ימים ארך המשא ומתן להשבעת ממשלת נתניהו. ניצחון הימין בבחירות הפך למסע מכירות רווי יצרים ואמוציות. אלה היו ימיה הטובים של מפלגת הליכוד. האופוריה הייתה עוצמתית, משישה כמעט. התקווה לימין על מלא הולידה ערימת תיקים מסחררת. משרדים התעופפו מיד ליד, מסיעה לסיעה, כמעט כל חבר כנסת שני בקואליציה קיבל תפקיד של שר או סגן שר, ומירי רגב, יקירת הפריימריז והאישה הבכירה ביותר בליכוד הוזמנה אל המדף העמוס בכל טוב לבחור לעצמה ממלכה. “ישבתי עם ראש הממשלה בפגישה, והוא שאל אותי, איזה משרד את רוצה?", משחזרת רגב. “הוא אמר לי, את יכולה לבחור מהכל. בואי תהיי שרת החוץ, או אולי שרת החינוך, אמרתי לו, תודה רבה, אבל אני רוצה לחזור אל משרד התחבורה. ונתניהו לא הבין, הוא אמר, למה שלא תגווני, למה שלא תיקחי הפעם משרד אחר. באמת הציעו לי כל משרד אפשרי".
כל משרד, גם המשפטים או הביטחון?
“לא, גם לא ביקשתי. אומנם אני מגיעה מרקע צבאי, אבל תיק הביטחון לא עניין אותי. רציתי תחבורה. אמרתי לראש הממשלה, כל התפקידים הם עולם ומלואו, ואני יכולה לעשות מהפכות בכל משרד, אבל אני רוצה לחזור לתחבורה. והוא אמר, אני רואה שאת מדברת מתוך תשוקה, אם יש בך כזה פאשן למשרד הזה, אז הוא שלך".
למה תחבורה?
“כי אני מאמינה שבדיוק כמו שהבאתי מוביליות חברתית למשרד התרבות, אני אוכל להביא צדק חברתי גם למשרד התחבורה. תחבורה זה חיבור בין אנשים ומקומות, אפשר לעשות איתה צדק חברתי, לחבר את כל חלקי ישראל, לקדם ולחזק את הפריפריה דרך רפורמה משמעותית".
מרב מיכאלי כשרת התחבורה לא הובילה כבר רפורמה?
“אני בן אדם מאוד פרודוקטיבי, מקבלת החלטות, מניעה דברים, והייתי יושבת באופוזיציה ורואה את מיכאלי מתנהלת במשרד התחבורה מתוך חוסר הבנה. השתגעתי מזה. היא לא קידמה את הפרויקטים שיזמתי באיו"ש, ולא התרשמתי שהיא טרחה לקדם כבישים אדומים. רק חזרתי למשרד וכבר השגתי תקציב להפוך את כביש 65, שהיו בו מאות הרוגים בעשר השנים האחרונות, לבטיחותי יותר. לפני שבועיים חנכתי את תחילת העבודה עליו בטקס גדול. הגיעו ראשי רשויות, רובם מהשמאל, וגם אב שכול שהבת שלו נהרגה בכביש הזה כחיילת. שאלו אותי אם אני מוכנה שהוא ידבר, ואמרתי, בטח, כמובן, והוא דיבר בהתרגשות, מדם לבו. הוא אמר, אני מבין שיש פה עבודה, רמזורים, מחלפים, אבל בעוד חמש שנים, כשהכביש יהיה מוכן, אני אזמין אתכם אליי ואשחט לכבודכם כבש".
כבש?
“את יודעת מה הכי כאב לי? שאנשי המחאה הגיעו לטקס וכל הזמן צעקו מבחוץ והפריעו לכולנו לדבר. אתה שואל את עצמך, מה יש לכם לחפש כאן, הרי אני מסייעת לתושבים, בונה רמזור ומחלפים כדי למנוע אסונות נוספים. ממש באותו יום הייתה בכביש הזה תאונה נוספת. אני עושה טוב, אז למה אתם באים לפה? מה יש לכם לעשות כאן? אמרתי לראשי הרשויות בטקס, הנה עוד הוכחה שהמחאה החברתית פועלת נגד עצמה".
שנה וחצי באופוזיציה לא החלישו את רגב אפילו לא לרגע. שרת התחבורה והבטיחות בדרכים וחברת הקבינט המדיני־ביטחוני ישבה על הספסלים ביחד עם יו"ר המפלגה שלה ולמדה ממנו “להסתכל לממשלה הרעה הזו בעיניים ולעשות הכל, אבל הכל, כדי להפיל אותה". אומנם היה קשה לשבת מרחוק, לראות את הארץ המובטחת מתניידת עם נהג וקרוניות שלא מתכתבים עם הסביבה הפוליטית שלה, אבל העובדה שנאלצה להוריד הילוך הרגילה את רגב למציאות שבה מותר ואף רצוי להקדיש קצת יותר זמן ותשומת לב גם לעצמה.
