בלעדי: רגע לפני הבחירות המוניציפליות, מספר בריאיון ל"מעריב" משה ליאון, ראש העיר ירושלים, על האתגרים העומדים בפני מי שנדרש מדי בוקר לנהל מיליון איש - חרדים וחילונים, יהודים וערבים: על המעבר הצפוי מהגירה שלילית לחיובית, על המהפך הגדול שעברה העיר ועל קליטת למעלה מ־20 אלף מפונים מהדרום. וכן, זה הוא שעונה לכם כשאתם מסמסים למספר שלו.
סקר "מעריב" בירושלים: האם יוסי חביליו מצליח להיצמד למשה ליאון?
סגנית ראש עיריית ירושלים לשעבר: "הירושלמים מוטרדים מהביטחון האישי, זה התעצם אחרי 7 באוקטובר"
לקראת הבחירות לרשויות המקומיות: ההצהרה של שר הפנים
מאחורי לשכתו של ראש עיריית ירושלים משה ליאון משתרעת מרפסת פנורמית עצומה, מרהיבה ביופייה המסמא. הנוף הנשקף ממנה מכנס את העיר שחוברה לה יחדיו לפיסה עתיקה וירוקה. ירושלים הנצחית, המסוכסכת, פרושה למלוא כל העין באבן וזהב. ממערב מתנשא גשר המיתרים, ממזרח הכותל וכיפת הסלע, ובאופק האוניברסיטה העברית והר הזיתים. "לאף ראש עיר בישראל אין מרפסת כזאת", מתמוגג ליאון ופורש את ידו לרווחה מול הרוח העזה. "בכל פעם שיש איזו התמודדות מאתגרת, ובירושלים לא חסרות כאלה, אני יוצא לפה לנשום אוויר, ואז אני מבין את השליחות".
גבול דק נמשך מהתצפית המרנינה הזו אל שער שכם, מקום שמסמל הפרדה וירטואלית בין מזרח העיר למערבה. כביש בר־לב החוצה את ירושלים מתפתל בין ישן לחדש, בין קדמה ומסורת, דת וגם לאום. נדמה שכל המורכבות מתכנסת אליו. אבל דווקא בכיכר ספרא, ברחבה הגדולה שבנייני העירייה הנישאים סובבים אותה ככתר, יש הסכמה רחבה בדרך של אומנות ידידותית. עד לא מזמן היה בה מיצג ענק, קורע לב, של השבויים והחטופים. כיסאות לפעוטות, צעצועים מכמירים, שולחנות וצלחות ומיטת תינוק ריקה, מעוררת פלצות.
היום כבר יש שם תערוכת ציורים ופסלים מתחלפת, אבל בלשכה עצמה מקבל את פני הבאים שלט ענק עם תמונות החטופים שעוד שם. מתכתבת עם סיכת ההזדהות הצהובה שראש העיר עונד על דש בגדו. תמונת החטופים מפציעה מכל זווית, עוכרת שלווה גם כשיוצאים אל המרפסת הפנורמית, שפעם, בפלנטה אחרת, כשתושבי ירושלים חשבו שהקורונה היא הצרה הגדולה ביותר, ערך בה ראש העיר תפילה משותפת לעצירת המגיפה עם הרבנים הראשיים, הפטריארך היווני והנוצרי ואנשי דת מוסלמים.
מיליון תושבים, מספר חסר תקדים, מתגוררים בבירה. "ירושלים מחולקת באופן גס לשליש יהודים דתיים, מסורתיים וחילונים, שליש יהודים חרדים ושליש ערבים, כשכל שליש מפורק בסופו של דבר לאלפי חלקיקים", מסביר ליאון. "יש את כל סוגי החילונים בירושלים - מהשמאל הכי קיצוני ועד הימין הכי קיצוני, למרות שהרוב הוא באמצע, ויש את כל סוגי הפלגים של היהדות החרדית - חסידים, ספרדים, ליטאים ונטורי קרתא. לכן ירושלים היא העיר המורכבת ביותר במדינת ישראל, ודווקא בגלל זה אני תמיד מחפש בה את המאחד והמחבר".
מה מחבר אותך לחסידים, למשל?
