ב־1 בינואר 1992 התראיינה יעל דיין, אז פעילה חברתית אך עדיין נחשבה כמי שכשלה בלהיבחר לכנסת, ל”מעריב” וסיפרה בגילוי לב על המניע העיקרי שלה להתעקש להיכנס בכל זאת לבית הנבחרים: “אני מקווה שישוריינו שמונה נשים מתוך 40 חברי כנסת אחרי הבחירות. המטרה האידיאלית היא להריץ את בעלות הסיכוי”.
בגיל 85: הלכה לעולמה הפוליטיקאית לשעבר יעל דיין
השנה הקשה בחייה: ראיון נדיר של יעל דיין למעריב ב-2021
באותה מערכת בחירות נבחרה דיין לראשונה לכנסת מטעם מפלגת העבודה ואחד הדברים הראשונים שעשתה עם כניסתה לתפקיד היה לשלוף מהארכיון את דוח הוועדה הממלכתית לקידום מעמד האישה בראשות חברת הכנסת אורה נמיר מפברואר 1978. אחת ההמלצות המרכזיות בדוח הייתה להקים רשות ממלכתית למעקב אחר מעמד האישה, המלצה שלא יושמה בזמן אמת.
דיין, מהקואליציה (העבודה), חברה לח"כ לימור לבנת מהאופוזיציה (הליכוד) והשתיים יזמו בהתבסס על דוח נמיר את הקמת הוועדה למען קידום מעמד האישה.
“בהתחלה כל מפלגה קיבלה מכסה ובדרך כלל שלחו לוועדה למען מעמד האישה את האנשים הלא חשובים ברשימה”, סיפרה דיין בראיון למוזיאון הכנסת. “אחרי כמה ישיבות ראו שיש לזה חשיבות ושהנושאים שעוסקים בהם הם הרי גורל. בהתחלה לא היה לוועדה בית. הכנסת הייתה בבניינה, ולא היה מקום, והושיבו אותנו, חברות וחברי הוועדה, בבית ארעי שהיה אז בבנייה, אני חושבת כנסת שלמה ואחר כך כנסת התחלתית, ורק אחר כך התיישבנו קבל עם ועדה, אז הלכתי עם שלט ביד שכתוב עליו ‘ועדה לקידום מעמד האישה’ וזה היה צחוקים כמובן, לעבור ולשאול ‘איפה יושבים היום?’”.
“יעל דיין ואני היינו רחוקות כרחוק מזרח ממערב בעמדותינו המדיניות, אך היינו קרובות כאחיות למאבק הפמיניסטי”, כתבה לבנת בחשבון X שלה. “פעלנו יחד, בימים בהם יריב פוליטי לא נחשב אויב, כדי לקדם נושאים פמיניסטיים. כיהנו ברוטציה כיו”ריות בוועדה הראשונה לקידום מעמד האישה ב־1992 ועוד”.
“בעיתוי הנכון”
למען הדיוק ההיסטורי, הוועדה הוקמה בנובמבר 1991, כחצי שנה לפני שדיין ולבנת הקימו אותה באופן ממשי, על ידי שרה דורון מהליכוד, לתקופת ניסיון לשבועות ספורים (עד הקדמת הבחירות), אך רק עם בכנסת ה־13 הוקמה הוועדה מחדש באופן רשמי, ממשי ולאורך זמן, ובשנת 1996 הוכרה כוועדה קבועה שהקמתה מחויבת מדי כנסת.
בוועדה הראשונה, שפעלה בשנים 1996־1992, היו חברות מלבד דיין ולבנת גם דליה איציק, נאוה ארד, נעמי בלומנטל, תמר גוז’נסקי, נעמי חזן, ענת מאור, אסתר סלמוביץ וכן אברהם בורג, מאיר שטרית, סילבן שלום, אלי דיין, עבד אלוהאב דראושה, אבנר חי שאקי ורפאל פנחסי.
“רובנו היינו חדשות בכנסת, היינו רק תשע חברות כנסת בכנסת”, מספרת ענת מאור, שנבחרה אז לראשונה לכנסת מטעם מרצ וכיהנה גם כסגנית יו”ר הכנסת. “לשמחתי רובנו באנו עם רקע מגדרי פמיניסטי מראש, לא ‘גילינו’ את זה רק בכנסת אלא כל אחת עסקה בתחום שלה כבר מספר שנים, ואז בא הרעיון הגדול שנחזק את הפעילות שלנו בתחום ונקים את הוועדה, זה היה חדשני מאוד ופורץ דרך, זה ממש לא היה מקובל בתקופה ההיא. לא היה לפני כן דבר כזה, יש לנו את זכות הראשונים”.
