בשנת 1999 ביקר נשיא מצרים דאז, חסני מבראכ בדוחא, בירת קטאר, וביקש מהמארים שיראו לו את אולפני "אלג'זירה", אז תחנת שידור צעירה ששינתה את מפת התקשורת באזור. בתום הביקור, שכלל סיור במספר קרוואנים הפליט מבראכ: מקום כל כך קטן שעושה כל כך הרבה רעש ונזק.
ארה"ב לקטאר: גרשו את בכירי חמאס אם לא יתגמשו בעסקה, קטאר: שוקלים זאת
הסיפור ההיסטורי הזה הוא אולי תמצית ההוויה של המשטר הקטארי הנוכחי: הוא חתר ועודנו מעוניין להפוך את קטר למעצמה אזורית, חרף ממדיה הגיאוגרפיים הזעירים. העושר העצום מהכנסות נפט וגז, הקמת אלג'זירה ומתן מקלט במשך שנים לגדול פוסקי ההלכה בעולם הסוני, השיח' יוסוף אלקרצ'אוי, הפכו את קטר לשחקן אזורי משמעותי, ששחקנים אחרין מתחשבים בו.
מאז תחילת שנות ה-2000 נוהגת קטאר במדיניות חוץ שעיקרה תיווך בכל מקום שבו קיים סכסוך באזור: כך עשתה בסודאן, בלבנון וגם בסוגיה הפלסטינית. ישראל זיהתה זה מכבר את פוטנציאל ההסתייעות בקטר והיא מפלרטטת עם שליטיה הממלכה מזה כעשור. הקטארים שימשו כמתווך בין ישראל לחמאס כבר לאחר מערכת צוק איתן בקיץ 2014.
מהלכי השיקום ברצועה נעשו בעיקר באמצעות כסף קטארי. על מזוודות הכסף שהעביר השיח' מחמד עמאדי, השליח הקטארי לרצועה, כבר דווח פעמים אינספור. חשוב מכך, עמאדי גם העביר מסרים מדיניים, כמו למשל ביולי 2018 כשאמר כי בין ישראל לחמאס שוררת הבנה שלא יהיו הרוגים בחילופי אש ביניהם.
ההחלטה של ממשלת ישראל לסגור את משרדי ערוץ אלג'זירה בישראל היא לא רק כרטיס אדום לתחנת שידור, שעם השנים הפכה מזוהה עם העניין הפלסטיני בכלל ועם חמאס בפרט. להחלטה יש משמעויות מדיניות קצרות וארוכות טווח: ראשית, זוהי אכזבה ישראלית ממאמצי התיווך של קטאר במאמץ לשחרר חטופים. עיתוי ההחלטה גם הוא אינו מקרי: הוא מגיע יממה לאחר שמצרים פרסמה הודעה חריגה על התקדמות ניכרת במשא ומתן בין ישראל לחמאס.
ככלל, מצרים ממעטת לפרסם הודעות כאלו ומשמעות הדבר שיש הסכמות משמעותיות, דבר שקטאר, כמתווכת לא הצליחה להשיג. בכל הנוגע למאמצי תיווך עתידיים שישאל תבקש מקטר (בהנחה שהתיווך יהיה אפקטבי יותר מזה של מצרים), היא תצטרך לתת לקטרים תמורה, שיכולה להיות פתיחה מחודשת של משרדי אלג'זירה בארץ. נכון לעכשיו, ישראל משליכה את כל יהבה על קהיר. מבחינה זו, להחלטה הישראלית אין השלכה ישירה על סיכויי העסקה ונדמה שהיא תלויה יותר ברצון הטוב של המנהיגות בשני הצדדים.
נקודה שנייה שחשוב לקחת בחשבון: מצרים, החתומה עם ישראל על הסכמי שלום, לא תוכל למלא את התפקיד המאוד חשוב של מימון שיקום הרצועה. הכלכלה המצרית במצב לא טוב, בלשון המעטה, כך ששיקום ההרס העצום ברצועה ייפול, כנראה, על מדינות ערביות עשירות כמו המפרציות. אין לשלול שישראל מוותרת פה על סיוע כלכלי נדיב מצד קטאר לרצועת עזה. אם בכל זאת תרצה לממן את השיקום, כפועל יוצא של האינטרסים האזוריים שלה, היא עלולה להתנות זאת בצמצום המעורבות הישראלית בחומרים שייכנסו לעזה.
נקודה שלישית ואחרונה: אלג'זירה, למי שיודע ערבית, הייתה הערוץ היחיד שהעביר תמונות וקולות מעזה מאז שבעה באוקטובר לכל בית בישראל. העובדה שאין תקשורת ישראלית שמכסה את המלחמה מתוך הרצועה (למעט כתבות ראוותניות בתחילתה) העצימה עוד יותר את חשיבות הסיקור העיתונאי כדי להבין מה קורה בשטח.
צפייה ממושכת לאורך חודשים הוכיחה מעל לכל ספק כי אופיו של השידור מוטה (מספרים מוגזמים על נפגעים, יכולת לשדר סרטונים שצילמה הזרוע הצבאית של חמאס, תזמון מסיבות עיתונאים של אנשי חמאס בשעות שיא של צפייה וכך הלאה). מבחינה זו, היכולת לעקוב אחר המצב ברצועה (וסינון רעשי הרקע המוטים) ייפגע משמעותית, אך בשורה התחתונה, ההחלטה הישראלית היא מאוזנת משום שהיא מציבה בלם ישראלי לקטאר, שמזמן מזוהה – גם דרך אלג'זירה – עם הפלסטינים בכלל וחמאס בפרט.
הכותב הוא ד"ר גדי חיטמן, ראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטת אריאל.