לאורך הדיונים בוועדת החוקה, חוק ומשפט הדגיש ח"כ שמחה רוטמן כי הגיעה העת לתקן את חוק בתי המשפט בקשר לעילת הסבירות, מה שלא הפריע לו להניח בפני חברי הוועדה דווקא את הנוסח המחמיר של החוק ולא את המקל. דהיינו, אין אפשרות לבית המשפט לעסוק בנושא המינויים והמכרזים שנקבעו על ידי הנבחר.
הסיפור שלא סופר: כך עצר לוין את נתניהו וגלנט בדקה ה-90
לאחרונה ראינו את השר דוד אמסלם וחבריו לקואליציה, את עמית סגל מהימין, וגם את ראש הממשלה מר בנימין נתניהו עצמו, שהעמידו פנים ששום דבר לא יקרה למדינת ישראל אם תתקבל ההצעה של רוטמן, שאכן אושרה השבוע בכנסת.
מילא אם היה מתקבל הנוסח שעל פיו החלטות ממשלה לא ניתנות לבחינת הסבירות, כמו מלחמה ושלום ומדיניות אנרגיה. אבל להסיר כל ביקורת שיפוטית בהחלטות השרים בקשר למינויים ולמכרזים זאת פגיעה עמוקה בערכי הדמוקרטיה, והיא מזמינה שחיתות.
ביקורת משפטית חיונית כדי שאנשים לא יעשו טעויות. למשל, רצונו של השר אמסלם למנות את משה סוויסה, שהורשע בעבירות משמעת, למנכ"ל במשרד לשיתוף פעולה אזורי.
צר לי שכל אלה שהופיעו בתקשורת וברשתות החברתיות העמידו פנים כאילו כלום לא נגרע מהדמוקרטיה. כנראה הם לא מבינים טוב את מהות הדמוקרטיה. צר לי שהם לא מבינים שאם אמסלם רוצה למנות עבריין - זו פגיעה ממשית בדמוקרטיה.
ואם נחזור לוועדה למינוי שופטים, שהעיסוק התקשורתי בה מעט נזנח לאחרונה לטובת עילת הסבירות, אז לא חשוב אם יהיה בה שוויון לפוליטיקאים מכל צד, הרי כל זמן שפוליטיקאים יקבעו מי יהיו השופטים ולא אנשי המקצוע - זו פגיעה חמורה בדמוקרטיה.
הקואליציה מתפארת כל הזמן ב־64 המנדטים שלה ושהיא הרוב. טכנית זה נכון, מהותית לא כל כך. אילו מפלגת העבודה הייתה מסכימה לרוץ בבחירות האחרונות עם מרצ, והרשימה הערבית לא הייתה מתפצלת, כי אז יש סיכוי רב שהתוצאה הייתה שונה, ושוב נתניהו לא היה מסוגל להרכיב ממשלה. הרי המספר הכללי של המצביעים למפלגות התומכות בנתניהו כמעט זהה לזה של מתנגדיו.
היועמ"ש נגד הממשלה
לפני כשבועיים וחצי הוזמנה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה לישיבת הממשלה על מנת לעבור זובור פומבי. היו אף שרים, כמו מירי רגב, שקראו בפניה לפטר אותה. כל זה משום שאמרה לממשלה שלא בטוח שנושא האכיפה והסדר הציבורי מתאים לישיבת ממשלה שבה השרים מגינים על עצמם, ונמצאים במצב של ניגוד עניינים.
כשכתבתי את ספרי "היועץ המשפטי נגד הממשלה" (הוצאת "ידיעות אחרונות") בשנת 1983, כשהיו עד אותה עת שישה יועמ"שים, נוכחתי למרבה הפלא שתמיד רצו לפטר אותם, בין שראש הממשלה ובין ששר המשפטים או שרים אחרים.
כוחו של היועמ"ש היה רב, ובהחלט הרגיז את הממשלה. לא בכדי קראתי לספרי כמו שקראתי, ולא בכדי סיפרו את הבדיחה על שר המשפטים, שכשראש הממשלה הודיע לו שהוא ממשיך בתפקידו, הוא ביקש ממנו להתמנות ליועמ"ש כי שם נמצא הכוח.
קבעתי אז כי כמעט לא ניתן לפטר את היועמ"ש מחשש ללחץ ציבורי. טעיתי. לא הבאתי בחשבון שיום אחד שרי הליכוד, שחלקם מוזרים, ישלטו בממשלה. ובכל זאת, גם עכשיו אני בטוח שהיועמ"שית לא תפוטר.
בסופו של דבר, שרי הליכוד יפנימו שתפקידה של בהרב מיארה הוא מתן פרשנות לחוק ובדיקת חוקיות מעשי הממשלה, והיא הקובעת האחרונה לפני בית המשפט. היא לא יועצת במובן המקובל של המילה, כלומר כשרוצים מקבלים את עצתה וכשלא רוצים, לא מקבלים. שמה של היועצת המשפטית לממשלה הוא שיבוש לשוני בלבד, וביתר הארצות תפקיד זה נקרא התובע הכללי.
המקרה של בהרב מיארה דומה לזה של גדעון האוזנר, שבשנות ה־60 כיהן כיועץ המשפטי, ונקלע לריב עם שר המשפטים דב יוסף, שדרש להדיח אותו. אך האוזנר צבר פופולריות רבה במשפט אייכמן, ולכן ציבורית היה קשה עד בלתי אפשרי לפטרו.
רוב שרי ממשלתו של דוד בן־גוריון היו בעד פיטוריו של האוזנר, אך בשל הלחץ הציבורי הם נמנעו מלתמוך בגלוי בהדחה, והתוצאה הייתה שעל מנת לדחות את העניין, הסכים בן־גוריון להקים ועדה, שעד שיתפרסמו תוצאותיה "או שהפריץ ימות או שהכלב ימות".
התוצאה הייתה שהוקמה ועדת אגרנט, שמעגנת את סמכויותיו של היועמ"ש, וכנגד רצונה - ממשלת בן־גוריון אימצה את הדוח שהגישה הוועדה וקיבלה אותו כהחלטת ממשלה. כעבור שנים חזרה על אותה מסקנה, פחות או יותר, ועדת שמגר, שמונתה לאחר פרשת בר־און-חברון.