ההבנה הזו נגרמה, בין השאר, משינוי משמעותי בקרדיט של רגב, כשהפכה לפני חצי שנה לסבתא טרייה. הנכד יהלי לא רק החזיר אותה אל השלטון נינוחה מתמיד, אלא גם השפיע על לוחות הזמנים וחידד את המחויבות המשפחתית. “כשהבן שלי רועי וכלתי טלי הודיעו שהם בהריון, מאוד התרגשנו", היא אומרת בחמימות, “פתאום המשפחה הולכת וגדלה, הילדים הופכים להיות הורים, ואנחנו הופכים לסבתא וסבא. אומנם יש הבדל גדול בין אמא לסבתא, בכל שלב אני יכולה להגיד לילדים שלי, חברים, קחו את הילד, מפה זה שלכם, אבל יש גם משהו מאוד מחבר כשסביב השולחן יש כיסא תינוק ואנחנו שמים לו כיפה בקידוש וכולנו צוחקים. זה משהו שמכניס אותי לפרופורציות. וגם למחשבות שאנחנו כבר לא זוג צעיר עם ילדים. פתאום אנחנו כבר במועדון האקסקלוסיבי של הסבים והסבתות, ואני שואלת את עצמי, מה אני, סבתוש?".
וזה משפיע עלייך?
“כן, כמובן. אני מנסה למצוא זמן להיות יותר עם הנכד. לפחות פעם בשבוע אני מבלה איתו שעתיים. וזה בכלל לא פשוט להסדיר מחדש את לוח הזמנים, כי כשאתה שר בממשלת ישראל, יש המון אתגרים ומחויבויות, אבל אני אומרת לעצמי, אם לא אפנה לי זמן להיות עם הנכד שלי, אפספס את הגדילה שלו. אני חייבת לשים לעצמי גבולות כדי שאוכל לממש את הכובע הנוסף שלי כסבתא, כאמא וכבת זוג".
אילו גבולות למשל?
“אם בעבר הייתי משתתפת בשבתות תרבות, היום זה נגמר. שישי ושבת זה רק בבית עם המשפחה והבעל, ההורים והחברים".
למה, הם התלוננו?
“כולם מתלוננים, כולם רוצים עוד זמן מירי. אני חושבת שהשנה האחרונה נתנה לי את המרחב להגיד איפה מירי בתוך כל העשייה הגדולה, כאילו איך אני מצליחה לשלב טוב יותר את החיים הפרטיים שלי בתוך התובענות של המשרד והתפקיד. הגעתי למצב שגם כשאני כל כולי בתוך העבודה, אני עדיין יכולה להגיד לעצמי, מירי, קחי לך הפסקה של כמה שעות להיות עם עצמך, לנשום קצת אוויר. לראות יותר את ההורים שלך. לא ביקרתי אותם מספיק והם מתבגרים. יש עוד כמה דברים בחיים שצריך להקדיש להם תשומת לב. ובאופן מפתיע, מאז שזה שם, זה נותן לי יותר כוח וגב בעבודה. אני מרגישה שאני מאוד על מקומי. מאוד ברורה עם עצמי לגבי המשימות שלי. אני מגיעה יותר עוצמתית ומדויקת לאתגרים, לא ממקום של הסברים או התנצלות אלא ממקום חזק של עשייה ואמונה. אני מאוד יודעת מה אני רוצה. אי אפשר לבלבל אותי".
זה משפיע גם על הסגנון שלך?
“הסגנון שלי נולד מהרצון להעיר, לטלטל, להבין שצריך לעשות צעדים כואבים כדי להגיע לחיבור אמיתי. כשצריך להזיז את הגבינה, זה לא נוח, זה פוגע בבטן החלשה של אלו שהתרגלו לקבל הכל. אז הכי פשוט להגיד עליי שמה שאני עושה או אומרת הוא פרובוקטיבי. מה פרובוקטיבי בזה שאני אומרת שאני רוצה להעביר תקציבים לפריפריה? מה פרובוקטיבי בזה שאני אומרת קאט דה בולשיט ושלא מעניין אתכם הפריפריה, הציבור הערבי והציבור המזרחי, כי אתם רוצים שהתקציב יישאר במרכז תל אביב? בואו, אל תספרו לי סיפורים. אנשים ראו הכל דרך החור של הגרוש, ולכן כשפעלתי בעוצמה ניסו לגמד אותי. זה היה שילוב של קנאה, אליטיסטיות, שוביניזם וקושי לקבל את זה שאני לא מוכנה להתקרבן ובמקום זה אני עוצמתית ומוציאה לפועל את האני מאמין שלי".
