מה משותף בין הדיונים הרבים על חוק הגיוס, הממשלה, שיחת גלנט עם הכתבים, אותה הוא זימן והעביר בתור הקדימון לדיון בישיבת הממשלה, בהופעת היועמ"שית בפני עורכי הדין בכנס המקצועי באילת, לבין הדיונים האינטנסיביים לא פחות על התנעת עסקת החטופים, על האפשרות של השליטה הצבאית בעזה ועוד ועוד?
גלנט דורש הסכמה רחבה על חוק הגיוס, ומאשים את גנץ: "ציפיתי למנהיגות"
תחושת דה ז'ה וו: נתניהו ישתמש בנאום בקונגרס כדי להביך את ביידן?
בתור התשובה הנכונה היחידה נביא את הציטוט הבא, של פוליטיקאי ישראלי מוכר: "לא יהיה כלום כי אין כלום". או - ליתר דיוק באשר למצב הנוכחי: "לא יהיה כלום כי אין כלום, פרט לריבוי של רעשי רקע". זה בדיוק המצב, אותו תיאר בצורה מדויקת השר גדי אייזנקוט בהופעתו הבוקר בפני חברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת: "יש הרבה פוליטיזציה וכמעט אין החלטות".
בנימין נתניהו הוא הראשון לדעת כי התרבות הדיבורים, ההדלפות והכותרות מסתירה מאחורי הפסדה הססגונית הזאת את האמת הרבה פחות סימפטית: אין צפי לבשורות, מה שכן יש הוא בעיקר ולרוב - המאנץ' להרוויח זמן, ועוד זמן, ועוד קצת. עבור איזו מטרה? ככל שעובר הזמן, כך מתגברת התחושה כי במטרה המרכזית בלהרוויח זמן היא - עוד זמן שרידות ולא בשביל מטרה אופרטיבית או אסטרטגית כלשהי.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
פשוט לדחות את הסוף, לשרוד עוד יום ועוד שבוע. ומה יהיה אז? נחיה ונראה ונחליט בהתאם למצב. השיטה הידועה של בנימין נתניהו לא להחליט כל עוד אפשר לא להחליט מקבלת בזמן האחרון מימדים עצומים, בעצם, היא הפכה לשיטת השלטון ואין בקואליציה מי שחולק עליה. מס שפתיים ומראית עין הפכו אצל הממשלה והעומד בראשה לאסטרטגיה המדינית והפוליטית.
זה חודשים שהמערב ובראשו - ממשל ביידן דורש מראש ממשלת ישראל אמירה ברורה על יום שאחרי ברצועת עזה, כפי שהוא רואה אותו. נראה כי המערב הספיק התייאש, בעוד שנתניהו לא מראה את סימני השבירה. טעות לחשוב כי הוא לא נענה לדרישות ולא מגלה את תוכניותיו ליום שאחרי משום שיש לו רעיון מגובש שאותו הוא שומר למועד המתאים לחשיפה. האמת בעיקר מאכזבת. בעיניי נתניהו כל האופציות הן גרועות. על כן, למה לו למהר לקראת הבחירה של אחת מהן, כאשר אפשר ובהחלט עדיף למשוך ולמרוח ופשוט - לא להגיד. שיבואו ויציעו ואנחנו נשקול.
גם נושאים משמעותיים נוספים הנמצאים בכותרות נמצאים בפועל בסטטוס דומה. בסטטוס של מראין עין ומריחת הזמן.
כשהממשלה שלפה מהשרוול את חוק הגיוס מתקופת בנט-לפיד, היה ברור לכל כי איש בקואליציה לא מאמין שהחוק הזה ישרוד ויצלח את כל הדרך החקיקתית ויגיע לשלום לאישור בקריאה שנייה ושלישית. החרדים תקפו ללא רחמים את הממשלה הקודמת דווקא ובמיוחד על הניסיון להעביר את החוק הזה. הם לא התהפכו גם היום ולא התחילו להעריך את חוק הגיוס של ממשלת בנט-לפיד.
הממשלה מביאה לכנסת משהו שברור לכולם, החל ממנה עצמה, כי המשהו הזה הוא מס שפתיים למטרת ההישרדות. המטרה האמיתית של המהלך היא - להרוויח עוד זמן, רצוי - עד פגרת הקיץ, ללא זעזועים וללא נפילת הממשלה. נגיע לפרגה - ואז נראה.
כך קורה, נציין בצער רב, גם בנושא עסקת החטופים. הקבינט והעומד בראשו יודעים כי הם חייבים להמשיך לנסות. לשדר מאמץ רבתי, לא לעזוב לרגע. וזה בדיוק מה שנעשה - בעוד שבפורומים סגורים יותר וסגורים פחות נתניהו לא מפסיק להדגיש כי מי שאינו רוצה את העסק הוא בחמאס שמתעקש על לא פחות מסיום המלחמה והסגת צה"ל מהרצועה. וישראל מצידה לא תסכים לכך בשום פנים ואופן. זאת אומרת, וזה נשמע אכזרי, אך אמיתי - גם במקרה הרגיש והטרגי של סוגיית החטופים הממשלה פועלת מתוך הבנה כי הפעולה ככל הנראה לא תוביל לתוצאה כלשהי.
הממשלה והעומד בראשה מזמן עלו על מסלול ההישרדות ומתקדמים בו - לקראת נקודה בזמן שבה השיטה לא תעבוד יותר. בינתיים הם מאמינים שהמפגש הכאב הזה עם המציאות לא יקרה בקרוב מאוד.