"אין לי הרבה אינטראקציה עם החסידים עצמם, אבל יש אירועים של החסידויות שבהם מאוד חשוב לי להשתתף. ברכת ארבעת המינים, למשל, וביקור בסוכות אדמו"רים הם חוויה מיוחדת בכל החצרות החסידיות. בחסידות גור יש טקס הדלקת נרות מרגש. אלפי אנשים מתכנסים אליו מכל הארץ, לפעמים גם מכל העולם. תמיד אני מתפעל מהשקט שמשתרר שם כשהרבי מגור מברך על הנרות. אנחנו רגילים שבהתכנסות כל כך המונית בבית כנסת יש רעש והמולה, אבל כשהרבי מגור דיבר, השתרר שקט מוחלט. אני חושב שאם רוצים להרגיש אווירת חג, זה תמיד יהיה בצורה הכי משמעותית בירושלים. הכנות לפסח זה ירושלים, שבועות זה ירושלים, חג הפורים הכי שמח בארץ הוא בירושלים".
לא בבני ברק?
"לא. כי בירושלים יש את כל הגוונים של אוכלוסיית החוגגים, וגם כי אנחנו העיר החרדית הגדולה ביותר. בבני ברק יש 210 אלף תושבים, בהנחה שכולם חרדים, לעומת 330 אלף חרדים בירושלים. אנחנו גם העיר הערבית הגדולה ביותר, 330 אלף ערבים לעומת כ־100 אלף תושבים ערבים בנצרת".
מה זה אומר מבחינתך?
"שמדובר בעיר מאתגרת, כי צריך לקחת את כל שלוש האוכלוסיות הגדולות הללו ולגרום לזה שכולם יחיו זה לצד זה ולא זה על חשבון זה. בחמש השנים שאני ראש עיר זו הייתה המדיניות העיקרית שלי: שכולם יחיו ביחד, ושלא יהיה מתח רב מדי בין האוכלוסיות".
אבל תמיד יש מתח בין ערבים ליהודים ובין חרדים לחילונים.
"כשיש מתח יש גם פתרונות שמקטינים אותו. היה מקרה מאוד מעניין בכביש קדיש לוז, שעובר בין בית וגן החרדית לרמת שרת החילונית. זה כביש חדש שקיבלתי בירושה כשנכנסתי לתפקידי כראש עיר. הוא עוד היה בסיום הבנייה כשבאו אליי הנציגים החרדים ואמרו שכשהוחלט לסלול אותו, הייתה הסכמה מראש שהוא יהיה סגור בשבת כדי שלא לפגוע ברגשות התושבים החרדים. ואני שברתי את הראש מה לעשות".
"מצד אחד, כשאתה סוגר כביש אתה מונע מהחילונים לנסוע בו בשבת, ואני הקפדתי שלא לסגור אף כביש נוסף במהלך חמש השנים שאני מכהן כראש העיר, כי מאוד היה חשוב לי שנחיה ביחד ושכל אחד יבין את הצרכים של השני. מצד שני, ירשתי פה התחייבות קודמת. ואז הגעתי להסכמה עם החילונים והחרדים שלא נאכוף ולא נחייב, אבל נציב שלט גדול בכניסה שכתוב עליו שכאן מתגוררת אוכלוסייה דתית שהשבת חשובה לה ואנחנו מבקשים בשמה שלא לנסוע על הכביש בשבת. זה לא היה תמרור ולא איסור, רק בקשה שלא מחייבת אף אחד ופונה לרגשותיו ולבחירתו. בפועל זה דיבר אל כל הצדדים, ומאז שהכביש נפתח, מעטים מאוד נוסעים עליו בשבת. ממילא הכביש הזה לא היה קיים קודם, כך שלאנשים לא היה כל כך קשה לנסוע בדרכים עוקפות, וברגע שיש הבנה, המתח מתפוגג".
יש גם דוגמה הפוכה?
"כשנכנסתי לתפקיד גיליתי שחסרות מאות כיתות לימוד גם לחילונים וגם לחרדים. מטבע הדברים חסרו יותר כיתות לימוד לאוכלוסייה החרדית, שיש בה משפחות ברוכות ילדים, ולכן השאיפה היא לסגור בתי ספר עם אכלוס מועט של תלמידים חילונים ולהעביר לחרדים. אבל לא רציתי לפגוע בכיתות הלימוד הקטנות של הציבור החילוני בעיר. אז כיוון שהעיר בהתחדשות בנייה עצומה, דאגתי שיבנו כיתות נוספות לחרדים בתוך בתי הספר שלהם. יש אצלנו מספר תלמידים בערך כמו כל תושבי העיר חיפה. אז בנינו להם עוד כיתות בשטח שלהם, וכך זה נהנה וזה לא חסר. זו הדרך שמובילה אותי תמיד, אם פועלים בתבונה, ברגישות, בבקשה ולא בכפייה, שני הצדדים שמחים לשתף פעולה".