מה האני מאמין שלך?
“לעשות את מה שאני מאמינה בו. אני גם וגם. גם מסורתית וגם מחבקת את הקהילה הגאה, גם שמרנית וגם ליברלית. אני דמות עגולה, אנשים לא יודעים איך לאכול דמויות כמוני, אבל עם הזמן הם הבינו שאני לא הולכת להתנצל על שום דבר. עבדתי קשה, שילמתי מחירים, ואני עושה את זה באהבה ומתוך בחירה. אני חושבת שלקח זמן עד שאנשים הבינו שאני רצינית ושכשאני אומרת משהו אני מתכוונת אליו, שאי אפשר מול העוצמות שלי ושלא באתי לשחק משחקים. הם רצו שאשבר, חשבו שבביטויים האלימים נגדי, בגזענות, בחיקויים, בהלעגת הדמות שלי, הם יצליחו לגרום לזה שאהיה ילדת מחמד, ילדה טובה שמסתובבת בפרמיירות עם כוס יין לבן. הם לא הבינו שזה הרבה יותר עמוק אצלי ושהלעג הוא לא רק נגדי אלא נגד אוכלוסייה שלמה שאני מייצגת. ברגע שהם הבינו את זה, הם התחילו להקשיב, ואז הם ראו שוואללה, אני באמת גם וגם. לא באתי לבטל אף אחד, לא באתי במקום אף אחד, לא באתי מעל אף אחד, וכל המטרה שלי היא לעשות טוב לכולם".
בפעם השנייה חולשת רגב על אחד המשרדים המשמעותיים והמשפיעים ביותר על הציבור בישראל. תחבורה היא לא רק רכבות, מכוניות ופקקים אלא גם נמל התעופה ונמל אשדוד, ים, יבשה ואוויר. כל הדרכים מובילות לרגב, וגם תקציבי עתק שבעזרתם היא מתכננת לחבר את ישראל ממטולה ועד אילת: “מי שמחזיק את המפתח ליכולת לנוע ממקום למקום, יכול להשתמש בכוח הזה למוביליות חברתית, לאפשר לאנשים לגור בגליל אבל לעבוד בתל אביב וההפך, להגיע מקריית שמונה עד אילת. אתה יכול לפזר תעסוקה, להתחבר לאנשים, לייבא ולייצא סחורות, להתחבר לעולם דרך האוויר והים. זה משרד משנה חיים, כי ארגון ללא תנועה הוא ארגון מת".
על קיר לשכתה של שרת התחבורה תלויה, לפיכך, מפת רכבות שאמורות לחבר את ישראל מכל כנפותיה במסגרת פרויקט שאפתני שזכה לשם המחייב “מסילות לחיבור ישראל". “זה מה שהצגתי לראש הממשלה, וזה מה שהוא אישר לי", אומרת רגב. “הפקקים במדינת ישראל עולים 40 מיליארד שקלים בשנה, אבל אם אצליח לחבר את ישראל ברכבות על ציר מזרח ומערב, צפון ודרום, זה יקל על הפקקים ועל העברת הסחורות וישפיע על יוקר המחיה וגם על ההיבט החברתי, כי בסופו של דבר אני מובילה בתחבורה את אותה אג'נדה חברתית שהובלתי בתרבות: חיבור בין מרכז ופריפריה ומקום שווה לשניהם. בפעם הראשונה הצלחנו להביא תקציב מאוד גדול למשרד, שנותן מענה לאתגרים של תחבורה ציבורית זמינה ונגישה, תשתיות רחבות ומודרניות, טיפול בכבישים אדומים וצדק תחבורתי".
כל זה טוב ויפה, אך קצת קשה לביצוע כשרוב שדרת הניהול של משרד התחבורה פוטרה או התפטרה מאז כניסת השרה רגב לתפקיד. משרד התחבורה מתנהל ללא מנכ"ל קבוע. לפני כחודשיים התפטר מנכ"ל רשות שדות התעופה חגי טופולנסקי, והשבוע הודיע גם מנכ"ל רכבת ישראל מיכה מייקסנר על התפטרותו. גם נמל אשדוד, הגדול בישראל והאחרון שעוד נותר תחת המטרייה הממשלתית, מתנהל בימים אלו ללא יו"ר וללא מנכ"ל. “יש לנו שדרה ניהולית מצוינת במשרד, ממלאי מקום ואנשים טובים ומקצועיים שמבינים את האתגרים ופועלים מולם במסירות", מרגיעה השרה. “בקרוב מאוד נשלים את כל התפקידים החסרים דרך ועדות איתור מקצועיות ונמשיך לקדם את התוכניות האסטרטגיות והמהלכים הגדולים. כל שר שנכנס לתפקיד מחליף מנכ"ל, ולכל מנכ"ל יש ממלא מקום ששותף לדיונים ועובד בהתאם להנחיות השרה".