איך קיבלו את הרעיון?
“הרעיון היה מאוד במקום, כל ארגוני הנשים תמכו בנו ולשמחתי זה התקבל מאוד טוב. העובדה שזו הייתה החלטה משותפת של הקואליציה והאופוזיציה, כלומר של יעל דיין ולימור לבנת, עזרה לזה להתקבל, ובגלל שזו הייתה כנסת ליברלית עם יצחק רבין כראש הממשלה ושבח וייס כיו”ר הכנסת – אז זה היה הדבר הנכון בעיתוי הנכון ובמקום הנכון. אני רוצה להזכיר לך שבתקופת הכהונה הראשונה של רבין כראש הממשלה, בשנות ה־70, הוא מינה את הוועדה לבדיקת מצב האישה בישראל בראשות אורה נמיר, אז זה התקבל מאוד טוב”.
מאור מציינת כי הצלחת הוועדה הייתה הרבה הודות לאוטונומיה שנתנו דיין ולבנת לחברות ולחברי הוועדה: “הן נתנו לנו סמכויות, והקמנו מיד ועדות משנה. זה לא רק שבאנו רק למפגש של הוועדה והלכנו הביתה. אני למשל עמדתי בראש ועדת משנה לקידום נשים בעבודה ובכלכלה, מרינה סולודקין (הצטרפה לוועדה בבחירות הבאות) עמדה בראש ועדת משנה לקידום נשים חד־הוריות, נעמי חזן עמדה בראש ועדת משנה לקידום נשים בצבא, תמר גוז’נסקי עמדה בראש ועדת משנה לקידום נשים ערביות, נעמי בלומנטל עמדה בראש ועדת משנה לנשים גמלאיות ודליה איציק עמדה בראש ועדת משנה לנשים בחינוך. התוצאות, מה שאתה רואה היום זה חלק מהעבודה שלנו. היינו יוזמות ישיבות וחושבות על חקיקה לקדם וכו’”.
מה היו האתגרים העיקריים?
“האתגרים היו להכיר בכך שהפוטנציאל של נשים לא ממומש והחברה הישראלית ניזוקה מזה, ולכן צריך לשווק ולמנף את הפוטנציאל של נשים, למנוע אפליית נשים בכל התחומים ולמנוע פגיעה ואלימות כלפי נשים. הקדמנו את ה’מי טו’ בעשרות שנים”.
השר לשעבר מאיר שטרית, שהיה חבר בוועדה הראשונה, נזכר בלחצים שהופעלו על הוועדה בשנותיה הראשונות: “רציתי לפעול למען זכויות הנשים כי הן היו מקופחות בצורה בלתי רגילה בכל התחומים. יעל באמת פעלה המון למענן, בוועדה ומחוצה לה, והיה לנו קשר טוב. בשנים הראשונות הסתכלו על הוועדה בצורה מוזרה, אנשים תמהו למה נכנסתי לוועדה הזו, ולמה יעל מתעסקת בזה. חשבנו שצריך להיאבק על זה ולא לוותר, וקיבלנו הרבה החלטות הרות גורל. זה היה אז חדיש לגמרי וכולם טענו שאין צורך בוועדה כזו ולא אהבו את העניין, אבל היינו מאוד נחושים ורצינו לטפל בנושאים, שאז בחברה התעלמו מהם. זה עשה אימפקט שהיום אתה רואה אותו”.
“בת לנסיכים, אבל צנועה”
דיין עמדה בראשות הוועדה לקידום מעמד האישה גם בכנסת ה־14 וגם בכנסת ה־15, כשאחד ההישגים החשובים שהובילה הוועדה בראשותה היה חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית ב־1998. “זה חוק מהפכני שיעל הובילה ביחד עם כולנו בעזרת ד”ר אורית קמיר וזה היה משמעותי”, מציינת מאור. “חשוב לציין שאלמלא ארגוני הנשים לא היינו שוות הרבה, מפני שהם הכינו לנו הצעות חוק שבעזרתן קידמנו הצעות חוק מהפכניות. דוגמה נוספת לכך היא החוק לשכר שווה לעובד ולעובדת. חוק נוסף היה שילוב נשים בצבא ומניעת אלימות כלפי נשים.