הימים ימי בחירות, ודווקא בירושלים, עיר הבירה הנחשקת, נדמה שהמערכות מנומנמות. זה לא בגלל רק המלחמה, שהעבירה את הקשב למקומות אחרים, זה גם משום שרבים בעיר סבורים שהכיסא של ראש העיר הנוכחי יציב מתמיד. אם לא יהיו הפתעות מיוחדות, משה ליאון יחליק בקלילות לקדנציה נוספת. בפעם הקודמת התמודד לבחירות על ראשות ירושלים לראשונה וזכה על קוצו של קול, ולמרבה המבוכה עם נציג אחד בלבד מסיעתו - הוא עצמו. זה היה באוקטובר 2018, כשבסיבוב הראשון ליאון קיבל 32% מקולות הבוחרים מול המתמודד עופר ברקוביץ שקיבל 29% מהקולות. "ירושלים אחת", רשימתו של ליאון למועצת העירייה, קיבלה כ־5,500 קולות ולא עברה את אחוז החסימה.
"הייתה איזו תחושה שאני מייצג את החרדים", מבאר ראש העיר. "זה גרם להפרדה בין המחנה החרדי למחנה הכללי. ואני לא הבנתי מאיפה זה בא בכלל. אני חובש כיפה, אבל סרוגה, ותמיד טענתי שכולנו גרים פה ביחד, לא אחד על חשבון השני. לקח קצת זמן להוכיח את זה, אבל הפיצוי הוא שעכשיו כולם יודעים".
בעבר היית ראש לשכתו של נתניהו, למה הוא לא תמך בך כשרצת לבחירות המוניציפליות?
"כי הוא תמך בזאב אלקין. ליברמן ודרעי תמכו בי, ותראי איך הדברים מתגלגלים, היום נתניהו לא מדבר עם אלקין, ליברמן לא מדבר עם דרעי וגפני, אבל אני ראש עיריית ירושלים".
אכן, בסיבוב השני של הבחירות לראשות העיר שנערך חודש לאחר מכן, ליאון קיבל 50.85% מהקולות לעומת 49.15% לברקוביץ ונכנס לתפקידו כראש עיריית ירושלים החדש במקומו של ניר ברקת. מאז חלפו חמש שנים ועשייה משמעותית שהקפיצה אותו לקדמת הבמה. "בבחירות הקודמות התמקדתי בעיקר במרוץ על ראשות העיר", הוא מחדד, "היום הקרב האמיתי שלי הוא להגדיל את הסיעה".
מה המשמעות של קול בודד בקואליציה?
"היו לנו 15 נציגים חרדים ו־16 נציגים מהציבור החילוני והציוני־דתי, ובכל קואליציה יש פוליטיקה פנימית וחברי סיעות שצריך לדאוג להם, אבל הייתה לי חבורה מצוינת, מגוונת, שעבדה יחד בצורה נעימה, וגם אם בחדרי חדרים יש עדיין מלחמות, בסופו של דבר כל אחד מבין שטובתה של ירושלים היא לפני הכל".
לערבים אין נציגות?
"לא, כי מעט מאוד באים לבחור ולהיבחר".
החלפת את ניר ברקת, היום שר הכלכלה והתעשייה.
"אני מאוד מעריך אותו גם כראש עיר וגם כשר וחבר כנסת. שיתוף הפעולה שלי איתו בתפקידו כשר הכלכלה טוב מאוד. הוא פועל לטובת העיר ירושלים ולחיזוקה".
מי מתמודד מולך הפעם על ראשות העיר?
"יוסי חביליו".
אתה צופה קרב סוער?
"לא. אני עושה את כל המאמצים לשמור על רמה נינוחה של בחירות. בלי מלחמות ובלי אגו".
לחביליו יש שני חברי סיעה ובכוונתו להכפיל את מספרם.
"נכון, אבל צריך לזכור שאין מה להשוות בין המצב הפוליטי שלי ערב הבחירות הקודמות למצבי הפוליטי הנוכחי. אני מגיע לבחירות עם הרבה עשייה, ביצוע, אהבת התושבים וגם עם רשימה ירושלמית אמיתית. הקפדתי שיהיו בחמישייה הראשונה שלי שלוש נשים ושני גברים. מספר שתיים שלי היא ד"ר רונית אחדות הכהן חודז'ייב, מי שסוגר את הרשימה הוא מבקר המדינה לשעבר יוסף שפירא, ובאמצע יש מגוון גדול של תושבי העיר".
נדמה שהקשב של הציבור במקום אחר, המלחמה לא מסיחה את הדעת מהבחירות המוניציפליות?