יש מתח מסוים בינך לבין שר האוצר סמוטריץ' מאז הביקורת שהטיח בך לאחר שהחלפת אותו במשרד התחבורה בקדנציה הקודמת. זה לא מפריע לשיתוף הפעולה ביניכם?
“אני זוכרת את מה שסמוטריץ' אמר עליי, אבל אני נוהגת להתייחס לנושאים ולאנשים במקצועיות. אני מאוד שמחה ששנינו עובדים ביחד. הבאנו תקציב טוב מאוד לתחבורה בכלל וליהודה ושומרון בפרט".
מס הנסועה שתוכנן בחוק ההסדרים לא יצא בסופו של דבר לפועל.
“כל מה שעלה בחוק ההסדרים היה בהסכמה מלאה ובהובלת משרד התחבורה. הוויכוח היחידי בינינו היה הורדת מס הנסועה, והממשלה קיבלה את עמדתי שלא יכול להיות שאנחנו מעודדים רכבים חשמליים ומצד שני מוסיפים עליהם מס. האוצר בתחילה גם התנגד לרכבת שתחבר את ישראל מקריית שמונה ועד אילת. הוא חשב שתחנה מקריית שמונה לא כלכלית, אבל בסופו של דבר בהתערבות ראש הממשלה, אנחנו הולכים על חיבור כל ערי ישראל, וסמוטריץ' נתן את ברכתו למהלך".
ועדיין, הוזלת מחירי הנסיעה בתחבורה הציבורית, אחת מתוכניות הדגל שלך, לא זכתה לתקצוב מלא.
“אמרתי לסמוטריץ', אני השרה ואני קובעת את המדיניות, ותהיה הנחה. ואכן, שמתי מהתקציב שלי 400 מיליון שבהם אממן 50% הנחה לצעירים ולפריפריה, כי אני רוצה לעודד אותם לנסוע בתחבורה הציבורית".
פרויקט "מחברים את ישראל" של רגב עלה לכותרות בעבר גם סביב עבודות המטרו והרכבת הקלה. לחברת נת"ע שני פרויקטים מרכזיים: האחד הוא הרכבת הקלה שמתוכננים בה שלושה קווי נסיעה שיחברו את כל גוש דן, והשני הוא הרכבת התחתית של גוש דן, שזכתה לכינוי ה"מטרו", עלותו כ־200 מיליארד שקלים, והוא צפוי לשרת מיליוני נוסעים מכל רחבי הארץ שנוסעים במטרופולין תל אביב מלוד, רמלה ורחובות בדרום ועד רעננה וכפר סבא בצפון ופתח תקווה במזרח.
המטרו נועדה להקל משמעותית את העומס בכבישי גוש דן והיא מהווה את פרויקט התשתיות הגדול בתולדות ישראל. אלא שרגב הזהירה בעבר שלא תקדם את המטרו אם לא יהיה מענה תחבורתי לפריפריה. לאחרונה אף הודיעה שבכוונתה להוציא את פרויקט המטרו מאחריות חברת נת"ע ולהעבירו לחברה אחרת. “לא יכול להיות שנשקיע 120 מיליארד שקלים ברכבת הקלה וכפול מזה למטרו במרכז, אבל לא יישאר כסף לחבר את כל חלקי מדינת ישראל שסובלים מכבישים אדומים ופקקים", מבארת רגב.
למה להוציא את פרויקט המטרו מידי נת"ע, מהלך שעלול לגרום לעיכובים ולתוספת עלויות?
“כי נת"ע נמצאת בעיכוב של שנה וחצי מיעד הפעלת הקו האדום של הרכבת הקלה ובחריגה של 3 מיליארד שקלים מהתקציב הראשוני. כשנכנסתי לתפקידי שאלתי אותם, מתי הרכבת הקלה תתחיל לעבוד, הרי הרחובות שחופרים בהם פתוחים, הפקקים נוראים ובעלי עסקים קטנים משלמים את המחיר, שלא לדבר על הסבל לתושבים. אמרו לי, היא תהיה מוכנה בפסח. בגלל שאני מכירה את הנתונים אמרתי, יודעים מה, קחו אפילו את יום העצמאות. אחרי יום העצמאות באתי לביקור, הכל נראה יפה, התחנות מודרניות, נגישות, אלא מה, יש בעיה בטיחותית של בלימת חירום. ולא אקח אחריות על פתיחת הקו עם בעיה כזאת. אמרתי לנת"ע, תתרכזו בבקשה ברכבת הקלה, תסיימו את הקו האדום, הירוק והסגול, ועם כל הכבוד והחשיבות שיש למטרו, נוציא את העבודה עליה לחברה אחרת. נת"ע תתרכז ברכבת הקלה, וחברה אחרת במטרו, כך ששני הפרויקטים יקודמו".
