בחירות 84’ למקום ה־21 מבין 44 נבחרי העבודה. “בהסכם בין רבין ובין פרס הם סיכמו שאם תיכון ממשלה עם הליכוד, פרס יהיה הראשון מטעמנו, ובין עשרת השרים הראשונים רבין יוכל לקבוע עוד שר", הוא משחזר. “כך התמניתי לשר לקליטת העלייה".

לאורך השנים נחשב צור כמי שסייע מאוד לעולים מאתיופיה. “הדלת שלי הייתה תמיד פתוחה בפניהם", הוא אומר. “לאחר מבצע משה קיבלתי הודעה שמנהיגי העדה צועדים עם הקייסים שלהם לירושלים, לקראת שביתת שבת נגד הרבנות הראשית, שחייבה גיור לחומרה. תמכתי בדרישתם להסרת הדבר ודאגתי שיסופקו להם מים ואוכל. בסופו של דבר, הרבנים הראשיים דאז חתמו על מסמך שהכיר ביהדותם, וזה היה בשבילם הישג עצום. ההישג הגדול ביותר שלי במשרד היה בשינוי סדרי הקליטה של עולים בכלל. אם עד אז העולים היו מובאים באופן שרירותי על ידי הסוכנות היהודית לאחד ממרכזי הקליטה, הנהגתי את סידור הקליטה הישירה שאפשר לעולי העלייה הגדולה מברית המועצות להיקלט היכן שרצו ולהיות אדונים לגורלם".

ב־88’, בדרך לבחירות לכנסת ה־12, הגיע צור לשיא דרכו הפוליטית, כששובץ במקום ה־12 ברשימת מפלגתו, בין השאר לפני אברהם שוחט, חיים בר־לב, חיים רמון ואחרים. “הצלחתי לחרוג מהגבולות הקיבוציים שביניהם התנהלתי עד אז", הוא אומר.

הפעם התמנה צור כשר הבריאות בממשלת האחדות של שמיר. “היה לי מזל", הוא נזכר. “נכנסתי לתפקידי בעיצומה של שביתת רופאי המדינה. אני ויוסי ביילין כסגן שר האוצר הצלחנו להביא לסיומה ולבלום את חוסר השקט במערכת הבריאות".

איך היה עם יצחק שמיר כראש הממשלה?
“גם אם הייתי במחנה פוליטי אחר, יש לי רק דברי שבח על שמיר. אומנם הייתה לו השקפת עולם מאוד ברורה ביחס לארץ ישראל, אבל הוא היה בעל תפיסה ציונית מאוד משמעותית, ופעל להעלאת יהודי ברית המועצות לארץ, ואני הרגשתי שותף איתו בעניין הזה. בהיותי שר הקליטה הייתי איתו לא פעם מול המנהיגים שלי. ממרחק של זמן אני מעריך את שמיר גם היום כמי שידע להבין את הערך של ממשלת אחדות והיה הוגן כלפי השרים שלא ממפלגתו".