"הבחירות נקבעו, ואנחנו נקיים אותן ברגישות, בצניעות ובהתאמה למצב המורכב. חשוב שיהיה שלטון מקומי יציב ולגיטימי. בלי בחירות תיפגע המשילות והיכולת לקבל החלטות ולקדם את העיר דווקא בתקופת חירום, כשהמערכת העירונית פועלת בחוסר סמכות ותוך מגבלות קשות. חשוב שהבחירות יתקיימו קרוב ככל האפשר למועדן. זה חלק מהדמוקרטיה ותורם לאמון הציבור במערכת הציבורית".
מה הדבר הכי מרגש שקרה לך כראש עיר?
"טקס העברת מפתח העיר. לכל עיר יש מפתח, אבל מפתח ירושלים מזכיר את שערי החומה, שערי ירושלים, משהו עם כובד ומשמעות. מאוד התרגשתי לקבל אותו מניר ברקת. אבא שלי הוא יליד סלוניקי שעלה לארץ עם משפחתו בשנת 1935 והשתקע בירושלים. הוא תמיד סיפר שברגע שהם ירדו מהמטוס, הם נסעו לירושלים כדי שהביקור הראשון שלהם בארץ ישראל יהיה בקבר רחל. בטקס העברת המפתח מראש העיר היוצא לראש העיר הנכנס אבא ישב בקהל, ואני דיברתי אליו דרך הנאום. אמרתי לו כמה סבא היה מתרגש לו היה יודע שהוא, שעלה לישראל בגלל ירושלים, זכה שהנכד שלו יכהן כראש העיר שלה. ועוד אמרתי, אני רק חוליה בשרשרת בת שלושת אלפים שנה של העיר העתיקה ביותר במדינת ישראל, ולמרות שכל חוליה קטנה ביחס לזמן ההיסטורי, היא עדיין מטביעה את חותמה על העיר הזאת. אמרתי את זה לפני חמש שנים ולא ידעתי כמה צדקתי".
איך הטבעת את חותמך על העיר כשההגירה השלילית שלה שוברת שיאים?
"דרך מהפכה שאנחנו עדיין בעיצומה. זה לא סוד שבשנים האחרונות ירושלים סבלה מהגירה שלילית. עשרות אלפים עזבו בעיקר בגלל שלא הייתה פה בנייה מאסיבית של דירות. לזוג צעיר שהתחתן לא היה שום סיכוי להשיג דיור בירושלים, כי מחירי הדירות מאוד יקרים. אז אני הסתערתי על הנושא הזה בכל הכוח. טרם כניסתי עמדנו על בנייה של 2,300 דירות בממוצע לשנה, וכיום אנחנו עומדים על 7,500 התחלות בנייה, פי שלושה לפחות. כמובן שלא סיימנו עדיין, כי לוקח זמן לבנות בניינים, אבל קידמנו היתרי בנייה, ובמקביל השקענו השקעה מאסיבית במקומות תעסוקה לכל מי שיגור כאן. הבנייה היא לאורך תוואי הרכבת הקלה כדי שאפשר יהיה להגיע בקלות אל מקומות העבודה. אנחנו בשלבים מתקדמים ביותר בהפעלת הרכבת הקלה, הרבה יותר מתל אביב, וזה יגרום לכך שירושלים תהיה הראשונה שתצא מהפקקים".
וזה יפתור את בעיית ההגירה?
"בוודאי. ללא ספק. אני מאמין שבעוד שנתיים נשמע רק על הגירה חיובית לירושלים. כי יש ביקוש לדירות בעיר הזאת, גם עולים שחולמים לגור בירושלים, גם התושבים הצעירים וגם אזרחים שרוצים להגיע אליה מכל רחבי ישראל. ברגע שנסיים את הפרויקטים שהתחלנו בהם, ירושלים תיראה אחרת לגמרי. כבר עכשיו היא נראית אחרת, אבל בעוד חמש שנים היא תהיה הדבר הבא של ישראל. מקור משיכה לציבור הולך וגדל שימצא בה דיור בר־השגה, תשתיות תחבורתיות נהדרות, תרבות ומערכת חינוך מהטובות ביותר בארץ".
ומה עם תעסוקה?
"יש בירושלים אפשרויות תעסוקה איכותיות ומתקדמות. עם האוניברסיטה הוצאנו לדרך את ההוג'יטק, מרכז תעסוקה מתקדם שיביא אל העיר את חברות ההייטק הגדולות ואיתן אוכלוסיות חזקות ומשפחות צעירות. אני מתכנן מרכז תוסס שמחבר את האקדמיה להייטק. השנה הצלחנו להביא גם את ביונטק לירושלים, וכל אלו, עם רובע הכניסה לעיר והר חוצבים, ייתנו מענה תעסוקתי לכל מי שיחזור לעיר".