לרגב אין סמכות להחליט על כך לבדה, מה גם שההחלטה לא תואמה מול סמוטריץ', אף שהמטרו נחשב לפרויקט משותף של משרדי האוצר והתחבורה. “הכל ייעשה בשיתוף עם האוצר", מסבירה רגב. “אבל בסופו של דבר האחריות היא שלי. כשהרכבת לא עובדת באים אליי בטענות, כשיש בעיות בשטח, אני צריכה לתת להם פתרונות, אז כמו שיש לי אחריות, צריכות להיות לי גם סמכויות. איפה האוצר היה בעיכובים, בחריגה? אז תנו לי לעבוד ולדאוג שגם הרכבת הקלה תצא לפועל וגם המטרו".
לרגב מערכת יחסים קרובה עם ראש הממשלה ורעייתו: “אני מעריכה מאוד את שרה נתניהו וחושבת שעושים לה עוול גדול. היא אישה חזקה, חדה, חכמה, קולטת דברים, מסורה לבעלה ולילדים שלה בצורה יוצאת דופן".
ונתניהו עצמו?
“אני חושבת שהוא אחד מראשי הממשלה הטובים של מדינת ישראל. לא לחינם הוא נבחר פעם אחר פעם. כשאני נוסעת בעולם, אנשים אומרים לי, יש לכם ראש ממשלה מבריק. אנשים מתים עליו, מעריכים אותו, הוא מאוד מקובל בעולם".
איך מקובל בעולם אם עדיין לא קיבל הזמנה מהבית הלבן?
“חברים בקונגרס ובפרלמנט האמריקאי מעריכים אותו מאוד, והוא גם מכיר היטב את ביידן. נתניהו מקובל בעולם וגם בישראל. כשהוא מנהל את הדיונים המורכבים בקבינט הביטחוני, שגם אני חברה בו, יש לו סבלנות להקשיב לכולם ולרשום הערות. הוא לא קופץ ולא מזלזל".
בניגוד לטענות על שמחה רוטמן, שניהל את הדיונים בוועדת החוקה בדורסנות.
“ראש הממשלה נכנס מאוחר לקטע של הרפורמה בגלל ההנחיה המנותקת של היועצת המשפטית לממשלה שמנעה ממנו להתערב. אם הוא היה מוביל את הרפורמה הזו מההתחלה ולא היו מתחילים לבלבל אותו עם ניגודי עניינים, הוא לא היה צריך להשאיר את המהלך לידיים אחרות. ברגע שהוא הבין שכבר אי אפשר, הוא נכנס לתמונה ומיד העניינים נרגעו והגענו להידברות".
ההידברות זה הנשיא, לא נתניהו.
“בסדר, אבל הוא היה גם יכול להגיד לזה לא".
מה דעתך על הרפורמה?
“לאורך כל הדרך אמרתי שצריכה להיות רפורמה משפטית, בטח כאחת שישבה בוועדה לבחירת שופטים וראתה שלוקח יותר זמן להכין מנה חמה מאשר למנות שופט בישראל. אני חושבת שחייבים גיוון בייצוג בין שופטי העליון".
הרפורמה לא הציעה גיוון אלא רוב לקואליציה בבחירת שופטים.
“זה לא נכון. הייתה בעיה של הסברה. הוועדה היום מוטה. יש להם שלושה שופטים שמצביעים פה אחד, ועוד שניים של לשכת עורכי הדין שעושים בדיוק מה שהנשיאה אומרת, זה כבר חמישה. הרפורמה דרשה גיוון, בדיוק הגיוון שעשיתי בתרבות. צריך לקחת את המועדון הסגור של 15 שופטי עליון שבוחרים את הבת של ההוא והחתן של זה ולפרק את החיבורים המשפחתיים".
אבל בין שופטי העליון היום אין שום חיבור משפחתי.
“את רואה את השופטים שנבחרים, זה אותו דנ"א, אותה הקליקה. הרפורמה רוצה לתקן את זה, לעשות צדק, להחזיר את אמון הציבור".
איך יתקיים אמון בבית משפט כשהשופטים יהיו תלויים בפוליטיקאים, וכשפסקת התגברות תאפשר לממשלה להעביר כל חוק ולפגוע ביכולת העליון להגן על זכויות המיעוט?