"אין תחום שלא קידמנו בחקיקה. התרומה של יעל הייתה גדולה מאוד, קודם כל במתן האוטונומיה לכולן וגם המסירות האדירה שלה לנושא. יעל הייתה בת לנסיכים, משפחת דיין המפורסמת, אבל היא הייתה אישה מאוד צנועה, ישרה והוגנת. היא לא התנהגה כבת של נסיכים אלא הסתכלה לכל אחד בגובה העיניים, אוהבת את האזרחים וכו’. היו לה חריצות ותבונה, היא לא דיברה בסיסמאות והייתה פרקטית. חשוב לציין גם שבצד זה יעל הייתה אישה דעתנית, והיא לא ידעה לעגל פינות, לטוב ולרע, אבל היתרונות שלה היו כל כך רבים שזה חיפה. אני לא חושבת שיש מישהו שלא הסתדר איתה בוועדה. האישיות והידע שלה סחפו את כולם. אני רואה ביעל דיין משולש תרומות: קידום הנשים, קידום השלום וגם קידום זכויות הלהט”ב שהיא סייעה להכרה בהן”.
“יעל ביקשה ממני להצטרף לוועדה בראשותה ועשיתי את זה רק כשלא הייתי בממשלה, אז הייתי כשנתיים בוועדה אבל הייתי חבר מאוד פעיל, והסיפור של החוק למניעת הטרדות מיניות היה מדהים כי יעל נכנסה לנישה שכמעט בכלל לא עסקו בה”, משחזר השר לשעבר יוסי ביילין. “אני זוכר שהרבה אנשים ניגשו אליי ואמרו לי: ‘יוסי, במה אתה ויעל מתעסקים? תפסיקו עם זה, זה דבר מטומטם. אתם באמת חושבים שיהיה חוק ובחורה לא יכולה להגיד לבחור שהוא מוצא חן בעיניה ובחור לא יכול להגיד למישהי שהיא ‘שאפה’ כי זו הטרדה?'. לא איימו עלינו אבל היו אנשים שהסתכלו עלינו בצורה מוזרה, חשבו שהשתגענו, זה לא נתפס לאנשים כנושא ריאלי.
"עמדנו בפני לחצים רבים, בעיקר יעל קיבלה את האש, ובמהלך העבודה יעל ואני הבנו כמה הדבר הזה עשוי לשנות את החברה הישראלית והוא באמת שינה. יעל היא אחד האנשים המעטים ששינו את פני החברה הישראלית בהקשר הזה, אין הרבה אנשים כאלה”.
דיין, שעמדה בראש הוועדה עד 2003 והצליחה להסב את תשומת לבם של הציבור ושל התקשורת לסוגיות שונות שהביאו לשינוי חברתי, פרשה באותה שנה מהכנסת. במהלך שנות כהונתה בתפקיד העבירה חקיקה נרחבת והביאה להקמת ועדה ממשלתית לצמצום נגע האלימות כלפי נשים. בהיותה חברת כנסת ותיקה ומוערכת, במרוצת השנים שובצה בתפקידים בולטים נוספים והייתה חברת ועדת החוץ והביטחון ויו"ר משלחת הכנסת לפרלמנט האירופי.
כשהיא זוכה לתמיכת מפלגת השלטון ובאמתחתה נדוּנְיות פוליטיות, דיין הצליחה באמצעות תמרון פוליטי להעביר תיקון חקיקה שנוי במחלוקת. ויתורה על מושבה בוועדת החוץ והביטחון בשנת 2000 הוא זה שאפשר את תמיכת הסיעה השנייה בגודלה בקואליציה בהעברת תיקון לחוק שיווי זכויות האישה, הקובע "עקרונות להבטחת שוויון מלא בין האישה ובין האיש ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
בראיון ל"מעריב" בשנת 2021 סיפרה דיין על החוק למניעת הטרדה מינית, כי "אי אפשר לתרגם כל מה שאומרים ומציעים להטרדה מינית. לכן החוק שלי מאוד זהיר בזה. היו כמה חברות כנסת שכיהנו אחריי והאריכו את תקופת ההתיישנות על הטרדות מיניות ואני מאוד כועסת על זה, כי חייבים להבדיל בין אונס ומעשים מגונים ובין הטרדה מינית. הטרדה מינית לפעמים היא אפילו לא מעשה מגונה ולא יכול להיות שאמרו לך משהו וצבטו לך בלחי ורק אחרי 12 שנה תיזכרי ותגידי שאת לא ישנה בלילות".
באותו ראיון התייחסה דיין לדברים שהייתה עושה אחרת, וסיכמה: "אולי לא הייתי מוותרת על החיים הפוליטיים. אולי הייתי צריכה להשתדל יותר להישאר עוד קדנציה. אני מאוד גאה בעשייה הפוליטית ובמאבק לדחוף את מעמד האישה יחד עם שולמית אלוני למקום שבו כבר ברור לציבור שבכל מפלגה, דירקטוריון או מועצה ציבורית אפשר לספור את הנשים המשתתפות. פעם או שלא היה מה לספור או שהיו רק שתיים־שלוש נשים במקומות האלו”.