דיור ותעסוקה זה טוב, אבל ירושלים זקוקה בראש ובראשונה לשיתוף פעולה בין חילונים לחרדים, בין ערבים ליהודים.
"שיתוף הפעולה הזה התקיים בקדנציה הראשונה שלי מסיבות שלא תכננתי. הראשונה הייתה הקורונה. פתאום כולם עזרו לכולם, כולם נעזרו בכולם, כולם היו באותה הסירה ובאותה הצרה, לא הייתה בכלל שאלה של יהודי, חרדי או ערבי. כולנו דאגנו אחד לשני בזמן הקורונה. פיקוד העורף נכנס למזרח העיר ולשכונות החרדיות, התקבל שם בעין יפה וסייע להם בצורה מיטבית ומתוך שיתוף פעולה. זה לא היה מובן מאליו שחיילים במדים ייכנסו לשכונות האלה. והאירוע השני הוא המלחמה. דרך המלחמה ראינו את תושבי ירושלים מכל הסוגים והזרמים מלוכדים ומאוחדים, נעזרים ועוזרים זה לזה מתוך ערבות הדדית".
קשה יותר לנהל דו־קיום בעתות שגרה מאשר בתקופות חירום.
"מכיוון שאנחנו מדברים על מיליון תושבים, תמיד יהיו בתוכם קיצונים משני הקצוות. התפקיד שלי הוא להמעיט בחשיבותם ולהתמקד במרכז ובמשותף. אני מאמין שהצלחתי בזה, כי עובדה, לכל אורך חמש שנות כהונתי, לא התקיימו הפגנות של חרדים נגד חילונים וההפך. הצלחנו לקדם חיים של שיתוף מכבד שבו כל הקהילות חיות זו לצד זו. כל קהילה יודעת שאין העדפה של האחת על חשבון השנייה ושהכל נעשה על בסיס של צדק חלוקתי ולא צדק פורמלי. אנחנו מנסים להדביק פערים של עשרות שנים בין המגזר הערבי למגזר היהודי, ולכן משקיעים השקעות עתק במזרח העיר ומקפידים על הטיפול ועל הניקיון של כל השכונות שם. אנחנו לא עושים להם טובה. זה מגיע להם כי הם התושבים שלנו".
ליאון הוא אחד מראשי הערים הכי זמינים לציבור. מספר הטלפון האישי שלו גלוי לתושבים, והם מצדם עושים בו שימוש נדיב. ראש העיר מוצא את עצמו משיב למסרונים מבוקר עד ליל. "אנשים משוכנעים שהעוזרים שלי עונים להם בשמי", הוא מחייך בהנאה. "לפעמים אני צריך לשלוח הודעות קוליות כדי שיאמינו שראש העיר עצמו מטפל להם בבקשות הקטנות והגדולות. כשהם פונים אליי, אני יודע על מה הם מדברים כי אני מכיר את ירושלים מכל הכיוונים. אין כמו להבחין בתקלות שצריכות תיקון בעיר תוך כדי הליכת בוקר נמרצת. ובגלל שאין לי מסלולי הליכה קבועים, בכל פעם אני רואה משהו אחר שטעון טיפול, אני שולח את מנהלי האגפים להסדיר אותו. התושבים יודעים שאני רואה את העיר וחי אותה, עד כדי כך שלפעמים כשהם מדווחים על מפגע, אני מעדכן אותם שאני כבר מזמן על זה".
איך נשאר זמן לנהל את העיר כשמתכתבים עם התושבים שלה?
"אחד הדברים היפים בהודעות האלה, ש־90% מתוכן מוצדקות. זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש. אנשים לא סתם מבלבלים לך את המוח. הרוב המוחלט הן בקשות הגיוניות. וזה קצר מאוד. בזמן שאנחנו יושבים הצטברו לי 38 הודעות וואטסאפ שאני עונה ומתקתק. מעביר למנהלי האגפים שיטפלו. אני לא שולח ושוכח. אני כותב לפונים, תעדכן אותי אם זה לא הסתדר, ובטח תעדכן שטופל. כשהציעו לי להגיש ברדיו ירושלים שעה של מענה לפניות של תושבים, לא התלבטתי לרגע. אתה צריך להכיר את העיר, אבל גם את התושבים שלה. ומגיע להם מענה כי הם ירושלמים. ירושלמי זה חלק מעם. כשירושלמים נוסעים לחו"ל ושואלים אותם מאיפה באו, הם לא עונים, אני ישראלי, הם אומרים, אני ירושלמי".