“אנחנו מעולם לא פגענו במיעוטים או באוכלוסיות חלשות. ההפך הוא הנכון, תמיד פעלנו כדי לחזק את האוכלוסיות הללו. חייבים לייצר גבולות ברורים בין הרשות השופטת למחוקקת והמבצעת. ארבע פעמים בית המשפט ביטל לי את חוק המסתננים. יש כנסת מחוקקת, ממשלה נבחרת שקובעת מדיניות, ולא יכול להיות שאם השופטים חושבים שהחוק לא טוב, הוא נפסל. פסקת ההתגברות תעניק לממשלה יכולת להוביל את המדיניות שלה ולא צריך לפחד מזה. הרי אנחנו אנשים הגיוניים, לא מתכוונים לפגוע באף אחד, לא פגענו באף אחד בעבר".
בעבר לא הייתה פסקת התגברות.
“דווקא על בית המשפט אין פיקוח. אנחנו צריכים לדאוג למצב שאנחנו יכולים להעביר את ההחלטות שלנו. זה לא דמוקרטי לפסול את חוקי הכנסת. לא דמוקרטי שהרשות השופטת לקחה את תפקיד הכנסת. לא דמוקרטי שאין הפרדת רשויות".
אם אין חשש לדמוקרטיה, למה המונים יוצאים לרחובות?
“כי הייתה שטיפת מוח. כאב לי שהעבירו מסר לא נכון לציבור. אתה שואל אנשים בהפגנות, על מה אתה פה? ואנשים אומרים, קץ הדמוקרטיה. אתה שואל מה זה אומר, ואנשים לא יודעים. אני חושבת שיש גרעין אנרכיסטי שהניע את המהלך הזה, ורובו אנשי שמאל. השמאל יודע להרים הפגנות. הוא מקבל המון כספים מחו"ל. שמעתי מחברים שתורמים אמרו להם שהם משהים את התרומות לעמותות אחרות כי הם צריכים לתרום למחאה. הייתי בשוק מזה. אליהם הצטרפו אנשי מילואים וטייסים שאיימו בסרבנות. סרבנות זה קו אדום. אין לה מקום במדינת ישראל. ושוב זו אותה הסללה. מי עשה שביתה, הטייסים, לא גולני, לא הטכנאים, לא הפריפריה, רק הטייסים, אותו הדנ"א, אותם חבר'ה מעמדיים שזכו להגיע ולהיות שם והם מייצגים את האג'נדה של האליטה".
כל הטייסים שמאל?
“לא כולם. אבל אנחנו יודעים מאיפה הם באים, וכשאתה נכנס לחברה מסוימת, אתה הופך להיות דומה לה, או לפחות מסתיר את מי שאתה באמת".
המחאה תפסה אותך בהכנות לטקס המשואות, היו שאיימו בטקס אלטרנטיבי, יאיר לפיד אף הודיע שהוא לא רוצה לחגוג איתכם.
“הטקס הזה דווקא היה נקודת מפנה, כי הוא היה חוצה מגזרים. היו שחיכו שהטקס יהיה לא מייצג, לא מגוון, בעד הימין וייתן עוד דלק למחאה. אבל לשמחתי הוא ריגש את מדינת ישראל, והייתה לי תחושה שהצלחתי להביא, דווקא בתקופה כל כך שסועה ומורכבת, נקודת חיבור אמיתית".
לדעתך יש סיכוי להידברות?
“אני מקווה שהשמאל לא בא עם רצון לשבור את הכלים ולהגיד שלא יהיה שינוי. זה לא יעבור בימין".
יש הקושרים את הרפורמה לכתבי האישום של נתניהו.
“ככל שמשפטי נתניהו מתקדמים, אנחנו רואים איזו תפירת תיקים הייתה פה. אני שמחה שאמרתי לראש הממשלה שלא ילך לשום הסכם טיעון כי האמנתי בחפותו. בסוף מי שיעמוד למשפט הם הפרקליטות ואנשי משרד המשפטים בירושלים שתפרו את התיקים. הם עשו מעשה שלא ייעשה. אני לא יודעת מה האינטרסים שלהם, אבל אין לי ספק שכל אחד מחזיק שם את השני בגרון".
איך נתניהו מסוגל לנהל את המערכת המשפטית ואת המדינה במקביל?
“ראש הממשלה מסוגל גם לנהל את המשפט, גם לכתוב ספר וגם לנהל את המדינה בצורה הטובה ביותר. לא רק נועה קירל פנומנלית. גם ביבי פנומן".
איפה היכולות הללו מול יוקר המחיה?
“הממשלה הזו מביאה תקציב חברתי. כל זוג צעיר שיש לו ילד עד גיל 3 יקבל תוספת של כמה מאות שקלים לחודש בגלל חוק חינוך חינם. הכנסנו הנחות בתחבורה הציבורית, פתחנו את הדלת לרשת קרפור, שמורידה את מחירי מוצרי המזון, ואנחנו מורידים את מחירי הדלק והחשמל, שהם המדדים העיקריים להעלאת האינפלציה. הורדנו את המס על השתייה המתוקה ועל החד־פעמי, וכבר בחודש שאחרי העברת התקציב כל משפחה תרגיש את זה בכיס שלה".