איזה חלק אתה הכי אוהב בתפקיד?
"הטיפול באוכלוסייה והמפגש איתה. בכל פעם מחדש אני מופתע מההרכב המגוון של האוכלוסייה בירושלים. אין יום שאני חוזר הביתה ואומר, וואי, משעמם פה, ואין בוקר שבו אני לא מתעורר לבעיות שצריך לפתור. זה מרתק. כשהתחלתי את הקדנציה שלי, 5% מתלמידי מזרח ירושלים למדו בשיטת החינוך הישראלית, אולי לא ציונות בהתגלמותה, אבל מה שלומדים ביישובים הערבים בצפון הארץ. 95% למדו בשיטת החינוך הפלסטינית, שהמשמעות שלה היא הסתה לטרור ולמחיקת ישראל מהמפה. בספרי הלימוד של אונר"א יש האדרת זריקת אבנים והאסירים הביטחוניים, ולימוד חשבון דרך מספר שהידים. אז עשינו מהפך בחינוך של תלמידי מזרח ירושלים תוך עבודה בשיתוף פעולה עם הקהילות וההנהגות החינוכיות במזרח העיר. מספר התלמידים שלומדים היום במערכת החינוך הישראלית עלה פי שישה בחמש השנים האחרונות. אנחנו משקיעים בזה הון אנושי ומשאבים כלכליים".
איך מגשרים על הפערים בין האוכלוסיות בעיר?
"בקבלת החלטות מתוך התחשבות בשני הצדדים וירידה לעומקם של הצרכים. בשכונת קריית יובל, למשל, גרים גם חרדים וגם חילונים, וחסר בה בית ספר לבנות. בכל יום אלף תלמידות חרדיות נוסעות מהשכונה הזאת למקום אחר. אז בניתי להן בית ספר במבנה שלמדו בו מאה תלמידים חילונים ש־40 מתוכם בכלל לא גרו בשכונה, והעברתי אותם לבית ספר סמוך. כמובן שהעליתי את חמתם של התושבים החילונים, אבל הסברתי להם שזו החלטה מוצדקת, שדואגת לכולם. ומצד שני, הרחבנו את בית הספר 'ארגנטינה' בשכונה, למורת רוחם של החרדים, וגם איתם דיברתי והסברתי שכשיש צורך, מרחיבים בית ספר חילוני גם אם הוא בשכונה חרדית".
"אפשר לספק את כל הצדדים, כמו שטח ורבורג, שהחרדים דרשו לבנות עליו מוסדות חינוך בגלל שיש מחסור באזור בבתי ספר חרדיים, והחילונים בשום אופן לא הסכימו. זה סכסוך רב־שנים, וכשירשתי אותו החלטתי לבנות שם אודיטוריום שישרת גם את החרדים וגם את החילונים. בסוף הכל עניין של התחשבות ויצירתיות. אני כבר לא צעיר, עשיתי הרבה תפקידים בחיי, אבל ראש עיריית ירושלים זה התפקיד המרתק, המאתגר והמשפיע ביותר".
יותר ממנכ"ל משרד ראש הממשלה?
"כן, ברור, מנכ"ל משרד ראש הממשלה הוא איש ביצוע אבל לא ברמת המיקרו. כראש עיריית ירושלים אתה מבצע ברזולוציות הכי מגוונות ורחבות. אתה מרגיש שאתה מחזיק גם את ההיסטוריה וגם את העתיד. דברים שאני עושה היום ישפיעו על החיים של התושבים בהמשך, וזה מרגש ומשמעותי".
מה ההבדל בין תפקיד מנכ"ל משרד ראש ממשלה לראש עירייה?
"ראשי ממשלה ושרים מתווים מדיניות, וראשי הערים מבצעים אותה בפועל. אם המדיניות של הממשלה היא פתרון בעיית הדיור, מי שבונה את הדירות בפועל הם ראשי הערים".
מה למדת מנתניהו כשהיית מנכ"ל משרדו?
"לרדת לעומקן של בעיות. הוא לא היה עוזב את הבעיות עד שהוא פתר אותן. למדתי ממנו לא למרוח. להעמיק. למדתי ממנו גם חריצות. הוא איש חרוץ באופן בלתי רגיל. תמיד היינו אומרים בלשכה, כשכולם ישנים, ביבי עדיין ער".
למה לדעתך הוא לא לוקח אחריות על טבח 7 באוקטובר?
"לכולם ברור שצריך לחקור את הנסיבות שהובילו למלחמה ואת הדרך שבה הצבא, המדינה והעורף תפקדו. החקירה צריכה להיות יסודית, מקיפה ומלאה ולהתקיים על פי חוק. כל הדרגים יצטרכו להיבחן".
אתה מקיים קשר חברות ארוך שנים עם אריה דרעי, הוא זה שגם תמך במועמדותך לראשות העיר.
"אני חבר של דרעי כבר 25 שנה. הוא איש עם הרבה מאוד אמוציות. הייתי רוצה לראות אותו בתפקיד מפתח בממשלה".
וליברמן? למה הוא לא מצטרף לקבינט הביטחוני?
"כראש עיר אני ממעט לעסוק בפוליטיקה הארצית, גם מתוך אחריות לתפקיד וגם מתוקף זה שדווקא עכשיו אנחנו זקוקים מאוד לאחדות. הלוואי שבארץ הייתה אחדות כמו שיש בירושלים. ובשם אותה אחדות, הייתי מצפה שליברמן יהיה חלק מממשלת החירום. לאור ניסיונו הוא היה יכול לתרום לקבינט הביטחוני תרומה משמעותית ביותר".
ליאון נולד בתל אביב וגדל בגבעתיים, לשם עברה משפחתו כדי לשפר את איכות החינוך לילדיה. הוא הספיק לשמש פייטן וחזן בבית אבות וזמר בלהקה צבאית לפני שהפך לרואה חשבון במשרד יצחקי ושות', שבין לקוחותיו הייתה גם תנועת הליכוד. בהמשך הפך שותף מנהל בפירמת רואי החשבון ליאון אורליצקי ושות'. בניהולו הפך המשרד לאחד מעשרת המשרדים הגדולים בארץ.
ב־1996 עזב את עולם הכספים ופנה לפוליטיקה. תחילה כיהן כמשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה וכיועצו הכלכלי של נתניהו, אך שנה לאחר מכן החליף את אביגדור ליברמן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. בתקופה זו הרבה לעסוק בקידום הנושאים הכלכליים שעל סדר יומה של הממשלה, ובראשם נושא ההפרטה. ב־2003 מונה ליו"ר חברת רכבת ישראל, שנוסדה באותה תקופה לאחר שקודם לכן פעלה כחלק מרשות הנמלים והרכבות. בתקופת כהונתו קיבלה הרכבת תקציב פיתוח של 24 מיליארד שקל להשקעה בהקמת קווי רכבת חדשים ורכישת ציוד. ב־2008 מונה ליו"ר הרשות לפיתוח ירושלים והקים את מתחם התחנה הראשונה.
חמש שנים לאחר מכן עזב את גבעתיים ועבר להתגורר בבירה לקראת ההתמודדות על תפקיד ראש העירייה. "אין מה להשוות את האוכלוסייה של המרכז לאוכלוסייה בירושלים", הוא קובע. "בירושלים יש קהילה עם חום אנושי ולב פתוח. ראינו את זה גם בקורונה וגם במלחמה, כשהגיעו לכאן המפונים. התושבים קיבלו אותם בצורה מדהימה ממש. ביום הראשון למלחמה כבר הייתי בלשכה בתשע בבוקר. עדיין לא הייתה החלטה של פיקוד העורף, אבל אנחנו הקדמנו ופתחנו את המקלטים, הגברנו את סיורי ניידות העירייה בכל השכונות כדי לתת לתושבים הרגשת ביטחון ולמנוע התלקחות של מזרח ומערב העיר. בצהריים כבר ישבנו עם המשטרה, ובערב הבנתי שאנחנו עומדים להפוך לעיר קולטת מפונים מהדרום ומהצפון".
22 אלף מפונים היו בירושלים בתקופת השיא, רובם שוכנו במלונות היוקרה בעיר, אפילו ב״וולדורף אסטוריה״ פתחו בפניהם את השערים. "אירחנו את המפונים מכל הלב והנשמה", אומר ליאון, "גייסנו את כל עובדי העירייה, העובדות הסוציאליות, אנשי החינוך ונציגי ענף התיירות לטובתם. ומכולם ביקשתי להתייחס אל המפונים כאילו היו תושבי העיר. הקמנו להם בתי ספר בתוך המלונות, צירפנו אחרים לבתי ספר קיימים לבקשתם, ובעלי עסקים הרעיפו עליהם מכל טוב, בחינם או בהנחות ענק. זו הייתה שעת מבחן לציבור הירושלמי, והוא הוכיח את אופיו הנדיב ואת החום והחמלה שלו בכל דבר ודבר".