גם אם החרדים דורשים תוספות שעלולות לשבש את ההקלות לציבור הרחב?
“בכיר באוצר שהכין את התקציב עם החרדים, אמר, זה אותו הסכם, ההבדל הוא רק מי מגיש אותו לציבור. מה קרה? מה זו השנאה הזו לחרדים? למה לא להשוות את החינוך של הילד החרדי לחינוך של הילד החילוני?".
למה לא להתנות את תקציבי החינוך בלימודי ליבה, שיסייעו לחרדים להשתלב במעגל העבודה ולהפוך לאזרחים יצרנים המשתתפים בנטל המסים?
“החברה החרדית משתלבת, יוצאת לעבוד, היא עושה את זה בקצב שלה, ולא תמיד דווקא ליבה ומתמטיקה הופכים אותך למוכשר ומצליח במקצוע מסוים. לא כל מי שלומד ליבה הולך להיות מהנדס. החברה החרדית הסתדרה מצוין גם בלי ליבה. זה חשוב, זה לא תנאי בכל מחיר. אני לא בעד התניה. צריך לחבר ולשלב יותר את החברה החרדית, לכבד את דרך החיים שלה ולהפסיק לעשות לה דה־לגיטימציה".
גם בנושא חוק הגיוס החדש?
“יש מתגייסים גם מהציבור החרדי. אני רואה אותם בנח"ל החרדי, במודיעין. אני מאמינה שבסוף יגיעו איתם למתווה מוסכם".
איך אתם מתכוונים לטפל באלימות ובפשיעה?
“אנחנו מעבירים תקציב למשמר לאומי שייתן פתרון לסוגיית האלימות, והוספנו מאות תקנים לשוטרים ולטיפול באלימות גם במגזר הערבי לצד הניסיונות לחבר את ראשי הכפרים והיישובים הערביים עם נציגי המשטרה".
אם כך, למה הליכוד מתדרדרת בסקרים?
“אני לא מתבסמת מסקרים ולא מתרשמת מהם. הסקר הגדול ביותר היה לפני חמישה חודשים בבחירות, כשהעם אמר את דברו".
מה דעתך על ההתחזקות של גנץ?
“אותי לא מעניין איך המרכז־שמאל מחלקים את הקולות שלהם. הם מתעסקים בסקרים, אנחנו נעסוק בעשייה".
איך ישפיע המשבר סביב התקציב על המשך הדרך של הממשלה?
"בכל ממשלה לפני הצבעות התקציב יש הורדות ידיים. כל שר, בטח כל מפלגה, רוצים להביא יותר תקציבים לבוחרים שלהם ולמימוש האג'נדות שלהם. אני לא מתרשמת מזה ולא מודאגת כלל".
רגב נולדה בקריית גת, בשכונת הרכבות. “כנראה שתמיד היה לי קשר לרכבת", היא צוחקת. “ותמיד גם הסתכלתי בקנאה על הווילות עם עצי התפוזים מהצד השני, שרק כביש הפריד ביניהם לבין הבתים הישנים שלנו. השפה הייתה ספרדית, הפיוטים בלדינו, אבל אנחנו רצינו להידמות לצבר הישראלי, זה שמדבר במילים כמו ‘גזוזטרא'. הייתי אומרת לסבתא מרים ולסבתא סולטנה, דברו איתי בעברית, אבל הן לא ידעו לדבר עברית. רק כשבגרתי הבנתי את החוזק של המקום הזה, את הזהות היהודית והתרבותית, את השורשים, הריחות, הקולות. את האפריטיף לפני החמין בשולחן שבת".
את מבשלת?
“כן, אבל זה לא כמו שהיה בשכונת ילדותי, שכל שכנה מוציאה צלחת מהסיר שלה, הפמיליאריות הזו, שכל אחד דואג לשני ויודע הכל על השני, זה משהו שאתה צומח איתו. לא היה לנו הרבה, ולפעמים אנשים בשכונה פתחו מקרר והוא לא היה מלא. אבל כמו ששלום אסייג אמר, לא היה כלום, אבל הייתה אהבה, אווירה, הווי. ככל שאני מתבגרת, אני מבינה איזה כוח זה נתן לי, ועד היום אני מתגעגעת לתמונות הבאבא סאלי ורבי שמעון על הקיר, ליד הגובלנים עם הציפורים. אני לא מרגישה פחות אינטליגנטית שהרבנים והצדיקים מדברים אליי, להפך, אני יודעת את מקומי ואת שורשיי וגאה בהם".