גם בהתגייסות צבאית למלחמה?
"כן, מתברר שלמרות שיש לנו הרבה תושבים חרדים וערבים, מירושלים היו הכי הרבה חיילים קרביים. היו לנו 13,500 לוחמי מילואים, אז הקמנו חמ"ל שיסייע לנשותיהם ולמשפחותיהם שנותרו בעיר ודאגנו לכל מחסורן. מירושלים היו גם הכי הרבה הרוגים. אני עצמי השתתפתי ב־65 הלוויות, 45 מהן היו של בני ירושלים שנפלו. זו מכה אנושה".
כמי שמכיר את תפקוד המערכות הגדולות מאחורי הקלעים, איך אתה מסביר את מחדל 7 באוקטובר?
"אין לי הסבר. באמת. בשבע בבוקר המלחמה כבר ידעתי מה קורה בדרום ולא האמנתי למשמע אוזניי ולמראה עיניי. מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר הוא אירוע שיעברו הרבה שנים עד שנוכל להבין אותו לעומק. יש מושג ביהדות שנקרא 'הסתרה', ולדעתי זה מה שקרה. עם שלם הוכה בתדהמה".
אבל מאחורי העם שהוכה בתדהמה עומדים גופים שהיו אמורים להגן עליו ממחדלים איומים שכאלה.
"אני חושב שאסור לנו לעסוק עכשיו באשמים. המחשבה על הגופים והשאלה אם תפקדו או לא תפקדו, מחלישה אותנו. צריך להתמקד במטרות, לא לבזבז אנרגיה על אשמה. המטרה היחידה כרגע היא להגיע לניצחון על ידי מיטוט חמאס והשבת החטופים".
השאלה היא אם שתי המטרות הללו יכולות לדור בכלל בכפיפה אחת.
"אני לא רואה איך יוצאים מהמלחמה הזו בלי להחזיר את החטופים, ואני גם לא רואה איך יוצאים מהמלחמה הזו עם החטופים ובלי למוטט את חמאס. נראה כאילו אי אפשר להשיג את שתי המטרות האלה יחד, אבל זה חייב לבוא יחד. אין לנו ברירה ואין דרך אחרת. אסור לוותר על החטופים, ואסור לוותר על מיטוט שלטון חמאס. אני לא מקנא באף אחד שצריך לקבל את ההחלטה מה עושים ואיך כדי לקדם את שתי המטרות במקביל".
נלך לדעתך לבחירות?
"אני קודם כל רוצה לעבור את הבחירות שלי, אחר כך נדבר".
ואחרי הבחירות המוניציפליות?
"אני מתאר לעצמי שנגיע לבחירות ארציות. אני רק מקווה ומייחל שהן יהיו בהסכמת כולם".
שני אחיו של משה ליאון פרופסורים באקדמיה. "אני הדפוק היחיד במשפחה", הוא מחייך. "אבא שלי היה מוסכניק, אמא עקרת בית, וכל מה שהיה חשוב להם בחיים זה החינוך של הילדים. אז יצאו להם שני ילדים פרופסורים מן המניין ומרצים מעולים, ובן עם תואר שני, ראש עיריית ירושלים".
ופוליטיקאי.
"אני ממש לא חושב שאני פוליטיקאי. ראש עיר מבין בפוליטיקה, אבל זה לא התפקיד המרכזי שלו. ראש עיר זה בראש ובראשונה ביצועיסט".
ראש עיר, גם ביצועיסט, במיוחד בירושלים, צריך הרבה פוליטיקה כדי להצליח לשרוד.
"אין ספק שצריך להבין בפוליטיקה, אבל לא צריך להיות פוליטיקאי בשביל זה".
יש לפעמים הרהור בחיי האקדמיה הנוחים? איזו קנאה קלה? רצון להתחלף?
"גם לאחים שלי יש מתחים משלהם. אי אפשר לחיות בלי מתחים. אומנם להיות אחראי באופן תמידי על מיליון איש זה סוג אחר של אחריות, אבל אני לא מקנא בהם, ואני לא חושב שהם מקנאים בי. הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם הייתי רוצה להיות אקדמאי, והתשובה היא לא. אני ביצועיסט. כל חיי הייתי כזה".
מה הלאה?
"אני כאן. בירושלים. באמת שאין לי שום שאיפות אחרות".
וביום שאחרי ירושלים? כנסת? ממשלה?
"לא בכנסת ולא בממשלה. ממש לא. במקרה הכי גרוע אחזור לעסקים".