מה גרם לשינוי?
“התפכחות שהביאה להבנה שמה שאולי נראה מבחוץ הדבר הנכון, כמו סנדלי השורש ומכנסי החאקי, לא משתווה לחום, לאהבה, לקהילה ולאכפתיות. אני תמיד אומרת לילדים, הקידוש ביום שישי זה הדבר הכי חשוב, ולא מעניין אותי מה תעשו אחר כך, מצדי, תצאו, תיסעו, אבל אל תוותרו על הדלקת נרות ועל שירת 'לכה דודי' ו'שלום עליכם'. לפעמים הם עייפים, אומרים לי, אמא, תקצרי קצת בשיר, ואני אומרת, אין קיצורי דרך, זה חלק ממני, זה מלווה אותי ונותן לי המון כוח, כי זה מחבר בין העבר להווה שלי".
חווית בילדותך גזענות?
“לא בילדותי אבל כשהייתי צריכה להתמנות לתפקיד משמעותי בצבא, אחד המפקדים הבכירים אמר עליי, היא גם אישה, גם מזרחית, גם מהפריפריה, ולכן לא מגיע לה. היה זלזול בי ובמוצא שלי. וגם במלחמת לבנון השנייה, כשעמדתי כדוברת צה"ל במטולה מול אהרון ברנע וסיקרתי את פעילות צה"ל בשטח, אמנון אברמוביץ' קטע אותי באמצע השידור וקרא לי, מירי רגב סיבוני. זה היה ניסיון פטרוני להקטין אותי, כאילו, את אולי דוברת צה"ל אבל את לא מבינה, כי את סיבוני".
היית בין הפוליטיקאים הראשונים שדיברו על הקרע העדתי, היום כבר יש לא מעט שנושאים את הדגל.
“אני מאוד שמחה שחבריי למפלגה הצטרפו לעניין ההדרה על רקע מוצא. הייתי הראשונה שדיברה על הסללה ועל ישראל ראשונה וישראל שנייה במציאות שאסור שתימשך, כי כשמותחים את השרשרת מימין ומשמאל, היא נקרעת דווקא באמצע, וכשלא מבינים שיש דור שני ושלישי של אנשים ראויים שלא מצליחים להשתלב בתפקידי מפתח בחברה הישראלית לא בגלל שהם פחות טובים אלא כי יש הסללה, אז זה יחזור אלינו כבומרנג. כששמעתי אנשים מתוך הצבא מודים שהייתה הסללה בצבא ופספסו מאות צעירים מהפריפריה לסייבר אמרתי, זה בול בפוני".
מה קורה היום?
“אני חושבת שיש התקדמות, אבל אנחנו עדיין רואים את המועדון הסגור של החברים עם אותו הדנ"א, שנמצאים במרכזי הכוח ולא מאפשרים למזרחים או לפריפריה לקחת בזה חלק. גם היום יושבים אליטות באקדמיה, בבתי המשפט. בתרבות הצלחנו לפתוח קצת, אבל עדיין נדרשים שינויים ועדיין צריך לוודא שאין גם היום הסללה של צעירים מתל אביב והמרכז ל־8200 ולסייבר וצעירים מהפריפריה ליחידות אחרות בצבא, מצב שמשפיע אחר כך על חוסר שוויון בתעסוקה. עדיין יש כאן מועדון סגור שלא מוכן לוותר על גבינת השמנת שלו 50% שומן וצריך להגיד לו, נהניתם מהתקציבים, מהעדיפויות, מחבר מביא חבר. זה עדיין מושרש, ייקח עוד זמן להוציא את השנאה, את הזלזול, את היהירות והפטרונות כלפי אוכלוסייה שלמה, ונדרשים צעדים כואבים כדי להביא לחיבור".
דודי אמסלם מדבר מדם לבו על הנושא החשוב הזה, אבל בסגנון מאוד לא ממלכתי.
“אני שמחה שהוא הצטרף למעגל האנשים שנושאים את דגל ישראל השנייה, לא יכול להיות שאנשים נשפטים על סגנון ולא על המהות. גם אני סבלתי מזה שנים. כשאין לך תשובה טובה למהות, אתה נטפל לסגנון".
בכנסת ישראל, שאנשים מכל שכבות החברה נושאים אליה עיניים, אין חשיבות לסגנון?
“וכשמסתכלים על הסגנון של לפיד ומיכאלי, לא יוצאים ביטויים שלא מתאימים לכנסת? פרלמנט הוא יצרי מטבעו, אנשים נלחמים שם על האג'נדות שלהם. תראי מה קורה בפרלמנטים אחרים. תודה לאל, לפחות אצלנו לא הולכים מכות".